00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כאן המפתחות של הצוללת.

אם כבר להיאנס- אז שיהיה בחורשה.

17/01/2012

 

(במקור זה היה מכוון להיכתב לעיתון של המכללה, אבל אחרי חשיבה בנושא החלטתי שאולי זה עשוי להעביר מסר לא נכון למעורבת בפרשה, ואני מעדיפה לעשות פה בקרת נזקים. או בקיצור- השתפנתי)

אם כבר להיאנס, אז עדיף ביער, ורצוי על ידי בן מיעוטים. לאונס בחורשה (מדובר על מקרה אונס שהתבצע סמוך למכללת ספיר ביום חמישי שעבר.) יש את כל המאפיינים של "האונס האמיתי": הוא התרחש במקום מבודד, על ידי איש זר ובאלימות גלויה.

השבוע, כצפוי, פורסמה (בעיתון המכללתי) כתבה על כך שהיער מסוכן וצריך לדאוג לדרכי תחבורה אלטרנטיביות. אני לא חושבת שהבעיה היא בדרכי ההגעה למכללה. הבעיה היא גם לא ברחובות העיר החשוכים, או בהיעדר התחבורה הציבורית. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אשמח שתהיה תחבורה ציבורית נורמלית יותר, אבל נעיצת הבעיה בסביבה הפיזית של האונס, מחטיאה את המטרה.

הרי אם לא ביער, יכולת גם להיאנס ברחוב, או על ידי נהג המונית, או אפילו על ידי בן הזוג שלך. למעשה, רוב מקרי האונס מתרחשים בסביבה המוכרת על ידי מישהו שמוכר לך, רק שאותם סביר להניח שלא תקראו בעיתון.

הבעיה היא בחורשה? ספרו את זה לחברה שלי, שבמשך תקופה ארוכה נאנסה על ידי בן זוגה. כששאלתי אותה למה היא לא התלוננה נגדו במשטרה, היא ענתה "כי מה הייתי אומרת לשוטרים? יכולתי לקום וללכת בכל רגע."

יתרה מכך, רבות מאיתנו לא מסוגלות להבין שהן נאנסו- דווקא מכיוון שהן לא נאנסו על ידי זר; דווקא מכיוון שהן לא נאבקו בכל כוחן. אז לא רק שאנחנו סובלות ממצבי פוסט-טראומה, פתאום אנחנו הופכות להיות אשמות במה שקרה לנו.

מאז יום חמישי אני חושבת לעצמי: הלוואי ואותי היו תוקפים בחורשה, ולא במועדון הומה אדם. אולי כך לא היה לוקח לי שנים להבין שמה שעברתי היה תקיפה מינית, ולא מקרה מצער של אובדן שליטה מצידי. ואולי אם היו תוקפים אותי בחורשה, אנשים לא היו שואלים אותי מה לבשתי, כמה שתיתי, למה לא הייתי יותר נחושה, ואולי בעצם רציתי את זה?

הבעיה לא נעוצה בחורשה, או ברחוב החשוך, אלא בתפישה הרווחת של האונס- קודם על ידי הציבור, ואחר כך על ידי הרשויות. הסיכוי של אנס להיעצר, להישפט ולרצות עונש בפועל הוא נמוך מאוד- גם אם הוא לא בעל מעמד כמו כתב טלוויזיה או הנשיא.

מניעת אונס, מבוססת, בגדול- על המוסר האישי של הגבר. היא לא מבוססת על היכולת של האישה לברוח, להכות או לשלוף את הגז המדמיע. היא לא מבוססת על תאורת הרחוב או על גובה העצים ביער.

היא מבוססת על התגמול החברתי לו זוכים האנס והנאנסת. האם הנאנסת זוכה לעידוד חברתי? היא מבוססת על כך שהנאנסת לרוב מוחשכת פנים, בעוד שהאנס יכול להמשיך בחייו, גם אם הורשע (במקרה הטוב). ראו בעניין זה את יובל זמיר שנפטר לפני כחודש, ואת יצחק לאור שמעולם לא עמד לדין.

ועד היום שבו מישהו יתנער ויבין- שאונס הוא לא מעידה, הוא לא תוצאה של מחלת נפש, והוא כן מעיד דבר מאוד קשה על היחסים בין גברים לנשים- כנראה שנמשיך להיות לא בטוחות: בחורשה, ברחוב, ובכל מקום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

קוביית קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ענבאך אלא אם צויין אחרת