00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

הוגו

27/02/2012


במאי: מרטין סקורסזה
שחקנים: אסא באטרפילד, קלואי "היט גירל" מורץ, בן קינגסלי, סשה ברון כהן
תסריט: ג'ון לוגאן
ז'אנר: הרפתקה, דרמה
שנה: 2011

ברגע שבו שמעתי מי הוא הבמאי של העיבוד הקולנועי לספר "הוגו קברט", הסתכלתי על היד שלי. ברגע שראיתי שאין שם כל סימן להזרקת הרואין, הייתי בטוח שמי שמסומם הוא לא אני, אלא מישהו שם למעלה באולפנים. אבל הכתובת הייתה על הימד"ב, והיא אמרה "Director: Martin Scorsese". לקח כמה שניות לעכל את העובדה שמרטין סקורסזה, מי שביים כמה מהסרטים האלימים בהיסטוריה, עומד לביים סרט פנטזיה ילדים. לא שחס וחלילה אני מזלזל בבמאי או בסוגה, שכן מרטין סקורסזה הוא במאי נהדר והספר "הוגו קברט" הוא ממש אחלה, אבל לשלב את השניים ביחד? לא ידעתי איך להגיב לעניין הזה, ובמובן מסויים - גם לסרט הזה לא ברור לי איך להגיב.

הוגו קברט (אסא באטרפילד, ולא, אני עדיין לא מבין מאיזה מוצא הוא) הוא נער בן 12 שחי לו בסודיות מוחלטת בין הקירות ובין פתחי האוורור של תחנת הרכבת הראשית בפריז ב-1930. אני לא אכתוב פה איך הוא הגיע לשם כדי לא לספיילר כלום, אבל אני כן אספר שאת זמנו החופשי הוא מעביר בלכוון את השעונים של התחנה; לצפות באנשים שונים שמבקרים בה; לגנוב אוכל ודברים כאלה לכדי שיוכל לחיות; ולתקן מכונה מוזרה שהיא המזכרת היחידה שיש לו מאביו המנוח (ג'וד לאו). תיקון המכונה מביא לשרשרת אירועים במסגרתה פוגש הוגו נערה בגילו בשם איזבל (קלואי מורץ), וביחד הם נסחפים להרפתקה לגילוי מהות המכונה וכיצד היא קשורה לעבודותיו של ג'ורג' מלייס, במאי סרטים אילמים הנחשב למת, אבל כעת ישנם רמזים המצביעים על חזרתו.

הדבר הראשון שמבחינים בו בסרט, היא עד-כמה-הוא-יפה. כמו שסלסל לו איזה מישהו-פרץ פעם, זה כל-כך יפה שזה כואב. הייתי רוצה לקחת 80 אחוז מהסצינות והשוטים בסרט ולמסגר אותם מעל המיטה שלי. זוכרים איך אמרתי בביקורת על "הארטיסט" שהוא מצליח לשחזר היטב את התקופה שלו עם התפאורה והתלבושות, ושהצילום בו מצויין? טוב, "הוגו" גורם לו להיראות כמו מחזה בית ספר של כיתה ו'2 בבית ספר מבוא רבקה. זה הצילום הגאוני, שמצליח להציג מראות מפוארים באמצעות הצבה והזזה מוקפדים וזורמים בה-בעת של המצלמה. זה העיצוב האומנותי הגאוני, שנותן תשומת לב מדהימה גם לפרטים הכי קטנים, מכתובית שניתן למצוא על מצלמות ועד כל גלגל שיניים קטן שמוצג בסרט. אפילו בלי תלת מימד (ראיתי אותו ב-2D, בגרסה שנתרמה לי על ידי אנשים שדומים לאנשים מלהקת איילסטורם, והמבין יבין), ממש הרגשתי שאני שם בכל סצינה. כמובן שכל זה לא היה מתאפשר בלי החזון והבימוי המסוגנן של מרטין סקורסזה, ועל שזה לא נראה כמו אף סרט אחר שלו (משום מה, לא הייתה סצינה שבה הוגו צורח Die, Fucka ודוקר את קלואי מורץ בברך), הוא בהחלט מוכיח שהוא אחד האנשים הטובים ביותר בתעשייה. מבחינה טכנית ובימויית, מדובר ביותר משלמות.

עוד דבר שאהבתי, הוא שעל אף ש"הוגו" הוא אכן סרט הרתפקאות לילדים, עם עלילה די פשוטה ולא הרבה דברים אחרים, עדיין בסרט הרבה יותר פסיכולוגי ממה שאפשר לצפות מסרט שכזה. בקשר לזה, אולי כדאי לקחת בערבון מוגבל את ההגדרה של הסרט כסרט הרפתקאות, משום שרובו עוסק דווקא ביחסים בין אנשים במקום בהרפתקאות ובאקשן. כשיש אפשרות לשים סצינת מרדף או אקשן, הסרט יעדיף להתרכז דווקא בדיאלוגים בין המדויות ובשיחות ביניהם, והוא דן לא מעט ברגשות ובמחשבות שלהן, והן הרבה יותר בוגרות ומורכבות מהדברים ש,למשל, פרסי ג'קסון חושב עליהם. עוזרים לזה גם ההופעות המצויינות מהשחקנים הראשיים באטרפילד ומורץ ומשחקני המשנה, שהבולט ביניהן הוא בן קינגסלי בתפקיד הסנדק של איזבל. אני ציפית לסרט עם יורת אקשן והרפקתאות - אבל במקום זה קיבלתי משהו טוב באותה מידה. 
עוד משהו שאהבתי הוא ההתייחסות של הסרט לקולנוע. בניגוד ל"הארטיסט" שהיה סתם מחווה-שחזור לסרט האילם, פה מדובר במעין מזבח לאומנות על כל סוגיה, והוא משתמש בכל הכלים של הקולנוע המודרני בשביל להציג זאת. הוא מתאר את הקולנוע (וגם, אבל פחות, את מופעי הבמה והספרות) כמקום שבו חלומות מתגשמים, המקום אליו ניתן לברוח מהמציאות, ועושה את זה בצורה מרגשת במיוחד, על אף הקיטשיות של העניין.

הייתי משבח ללא את התסריטאי, ג'ון לוגאן, על הדבר הזה, אבל גם הפגמים של הסרט נובעים מהתסריט. ראשית, עד כמה שהסרט פסיכלוגוי ומבין לנפש האדם, הרצינות והחשיבות העצמית שנובעות מכך קצת יוצרת ניגוד בין החמידות והתמימות של הדמויות והסיפור, לבין הטון הדוקר ורציני שהסר מנסה להציג. היו כמה סצינות שממש גרמו לי לצחוק טיפה בגלל זה. ואפרופו צחוקים - יש בסרט הזה לא מעט דברים מגוכחים, כמו כמה חורי עלילה, דמויות שמתנהגות בצורות הזויות במיוחד שאפילו בפריז לא אמורים לראות, ואולי את אחת הסצינות היחידות שגרמו לי להתסכל על המסך ולהגיד, "אוו, סרט, לא הראית לי את הדבר הזה שראיתי עכשיו, אתה לא עד כדי מטומטם". תוסיפו לזה לא מעט קלישאות ואת שני עלילות המשנה המיותרות ביותר בהיסטוריה, ותקבלו סרט שמקולל על ידי התסריט שלו באותה מידה שהוא מבורך על ידו.

"הוגו" הוא הוכחה חד משמעית לכך ש-2011 הייתה שנה יבשה במיוחד בקולנוע. הוא הסרט שאני מעודד במירוץ לאוסקר וזה שהכי אהבתי מבין המועמדים, אבל להגיד עליו שהוא חף מבעיות זה כמו להגיד שסטלין היה סתם חנון שכולם הרביצו לו. הוא סרט יפהיפה, מרגש, הרבה יותר פסיכולוגי מסרטי ילדים אחרים ועושה כבוד לכל סוגות האומנות באשר הן, אבל הרבה רגעים מיותרים והרבה בעיות מגוחכות עד מעליבות בעלילה ובמבנה שלה פוגמים בחוייה במעט. אבל בסופו של דבר, המעלות גוברות על החסרונות, וזה אחד מסרטי החובה של השנה המוקדמת (עדיף בלי ילדים). ובאוסקר, שמתרחש עוד כמה שעות, אני אשב על הספה ואצעק "הוגו! הוגו! הוגו FTW!" עם קעקועים של לוגו הסרט על החזה שלי ש... אמ... לא משנה. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת