00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

אסוציאציה לאופניים: פחד

16/01/2012

 

בסיס התיאוריה על "ההתניה הקלאסית" על-פי פאבלוב הוא עיקרון האסוציאציה. קרבה בין גירוי אחד לתגובה מסויימת מייצר קשר מסויים ומזכיר משהו. דבר קרוב- קשור- סמוך- עלול לגרום לאותה תגובה שמעלה אותו גירוי בלתי מותנה, וזאת בעקבות קישור ישיר או עריף בינהם. מדובר על תגובה בלתי רצונית (רפלקס). כל זה הוא בעצם מעיין תהליך הכללה שנעשה בין הגירויים הצמודים. כן, אפשר להחלים מההתניה, כן אפשר ליצור הבחנה ולהפריד בין הגירוי המקורי לבין הגירויים המותנים עד כדי הכחדה, אבל לא תמיד זה פיתרון קל ופשוט. ובכלל, מי אמר שהחיים פשוטים? (מישהו ראה את זיידמן לאחרונה?)


לפני 20 שנים, עברתי תאונת דרכים כשרכבתי על האופניים של אבא שלי.

בעצם... רגע, תנו לי להתנסח מחדש ולהתחיל לספר את הסיפור מההתחלה.

הא, כמעט שכחתי. לפני שאתחיל בסיפור, הנה לכם חוק בלתי כתוב שוודאי ברור לכל רוכב אופניים: כשאתה מרכיב על האופניים שלך אדם נוסף אשר יושב על המושב מאחוריך, עליו לוודא כי מפשק את רגליו מספיק, על מנת שלא יפגעו ב/מהגלגל האחורי.

הייתי בת יחידה בת 5. ההורים ואני היינו בכפר בלום שבצפון, אצל חברים ותיקים שלהם. אז עוד רכבתי בכלל על אופניים עם גלגלי עזר ובכלליות אפשר היה לומר שהייתי טיפוס די פחדן. אבא שלי יצא לסיבוב בוקר על האופניים שלו, שנראו לי אז עצומים לגמרי, ולקח אותי איתו לטיול. הטיול לא היה בתכנון להיות ארוך במיוחד או מסובך, סתם סיבוב על שבילי הקיבוץ, בין חדר האוכל לבריכה וחזרה אל החדר.

ההסברים של אבא שלי על הרגליים שחייבות להישאר פשוקות חקוקים לי עד היום בראש, ובאמת שאני זוכרת שהקפדתי כל זמן לראות את הקרסוליים שלי, כי כל עוד ראיתי אותם ידעתי שהם רחוקות מהגלגל. נעלתי נעלי בית די דומות ל"נעלי קיפי" בצורה, בצבע סגול. החזקתי את אבא שלי במתניים חזק מאד כדי לא ליפול ולמרות הפחדנות, עם אבא תמיד הרגשתי בטוחה. ואז...             רגע של חוסר תשומת לב. שחור בעיניים. 3 מטרים בקפיצה למרחק אל תוך הדשא, נעל הבית השמאלית עפה עוד יותר רחוק. הרגל נתקעה בגלגל שהמשיך להסתובב, והעיף אותי אל האינסוף ומעבר לכאב.                      הדבר הבא שאני זוכרת שקרה הוא שהייתי בבית חולים אי שם בצפון. אמא בצד אחד מחזיקה את היד, ד"ר גבס בצד השני ורגל אחת פתוחה ופצועה עד העצם. איבוד הכרה או אולי הדחקה של הזמן שעבר מהרגע שקרה עד הרגע שהרגל נחבשה, אין לי מושג. מה שאני כן יודעת הוא שהגבס קישט אותי חודשיים בערך, ושמאז לא עליתי יותר על אופניים - לא קטנים ולא גדולים, וגם לא עם גלגלי עזר. היו ימים בהם הייתי חולפת ליד רוכבי אופניים אחרים ועוקפת אותם בדרך כזו ואחרת שלא יתקרבו אליי בכלל. אפילו בטעות. אגב, היתה תקופה מאוחרת יותר, שנסעתי על רולרס וסקטים וגם זו נכחדה ונשארה אי שם. אני באמת מעדיפה להשתמש בשתי הרגליים. אומרים שזה יותר בטוח יותר. אבל מאופניים אני באמת חרדה.


לפני חודשיים, אחרי שנים של רצון סמוי להחלים ונסיון שליטה בפחד, יצאתי עם אבא שלי באחד הבקרים לנסות. ללמוד להתמודד מחדש. האופניים שנראו אז עצומות, היום כבר (רק קצת) פחות מאיימות. הוא אומר שעם היציבות והקפואירה וכל הכוח והדברים מסביב, כנראה שיהיה לי יותר קל ממה שאני חושבת. ניסיתי ואולי גם הצלחתי לייצב את עצמי לרגעים, ואז גם איבדתי את הבלאנס. אבל אחרי 20 שנים, ההחלמה מתחילה לקרות. בסיבובים איטיים ונסיון למרחקים קצרים. מאד. הפוביה שהתפתחה אצלי בעקבות אותה טראומה תתחיל להישכח. אני מקווה שהיא לא תתעורר שוב בלי הזמנה. האמת היא שמאז שיצאנו, הזנחנו קצת את הנסיון ללמידה מחדש והחורף הגיע והברך עוד לא החלימה באופן מוחלט. והכל תירוצים.

אולי בעוד זמן מה, כשהרצועה בברך תחלים לגמרי, כשהגשם יחלוף וכשארגיש שוב בטוחה בעצמי, אנסה שוב. אני יותר חזקה מאז ופחות פחדנית משהייתי בת 5, אבל האופניים האלה, וכל אופניים בכלל, יחזירו אותי תמיד אל אותו יום שבת בבוקר, בקיבוץ כפר בלום, יגרו ויעוררו את אותה תגובה ברגע בו עפתי למרחק, נחתתי במכה ונפצעתי ברגל השמאלית שלי עד שראיתי לעצמי את העצם. בררררר.... טוב די! עצם המחשבה הזאת מגרדת לי שוב את הפחד... 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת