00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

שלוש שנים. ללא

 

אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים. והבטחתי להם שאגיע ולהיות חלק ולהראות את הדמעות שלי בפומבי. אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים ולא קיימתי, לא כי לא איכפת לי או כי לא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה שהם צריכים אותי שאאחוז להם את היד, אלא כי איבדתי אחיזה ותחושת זמן לא היתה שם אף פעם ובכלל, איך לעזאזל את מסבירה להם שאת עדיין חולמת ואוהבת ומתגעגעת בכל לילה. כל יום.

אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים, והם נפגשו כולם ליד הגבעה הקטנה שבסוף השביל הצדדי ואני הייתי צריכה לעמוד שם איתם ולבכות ולהרגיש. מעין מפגש מחזור של חיים שלמים שלא הסתיימו ולעולם כבר לא יסתיימו. נוסעים מכל התחנות ודרך כל המסלולים התנקזו בקרון אחד וזכרו להגיד את מה שכבר לא ישמע. תהרגו אותי, אבל אני לא הייתי מסוגלת. הבטחתי להם, ולא שלא היה איכפת לי או שלא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה. אני יודעת שהם צריכים שאאחוז בידם, אבל איבדתי אחיזה ואיבדתי תחושת זמן. אני עדיין מרגישה ועדיין חושבת, אני עדיין מתגעגעת ועדיין הכי רוצה להגיד את מה שלא העזתי אז. וכשהשתלטתי על עצמי ומצאתי את המילים להגיד את מה שהרגשתי, זה היה מאוחר מידי כי לא היה מי שיקשיב. למרות שאולי זה לא נכון, כי הוא עדיין מקשיב. ואולי הוא עדיין מרגיש. אבל הוא כבר לא יכול להשיב לי את מה שהוא לקח ממני. אותו.


אני צריכה להגיע לבד. לאפשר לעצמי להיות. שרק הוא יתן לי יד וישחרר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת