00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מחנה בקצב הזמזמ - היום החמישי

מחנה בקצב הזמזמ - היום החמישי

מהרגע הזה הכי פחדתי : היום החמישי והאחרון של המחנה.
כולם מכירים את זה שכשמאוד טוב לך - הזמן פועל נגדך ובמקום לזחול או לעמוד במקום  הוא טס , החרא הקטן.
והשבוע  שלנו באילת חלף ביעף והגענו ליום שבו כל דקה שעברה הכאיבה לי  יותר ויותר עמוק בנשמה, כי ידעתי  שזהו, עד המחנה הבא זה בחזקת פאסה קומפוסה.
אז נכון שיש אינספור מפגשים בין לבין , ולא באמת זה נגמר, כי כשיש אהבה כל כך גדולה אז שום דבר לא יכול להיגמר, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת, נכון?
אז היה לי קשה.
היה לי עוד את הכיף והנעימי בנשמה מהלילה הקודם, שבו יעל, דניאלה ועמית עשו אצלי אפטר פארטי.



איך שהגעתי לחדר האוכל ניגשו אליי עוד ועוד בנות והחמיאו על האיפור של הבנות, ותוך כדי גם אמרו :"חבל שלא ידענו, היינו באות גם", אז כמובן שתהיינה עוד "פעמים הבאות" ובמחנה הבא כל מי שתרצה- תאופר, וזה בעצם הביא אותי לידי החלטה שהפרויקט הבא שלי ב"זכרון מנחם" הוא חדר איפור וציוד איפור נישא למחנות.
אחרי שראיתי מה זה עושה לבנות, וכמה באמת חשוב להן להיראות יפות ומטופחות, ולו ליום אחד- החלטתי שזה מה שאני הולכת לעשות, אז אם אתם, קוראי הבלוג היקרים, מקושרים בצורה כזו או אחרת לאחת  (או יותר) מחברות הקוסמטיקה , נסו לעניין אותם ברעיון של לתרום ציוד לאיפור הבנות. אני כבר אתארגן עם מאפרים ומאפרות מתנדבים (בטוחני שהרבה ירצו להצטרף למיזם), נכון אתי אלבכרי, אהובתי ?



ונחזור למוד ה- "אוי-יוי-יוי " שהתלבש לי יופי על הפרצוף ממוקדם בבוקר.
ירדתי לחדר האוכל כשכבר כל המזוודות שלי היו ארוזות. תיארתי לעצמי שאמנון המסודר והמתוקתק  לא ייתן לי יותר מדי "חבל"  ויעמיד אותי בסטנדרטים המחמירים של המשטרה....  (לא ייאמן, אבל ביומיים האחרונים כבר לא איחרתי , והכל כמובן בזכותו).
הוא כמובן כבר היה למטה, בחדר האוכל, יחד עם בן התותח.
"הוווו, הקדמת הבוקר"
"הרגלת אותי, אינעל העולם שלך"..
"מה רע? ככה יש לך יותר זמן עם כולם"
"צודק מותק, צודק. תגיד, מה בדיוק הלו"ז להיום"?
"קודם כל  סיום התארגנות בחדרים  ואריזת מזוודות , ואח"כ יציאה רגלית למרינה לפעילויות ימיות, מצנחי רחיפה ועוד כל מיני כאלו, ואח"כ חוזרים לארוחת צהריים , מעגלים, שיחות סיכום ומבחינתכם נסיעה מרוכזת לשדה וטיסה. אני עולה עם הרכב צפונה".
"טוב, קודם כל אני כבר מאורגנת עם החדר וגם סיימתי לארוז, וחבל לי שאתה לא חוזר איתנו, זה אומר פחות זמן איתך ועם בן"
" הרכב צריך לחזור הביתה, את יודעת...  ורגע, סיימת לארוז? הושפעת לטובה אני רואה"
"בסוף תעשה ממני בן אדם"
וכך המשכנו בשיחות הבוקר שלנו והגיע הרגע של היציאה למרינה. 
חברי הצוות הטכני דאגו להוריד את כל המזוודות למשאית שחיכתה בחוץ במיוחד לשם כך.
חשבתי לעצמי שהם פשוט נקרעים כל החבר'ה האלה. אין מילה בשפה העברית (וגם בצ'רקסית המדוברת) שתצליח לתאר את הערכתי לחבר'ה המדהימים של "זכרון מנחם". איזוו עבודה הם עושים, זה פשוט לא ייאמן.

גם את חדר המרפאה  ארזו 

ויצאנו למרינה...

הלכנו כולנו כגוש אנושי אחד. זו הייתה אחלה הזדמנות לשיחות אחרונות, שאף פעם לא מספיקות, כי באמת החבר'ה האלו לא מספיקים, בטח שלא לי. עם כמה שאני נמצאת עימם "אני רוצה עוד". הטוב הזה שלהם , עם כמה שממלא את הנשמה והלב - זה לא מספיק.

 
בכל פעם דיברתי עם חבר'ה אחרים . חלקם כאלו שלא הצלחתי להגיע אליהם בימים הקודמים.

במרינה התפזרנו לנו בכיף על המזח כשכל אחד תופס לו נישה משלו....



הצוות התארגן למפרע עם שלל פעילויות חברתיות שהעסיקו את הילדים והצעירים. זה התחיל במשחקי חברה וזה המשיך בעפיפונים צבעוניים שחולקו לכולנו. מיותר לציין ששלי סיים את חייו בהתרסקות טרגית על סלעי המרינה.
אין מה לעשות, אני צריכה להישאר במטבח, עפיפונים זה לא התחום שלי.

הילדים והצעירים חולקו לקבוצות כשכל קבוצה עברה את כל האטרקציות הימיות האפשריות.  הנה קצת (או קצת-הרבה)  ממה שהלך שם, וכמו בפוסטים הקודמים- אני נותנת לתמונות לדבר, אם יהיה משהו חשוב אכתוב, אבל בגדול נסו להתחבר לחוויה עצמה, הסתכלו על העיניים המאושרות של הילדים, זה מספר בעצם את כל הסיפור...

מתחילים :

 

 

  

 

 

 

זוהר, חיים ויעקב - השלושה שאחראים על חיוכי הילדים (וגם על שלי...)

קעקוע שעשו שתיים מבנות "זכרון מנחם" בעת שהותם באילת.
הקעקוע מסמל בעיניי, כמו גם בעיניהן, את הניצחון על המחלה. 
אתה בד"כ כלל מקעקע משהו שאתה אוהב, ואם הצלחת לאהוב את הסרטן שבך- ניצחת אותו.
זה בעיניי שיעור מאוד גדול בחיים (ובמוות, מן הסתם).

בתום הפעילויות הימיות צעדנו רגלית חזרה למלון (כ- 5 דקות הליכה).

 

כל המזוודות היו כבר ארוזות במשאיות שהוזמנו למפרע וכולנו נכנסנו למלון והתחלקנו לפעילויות.


בין לבין הצטלמנו בחיבוקים של הרגע האחרון ....

בהתחלה ישבתי בלובי עם כמה מהחבר'ה הבוגרים. הם ניגנו בכלי נגינה והאווירה הייתה מאוד שלווה.
פתאום קיבלתי טלפון מאחד המדריכים שביקש שאגיע ל"מעגלים" של אוטובוס 3.
סיפרתי לכם כבר בפוסט של אמסטרדם שכל הילדים והצוות מחולקים לאוטובוסים.  זה אומר שכל אוטובוס מהווה קבוצה לכל דבר ועניין, לרבות פעילויות .
גם כאן זה היה כך. אני הייתי עם אוטובוס 3. 

"מעגלים" זה מפגש של הילדים יחד עם המדריכים והצוות המקצועי.
במעגלים יושבים כל החבר'ה ביחד , במעגל, ומדברים, או על נושא שהועלה מראש לדיון, או שכל אחד מעלה נושא חופשי.
באמסטרדם שמעתי מכולם על המעגלים ועל כמה שזה חשוב, למרות שזה קשה, אבל לא השתתפתי באף מעגל, ולכן קצת התרגשתי כשנקראתי להצטרף. לא כ"כ ידעתי מה מחכה לי.
נכנסתי כשהקבוצה הייתה כבר בעיצומה של השיחה , לקחתי כיסא, פינו לי מקום והפכתי חלק.
כשנכנסתי הסתכלתי מסביב וקלטתי שתי בנות מתוך שלוש שפנו אליי כמה שעות קודם לכן בשאלה שהותירה אותי ללא מילים.
הבנות קראו את הפוסט הזה שלי שכתבתי לא מזמן. זה הפוסט הכי כאוב (מבחינתי) שכתבתי בבלוג. הוא מדבר על הסוד הכי גדול שלי, על נקודת התורפה והחולשה שלי, על המקום הכי כאוב שלי. הוא מדבר על פרידה  ובעצם על אי יכולתי להתמודד איתה ועם כל מה שקשור אליה.

סוד הוא כמו קיר, הוא יכול להגן, אבל באותה המידה יכול גם לבודד, ואני הייתי מאוד בודדה עם הסוד הזה שלי.  
בכל פעם שהייתי מתקרבת לסיטואציה שעליה כתבתי בפוסט הזה הייתי 'חותכת כיוון' ונעלמת ומותירה את כולם כועסים ומאוכזבים ממני, אבל מבחינתי זה היה עדיף, כי זה היה מחיר 'נוח' יותר לתשלום מאשר נגיעה והכלה והתמודדות עם הכאב הזה. 
שמירת סודות היא מעמסה מאוד  כבדה כשסוחבים אותן לבד. 
כשכתבתי את הפוסט הזה  לא לקחתי בחשבון שהילדים של "זכרון מנחם" גם יכולים לקרוא אותו, ואם להודות על האמת -בעצמי לא שבתי לקרוא אותו, כי הוא קשה לי מדי, ולכן כשהבנות אמרו לי  שהן קראו את "פרידה" חשתי כאילו האדמה רועדת מתחתיי לפחות ב- 10 בסולם ריכטר .  
בבום אחד התחברתי למקום הכאוב הזה שלי וחשתי חסרת הגנה, וזה רק הלך והתעצם כשהבנות אמרו לי שאני משחקת אותה שהכל בסדר ואפשר לחיות עם הסרטן והכל טוב ויפה, אבל איך בכל זאת אני מתמודדת עם הפרידה מאנשים אהובים, שאין מה לעשות זה חלק בלתי נפרד מהמחלה ?
ההתעקשות הזו שלהן לקבל ממני תשובה הרגישה לי כמו אקדח על הרקה.
נחנקתי.
מה אגיד להם? שאני לא מתמודדת? שאני בורחת? שאני לא מסוגלת אפילו לדבר על זה כי אני נחנקת ועדיף לי שישנאו אותי מאשר לגעת בנושא? אז עשיתי להן מה שאני עושה תמיד- ברחתי. התחמקתי בגובה נמוך . ניצלתי את העובדה שבאותה השנייה הוקפתי ע"י ילדים אחרים שרצו להצטלם איתי והייתה לי יופי של אמתלה לחתוך כיוון, אבל במעגלים שתיים מאותה שלישייה היו בחדר וידעתי שזה עניין של זמן עד שהנושא יחזור לדיון, ואז זוהר, שניהל את המעגל שאל שאלה, שאני אפילו לא זוכרת בדיוק מהי, אבל מצאתי את עצמי מצביעה. 
אל תשאלו אותי מדוע, אבל הצבעתי . כשזוהר נתן לי את רשות הדיבור כבר הבנתי שאני האדם הכי סתום בעולם, כי מפה כבר לא היה לי נתיב בריחה. הבאתי את זה על עצמי, ו... פתחתי את פי , ו.... לא הצלחתי לדבר.
לא הצלחתי להוציא מילה אחת.
מצאתי את עצמי נלחמת עם הבכי הארור שחנק את גרוני, והדמעות הלוהטות זלגו וזלגו וזלגו , בלי שום שליטה שלי.
כל העיניים של כולם היו ממוקדות בי ומעולם לא רציתי להיעלם כמו באותו רגע, בעודי  רועדת ובוכה, אבל לא סתם בוכה... בוכה על כל אותם 15 שנים של מחלה ארורה ומפחידה ומכאיבה שהעלימה לי כל כך הרבה אהובים ואהובות.
מדי פעם ניסיתי לדבר , אבל יצאו הברות חסרות פשר שהעצימו את הבושה והתסכול שלי.
 ניסיתי להירגע ולא הצלחתי. המשפט היחידי שאני חושבת (וגם זה לא לגמרי בטוח) שהצלחתי להוציא זה שאני לא יודעת להתמודד עם פרידה ועם כמה שחשבתי שאני יודעת, אז זהו, שלא, וזה הסוד הנוראי שלי.
אני לא זוכרת מה עוד אמרתי, כי בתכלס רק חשבתי כמה בושות עשיתי לעצמי באותו מעמד. אני, זו שנתפסת כגיבורה, בוכה בלי הפסקה מול הילדים הבאמת גיבורים האלו.
אין לי מושג כמה זמן עבר מהרגע שהתחלתי לדבר (איזה לדבר... לבכות), אבל באיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי הולכת עם הילדים לכיוון חדר האוכל, כשבכל אותו זמן עיניי ממשיכות לדמוע, בלי שבכיתי, אבל הדמעות המשיכו לזלוג. זה בטח בגלל המסקרה...

 האווירה  בחדר האוכל הייתה מרוגשת במיוחד. כולנו ידענו שאלו בתכלס הדקות האחרונות שלנו ביחד, גם אם ברור לכולנו שזה לגמרי לא כך, כי "זכרון מנחם" זה לא רק מחנות נופש , זה הכל כולל הכל - כל השנה, אבל בכל זאת, אחרי הביחדנס הכל כך אינטנסיבי לדעת שזהו, חוזרים ל"חיים הרגילים" זה מעציב.  זה לא ייאמן כמה שאתה נקשר לכולם, ותרצה או לא- זה עצוב.

נראיתי בול כמו שימי תבורי עם דלקת עיניים קשה.
החבר'ה שאיתם ישבתי בשולחן לא הבינו מה קרה לי, אבל לא הצלחתי להירגע, למרות שבאמת ניסיתי (ואפילו הכרחתי את עצמי).
באותה השנייה הדבר שהכי רציתי  היה לדבר עם אמנון. זה מכבר נוצרה ביננו חברות קרובה ותמיד הוא נמצא שם עבורי עם החכמה והרגישות העצומים שבו,  והפעם הוא היה בדרכו צפונה.
שלומי הצלם שישב מולי  היה בהלם. הוא הרים גבה כשואל "מה קורה", אבל לא יכולתי להסביר, כי בכל פעם זרם הדמעות רק גבר.
בסוף הוא הבין לבד, כששמע כמה חבר'ה מקבוצת אוטובוס 3 שניגשו אליי ואמרו שמאוד ריגשתי אותם ועכשיו הם מרגישים מחוברים אליי באמת, כי אני באמת אחת משלהם.
כמה מהצוות הבכיר ניגשו אליי ואמרו שהילדים סיפרו להם מה היה איתי ואני הרגשתי שעשיתי את הפאדיחה והטעות הכי גדולה שיכולה להיעשות, אבל מסתבר שמה שקרה שם פתח ערוץ תקשורת חדש בין הילדים  לביני. הם קראו לזה: "ערוץ הבלי חארטה".  מצחיק, אבל אני יכולה להבין אותם. יש לחולי סרטן , וגם אני מרגישה את זה  בעצמי, מעין הסתייגות קלה  מכל אותם "מטפלים". לא חלילה כי הם לא בסדר, אלא כי מי שלא עבר על בשרו את המחלה המזורגגת הזו לא יוכל להבין מהי באמת, גם אם דה פאקטו הוא סיים את לימודיו כמצטיין דיקן. זה מסוג הדברים שמה שרואים משם לגמרי לא רואים מכאן, ואני נתפסת בעיניהם כעת כאחת משלהם באמת. עד עכשיו הייתי עוד אחת מהצוות ועכשיו אני אחת מהם. עצם ההישברות שלי בפניהם היוותה את כרטיס הכניסה הסופי שלי אליהם. 
מי חשב שזה מה שייצא מהפאדיחה הזו שלי...
זה מדהים איך בשיחות של עכשיו אני מדברת איתם בלי מסכים בכלל ...ומי כמוני יודעת לזהות את המסכים האלו, אני הרי אלופת העולם בהצבתם... חביבה וקורקטית, אבל לא באה באקסטרים, ועכשיו הם איתי באקסטרים, והכל בגלל גילוי הסוד...
ולגבי הסוד :  
כן, מגיע הרגע שבו עלינו לחשוף את חולשותינו.
כשהסודות שלנו כבר אינם יכולים להישאר פרטיים,
כשכבר אי אפשר להכחיש את בדידותינו,
כשאיננו יכולים עוד להתעלם מהכאב.
אבל לפעמים אנו מרגישים כל כך בודדים שחולשה שחשבנו שכבר התגברנו עליה הופכת לפתע לחזקה מכדי להילחם בה.      
ואני הפסקתי להילחם בה. 
כעת- מי שמקבל אותי עם הדפקה הזו יופי, ומי שלא - סליחה, אבל "בהצלחה" כמו שאמנון נוהג לומר...

עלינו על האוטובוסים לכיוון השדה. חיים ארנטל, יו"ר העמותה כהרגלו סידר לנו להגיע עם האוטובוסים עד המטוס.

 ישבתי עם מילנה היפה-יפה-יפה וליד שלומי הצלם.
הטיסה עברה ביעף.
הנחיתה בנתב"ג בישרה את בוא הסוף.
הסוף שלהמחנה.

 כרגיל זוהר ירד ראשון.

ואחריו כל הג'מעה

עלינו לאוטובוסים שלקחו אותנו לטרמינל

בזמן שחיכינו למזוודות התחלו כמובן בירי המורל המזומזמים שלנו שהרעידו את כל  השדה.

 

וחיבוקים אחרונים , ממש לפני העלייה לאוטובוסים הבית....

 

 

 

 זהו.

תם לו מחנה הנופש באילת.

לפני סיום אני רוצה לומר כמה מילים על הצוות הטכני שמלווה שנים רבות את המחנות של זכרון מנחם :
המחנות של 'זכרון מנחם' היא מכונה מאוד משומנת ומתוקתקת.  נדהמתי לראות איך כל פינה מטופלת ואין שום מקום שמישהו מקל בו ראש. זה בפרוש מרגש. להזכירכם - כולם כולל כולם עושים את עבודתם בהתנדבות מלאה.
וברשותכם אני רוצה לתת התייחסות אישית לצוות המופלא הזה, אז :

יו"ר- חיים ארנטל, מירי ארנטל.

צוות מדריכים ובנות שירות / מתנדבים ומתנדבות:  אורלי שפירא, אביחי שמחון, ניתאי שלמון, אסף שטרן, קרן שטריגלר, רויטל שטיין, יעל שוורץ, יערה קרמר, אוריאל קנורוביץ, חגי קיסר, פאטו פלארו, שירה פיש, ישראל מאיר פירשטיין, אמונה נתנזון, הדס נוימן,מתן נבוז'ני,אביעד מרצבך,אסף מילר,נתנאל לוי,רחל כץ,עמית כהן,מאיר אור כהן,אורי יעקובי,אורי יחזקאלי,אורי יהב,דבורה זייגר, שרון וולס, גילה גרינוולד, ישי גרואר, אביטל גולד, איתן גוטליב, אודליה גוטליב, ליטל גוזל, יונתן ברקוביץ, נעה ברוידא, יוסף בראודה, טליה בננסון, ידידיה בן יאיר, יקיר בן חמו, עידן בלומהוף, נעמי בלאק, דוד עזריאל בירנבאום, ליאורה בורק, אריאל ארליך,  נועם אסולין, שיר אורלן, טל אוסטר, חניאל יהודה אביטבול.

צוות מנהלתי / תפעולי / טכני :  שי תבורי, שלומי רוטמן, רינה קליין, שי הופמן, גמליאל אוחנונה, יהודה שרעבי, רוני שריר, דוד שלם, אלון שטוסל, צבי קסלר, ישי פריש, מתניה מורדוף, יפה זימרמן, זוהר חלא, אמנון זיו, עמיחי ולך, יעקב הרשקוביץ, דניאל הרשלר, שייקה ארנטל,רינה קליין, מוישי ארנטל, ישראל  ארנטל, חיים ארנטל, יוחאי איזק.

צוות רפואי - רופאים ואחיות:  עפרה תבורי, כרמל שמיר, בוריס דר קושניר, אנה דר קושניר ,סיון יעיש, אייל דר הימן, ליליאן דרי, תחיה גרונר, רחל גמרא, חנה דר גורדון, מתי דר ארליכמן.

כל אלו הרשומים מעלה אחראים על כל החיוכים של הילדים שראיתם בחמישיית הפוסטים האחרונה.
אני לא באמת חושבת שניתן להסביר במילים כמה האנשים האלו עשו (ועושים ויעשו) למען הזמזמים , הלא הם הילדים של משפחת 'זכרון מנחם'.

אני מתכבדת להודות לכל אחד ואחת מהם באופן אישי  וכמובן גם באופן קולקטיבי. אין מילים שיצליחו לתאר את גודל ההערכה והכבוד שאתם מעוררים בפני כל אחד שבא עמכם במגע ישיר, או רק שמע עליכם . הלוואי עלינו בעולם עוד כמה שכפולים של כל אחד ואחת מכם.
הלוואי !  אם זה היה קורה העולם שלנו היה נראה הרבה הרבה הרבה יותר טוב.
אני אוהבת אתכם !

 ובזאת באה על סיומה סינקולוגיית הפוסטים שתיעדו את הנעשה במחנה הנופש באילת 2011.
נתראה במחנה פסח עם דיווחים חדשים על חוויות-חיים חדשות.

תודה שהייתם כאן איתנו.

אריאלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת