33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שיק - SHIK דינה (וינשטיין) שק

מספרת סיפורים

היה היה עץ

מאחורי הבית הקטן היתה גינה גדולה שהיתה לכודה בין גינות השכנים. מכל הצדדים.

 האדמה החולית שעד לפני שנים לא רבות עמדה בתולה ופרועה, ניסתה בכל כוחה להכיל את חלומותיהם של המהגרים שעלו מכל קצות, לכבוש אותה לטעת בה סימן והטביע במצחה אות.

 הנקבצים, קיוו כי זו תשמח בבקיעתה, תתעורר תחת מגע ידם ותמלא את יעודה - הצמחת לחם, פרי האדמה והעץ - וסופה שתשבור להם שבר.

 אך כיוון שהיתה זו כפי שסיפרנו בתחילה, אדמה בתולית, היא לא כל כך ידעה כיצד למלא את תפקידה וכיצד להבשיל פרי בכל נטָע שניטָע. זאת בעיקר מכיוון שגם הנוטעים, הזורעים והשותלים, לא היו מומחי עבודת אדמה גדולים.

 כך, "משקי העזר" -  שתפקידם היה לסייע בידי העולים-המהגרים, להעלות ארוחה משביעה על שולחנם. לא מילאו היטב את ייעודם והפכו להיות גינות ניסיוניות לגחמות ולגעגועים שהביאו איתם מהָשָם, מעבר להר ולים.

היו ב"משקי העזר" החוֹלִיִים והשחונים הללו עדויות לנטיעות עצים טרופים לצד עצי דובדבן, שיחי של ורדים לצד שיחי מרווה ורוּדָה, עץ תפוז לצד עץ אגוז המלך שהגיע ישירות מאזורי ההר והקרירות.

הרבה מהעצים והשיחים שנשתלו לא הניבו פרי. או שהצמחים לא ידעו  שהם צריכים להניב פרי, או שנוטעים לא ידעו,  שצמחים, לא תמיד מצליחים בהגירה ובעליה לארץ המובטחת ואם אין להם תנאי "בית" יישארו עקרים ובודדים.

 באותה גינה גדולה שעמדה מאחורי הבית הקטן. צמח לתפארה עץ אחד שהיה לו דיבור טוב עם האדמה והיא, הצהבהבה, ראתה בו מקור לגאוותה. והעץ היה עץ תות.

 עץ התות צמח וגדל וגדל וגדל.... וענפיו נתנו מחסה נרחב. עלעליו הצלו בימות הקיץ החמים מטרים ריבועיים רבים, רבים רבים.  ילדים ומבוגרים באו להסתופף בצלו וליהנות מהרוח הקלילה שנהנתה גם היא לשחק בין בדיו. שמו של העץ הלך למרחוק - ומכל קְצוֹת באו לראותו, לשבת תחת המחסה שיצר מפני החום והשמש. זו קפחה בעצמתה על ואת הפרבר העייף והממודר. 

כל הבאים היו יושבים, מתרווחים, יש שהיו מטפסים על גזעו וממנו אל הענפים. מתענגים, מתערסלים. מצאו מנוח מעמל הדרכים והאבק.

 עץ התות, עמד זקוף וגא. בכל שנה הרחיב את שטח נופו. שורשיו העמיקו והרחיבו המעגל. ובאביב....באביב....! בסמוך לחג הביכורים, העמיס העץ המוני פירות אדומים עסיסיים בין עלעליו. בתחילה היו באים לקטיף רק המשפחה והחברים הקרובים. בהדרגה התאספו ובאו מהשכונה ואף משכונות מרוחקות עם סלים ודליים. כולם היו אוספים וקוטפים תות לרוב והעץ היה מניב עוד ועוד כאילו בכדי להשלים את חסרונם ועקרותם של העצים האחרים סביבו.

אנחנו הילדים, היינו מבלים תחתיו ובין ענפיו משעות הבוקר ועד ערוב יום. משחקים, מתחבאים, נחים, נעלמים ושבים, אוכלים, שרוטי רגלים מהטיפוס והגלישה על גיזעו, משקים את הגומה הגדולה שחפרנו סביב בסיסו. נהנים מ"בריכת" קיץ בוצית שאלתרנו לכבודו ולכבודנו.

כשלא יכולנו יותר להכניס את עסיס פריו לפינו, ובטננו מלאה עד להתפקע, היינו אוספים את הפירות ומשמרים לזמנים בהם העץ לא נתן פרי. כך שלא נתגעגע יותר מידי. עד לאביב הבא.

זכורים לי האירועים והמסיבות שהיתה המשפחה עורכת מאחורי הבית הקטן בגינה הגדולה - תחת צלו וחסותו. היו מציבים שולחנות ועליהם פורסים מפות. אוספים מהשכנים כסאות. על השולחנות היו מיני מאפה, שהכינו כל הנשים, עוגות, קערות עם פרי תות, גזוז....  כיבוד כיד המלך! פאר ותפארה.

המסיבה נחוגה בשמחה עצומה. תמיד היתה זו שמתחילה לשיר ותמיד היה מי שפצח בריקוד. השמלות שנתפרו מבדים פשוטים וביד אוהבת רשרשו ושרו יחד עם תנועת העלים ושמחת העמלים. חגגנו מתחת לנופו העצום, מסיבות בר מצווה, חגיגת אירוסין, ברית מילה ופעם אחת אפילו חתונה שכונתית יפיפייה....עם עוגת קומות, גאוות ידיה של אחת הגיסות.

 אהבנו את עץ התות. אהבנו בעץ התות, אהבנו תחת עץ התות. אהבנו עם עץ התות. אהבנו לטפס ולהעלם כשרצינו ללכת לאיבוד.

והעץ, עלה ופרח. ניפח חזהו פרס עלעליו כנוצות טווס מאוהב.

 יום אחד הגיעה קבוצה של פועלים. הם דפקו על הדלת של הבית הקטן. דברים נאמרו. הענפים מפריעים לחוטי החשמל שנטוו....השורשים פוגעים ברשת הביוב שהונחה...אנחה כבדה של חוסר ברירה נשמעה. הוצאו הגרזנים, נשלפו המסורים, הושלכו החבלים.

אחרי מהומה לא קטנה נותר הבית הקטן- קטן, והגינה הגדולה - גדולה, ובמרכזה גדם רחב ואָבַל של עץ תות גדול ממדים.

שכונה שלמה עמדה שותקת מסביב לבית הקטן ולגינה הגדולה. צופים בפועלים, מתבוננים בחורבנו של העץ. בגדיעתה של צמיחה אדירה.

נאנחים אנחת כאב והשלמה.

ואני נשבעת שבכל בוקר, סביב חג מתן תורה - אפשר היה לשמוע את הגדם נאנח כמונו, אנחה כבדה ועמוקה.

מבין הגידים הגדועים היתה יורדת, זולגת לה דמעה אחת מבויישת ושותקת.

שלי,

שלהם,

שלו.

 

מוקדש לזכרם של יחיאל וראובן ד` שמאוד אהבו וכאבו את עץ התות.

מרבד בעמק

מרבד מרובד

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת