00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מחנה בקצב הזמזמ - היום השלישי

מחנה בקצב הזמזמ - היום השלישי

 

- "חמש דקות למטה, אני מחכה לך" - זה  ה-sms שקיבלתי בעודי מתאפרת ושותה את הקפה הראשון של הבוקר במרפסת.
זה היה אמנון.
קבענון מלכתחילה שהראשון שמסיים להתארגן מודיע לשני כדי שנאכל יחד ארוחת בוקר ונתכונן לקראת היום החדש והגדוש שמחכה לנו.
- "דקה וחצי למטה" - סימסתי חזרה.
ברור שזה לקח לי קצת יותר זמן, אבל לזכותו של אמנון ייאמר שהוא ג'נטלמן אמיתי שידע איך מקבלים אותי עם כל הדפקות שלי...
"היום יש יום מדהים" אמר בעודנו לועסים חסה ונבטים ואיזו עגבניית שרי אדמדמה.
- "מה הולך להיות היום? לא קראתי בסקדיואל".
"מתחילים בחוות הגמלים ו..."  , לא נתתי לו להמשיך, ישר צרחתי  :"ישששש!!!!  נהיה אצל טל, אני מתה עליו"
"אה, איך את מכירה את טל"?
"שכחת שאני אילתית? טל הוא אחד מאלו שאני יותר אוהבת. היינו חברים מאוד טובים. אבא שלו הוא אחד האנשים, אם לא ה-..."
"נכון, הם משפחה נפלאה"
- "את אבא שלו הכרתי כשניהלתי את ויזה באיזור ותמיד חיפשתי אמתלות כדי לבוא לבקרו, הוא אחד האנשים היותר מרתקים שיש"
"נכון, אז תתכונני, אנחנו מתחילים את היום שם".



האמת שלא כל כך עניין אותי מה יהיה אח"כ, פשוט הפלגתי לי על כנפי ההתרגשות .
אני מאלו שכשאוהבים אז אוהבים לתמיד. לא משנה אם עוברות 20 שנה מאז הפגישה האחרונה, או אם בכלל  דיברנו בין לבין ותוך כדי ...  אני אוהבת בלב ולתמיד, ואת טל ויגאל, אביו , תמיד אהבתי ותמיד אוהב.



"יאללה, שלוש דקות ליציאה" אמר אמנון והפעם ידעתי ששלוש דקות הן שלוש דקות, נקודה.
עלינו לאוטו  ונסענו.
ההגעה המוקדמת לכל מקום חשובה כדי לצלם את המתחם, ההכנות וכל מה שמסביב. כשהילדים בשטח שום דבר לא מעניין פרט להם ולכן הזמן המקדים חשוב. 
וחשוב למה? סיפרתי לכם כבר שבכל מחנה של "זכרון מנחם" כל ילד מקבל מעבר לסרטון וידאו שמתעד כל שנייה במחנה גם דיסק שמכיל אלפי תמונות שלו  ולכן כל צילום של כל שלב הכרחי לתיעוד הזיכרון הטוב לשנים הבאות.



בדרך עוד אמרתי לאמנון שאני  בטוחה שטל לא יזהה אותי, בכל זאת עברו 15 שנה מאז שפגשתי אותו בפעם האחרונה ואלו היו שנים של זוועה מתמשכת שנתנה אותותיה גם באיך שאני נראית.
אמנון הסתכל עליי, חייך ולא אמר כלום.
אני תמיד אומרת שהסרטן לא הצליח להרוג אותי, אבל חופשי לקח לי את היופי.
כשעזבתי את אילת הייתי היפה הזו שלובשת חליפות חושפות רגליים ארוכות וחטובות והיום אני לובשת כל מה שרק יכול להסתיר את אותן רגליים...
עם כמה שאני מקבלת את עצמי כמו שאני תמיד יש בי החשש הזה של מפגש עם מכרים וותיקים , כי הם זוכרים אותי כמו שהייתי פעם, לפני המחלה, ו... זה (אני) לא כך יותר.

בכל מקרה נכנסנו לחווה. הלב שלי דפק במינימום- 400 קמ"ש (לא באמת מדדתי, זה רק הרגיש כך) ושאלנו איפה טל.  "במשרד" אמרו לנו.     
אמנון הלך לבדוק משהו ואמר לי להיכנס , הוא כבר מגיע. קצת קיללתי אותו, כי גם ככה חששתי מדקת המפגש הראשונה, אבל בכל זאת נכנסתי.     
טל ישב בשולחן המרוחק , לשמע ה"בוקר טוב" שלי הוא קם, הסתכל ואמר : "אריאלה"!!! 
נשבעת בכל היקר לי שהיו לי דמעות בעיניים. לא יודעת אם מהתרגשות או מהוקרת תודה על כך שראבאק, הוא זיהה אותי.
"איך זיהית אותי"?
" איך אפשר שלא"?
זהו, מפה הכל זרם כרגיל . דיברנו ודיברנו ודיברנו וכאילו שלא עברו 15 שנים שהפרידו ביננו.        
הוא רצה לשמוע מה קורה איתי וסיפרתי בקטנה, לא באמת את הכל (כולל הכל), ואז אמא שלו באה והבן הבכור והמדהים שלו, וכמובן שגם אמנון הגיע סוף סוף ו... היה מדהים.

ישבתי שם במשרד של טל וכתבתי את קורות היום השני (מה שקראתם בעצם בפוסט הקודם...), ובין לבין השלמנו חוסרים ועדכנו האחד את השנייה מה בעצם קרה בשנים הארוכות האלו שבהן נעלמנו שנינו.
תוך כדי השיחה  הגיע למשרד אדריאן, הרומני המקסים שהכרתי כשרק השתחררתי מהצבא. שנינו עבדנו יחד בגבול באטבה ואח"כ בשדה התעופה . הוא בביטחון ואני במכס. היום הוא בעלים של עסק לספורט אתגרי והוא זה שעשה את האומגה לילדים של זמזמ בחווה.
 טוב, נו, גם אדריאן זיהה אותי ישר. יכול להיות שזה רק בראש שלי ורק נדמה לי? נו, עזבו, נדבר על זה פעם אחרת ...


אני לא לגמרי יודעת להסביר את הרגש הזה של לחזור למקום שאליו אתה שייך ואליו אתה מתגעגע עד כמיהה.
זו בעצם הייתה הנקודה שהבנתי שכל התחושה הזו  שסיפרתי עליה בפוסט הקודם לגבי זה שאני לא שייכת יותר לאילת הייתה סתם עבודה בעיניים, שלי על עצמי.
אי אפשר לנתק שייכות שורשית. 
את העובדה  הזו לא באמת ניתן לגדוע.
אבל חסל סדר דיבורשיין על עצמי, בואו נדבר על מה שהלך שם  ביום השלישי ...



קולות שירה ותופים עלו באוזנינו והבנו שהג'מעה הזמזמית הגיעה.
תוך שניות הם התפזרו ברחבי מתחם החווה. כל אחד בחר לו את הנישה המתאימה.
חלק סתם נזרקו בזולה על המזרנים, חלק שיחקו משחקי קופסא וקלפים, חלק קפצו בחבל וחלק רצו כבר לכיוון האטרקיות השונות.
מיד תראו בעצמכם מעט ממה שהיה שם, ואני בכוונה מכניסה הרבה תמונות, כי זה בשביל הילדים. הם רוצים לראות את עצמם בבלוג, ומי אני שלא אמלא את מאוויהם ?...
אז בבקשה :



 

כן, כל זה היה שם, בחווה.  הם עשו חיים משוגעים , הילדים,  ואז תוך כדי זה שאני עובדת  על המחשב  במשרד, אמנון חזר ואמר בקצרה : "בואי, נוסעים".
- "לאן"?
- "להתארגן במלון לקראת הקניון".
- "איזה קניון"?
- "בואי, בואי, עוד מעט תראי איך זמזמ הופכים את מול הים"
הוא לא נתן לי צ'אנס לשאול הרבה שאלות, פשוט נסענו. 
הגענו למלון, נפגשנו כולנו בחדר האוכל, לשמחתי המאוד מאוד מאוד רבה -  אבי (אביגיל) המדהימה, ואחת מאלו שאני הכי הכי הכי אוהבת ב"זכרון מנחם" הגיעה במיוחד מירושלים עם שקיות מלאות פרטי לבוש, פאות ועוד אקססוריז מיוחדים. 
עוד לא ממש הבנתי מה הולך להיות, אבל תוך כדי הבלגן בארוחה קלטתי שכולם הולכים להתחפש.
סיימנו לאכול, נסענו לקניון מול הים , ונכנסנו לסופר פארם.

מסתבר שמראש הנהלת הסופר פארם הקצתה לנו כ- 11 או 12 מאפרות מקצועיות שעמדו לרשותינו .

כל אחת לקחה חניך ומדריך ותוך דקות ארוכות הפכו את הבנות לבובות חלון ראווה מרהיבות ואת הבנים הפכו לנשים .


האמת היא שרק ארי ארליך נראה באמת כמו אישה  (ויפהפיה, גם בלי איפור !!), 
אבל זה כי בילט אין  הוא כזה יפיוף .

הם רק שכחו לארגן לו נעליים וזה היה קצת מצחיק לראות אותו עם גרביונים שחורים וכפכפי טבע נאות שראו ימים טובים יותר. ..

כל היתר נראו גרסה עדכנית ל"בנות פסיה"  של פעם...

 ועוד דוגמא דוגמא קטנה - אמנון  לפני האיפור...
טוב, הוא לא באמת התאפר, כי ככל הנראה הבינו שאין לו תקנה, גם עם 20 שכבות שליכטה הוא ימשיך להיראות אבו גבר... 
עם זאת, תראו את המבט של זה שמאחוריו... מעניין מה עבר לו בראש...



זה היה כל כך מצחיק לראות את הרגליים המשוערות של הבנים מציצות מבעד לגרביונים שאביגיל הביאה עימה מעיר הקודש, עם זאת- שאפו ענק לכל הארגון למפרע. הם חשבו על כל כך הרבה פרטים, ואותי אישית זה הדהים.
היו שם  כאמור בובות חלון ראווה, גברים שחופשו לנשים, זקן וזקנה, אישה הרה, איש עיוור, פועלי ניקיון, מבוגר שמן, ובעצם מה לא...  שלל דמויות ששימחו את הילדים ועוברי האורח בקניון.

הנה, תראו קצת ממה שהלך שם :




תוך כדי הבלגן הלכתי לבקר את חברת הנפש שלי מאילת : רוחמה בן שמחון. 
רוחמה ואני חברות בלב ובנשמה.  עוד אספר לכם עליה. הו הו כמה שאספר..
בכל מקרה ישבנו והעברנו כמה דקות ארוכות של אהבה נטו (ווואי כמה שהתגעגעתי אליה !!) 
לרוחמה יש עסק של גלידות וקרפים וטוסטים וסלטים וכל מיני כאלו טעימימים  בקומה העליונה של הקניון  והיא פינקה אותי וכמה ילדים שהיו איתי כהוגן.

צצצ.... רוחמה מותק , מה אמרת לי שהמצלמה באייפון טובה? תראי איזו תמונה מעאפנה יצאה לנו...

הילדים והמדריכים גדשו את הקניון. 

כל הקניון לבש ירוק. 

זה היה מרגש לראות ולשמוע את התרגשות התרגשות הילדים כש"גילו" את אחד המדריכים או החניכות באחד מחלונות הראווה, או ששמו לב שמאיר הוא לא המנקה של הקניון וגם לא  ג'סטין ביבר דה לה שמאטה (בתרתי משמע) ...  זה היה אחד המצחיקים ...  חמוד  כזה המאיר הזה ! 



ושלא נדבר על קצין הביטחון החתיך במיוחד (כולו שלנו- 
 מייד אין זמזמ!!) שעדת מעריצות התעקשו להצטלם איתו באייפונים שלהן, בקיצור- אטרקציה מסוקסת.
שימו לב איך הן הסתכלו עליו, האילתיות החמודות :

וככה זה נגמר :

בהמשך הערב הגיע הרב של בית חב"ד באילת והדליק איתנו נרות.  טקס ההדלקה שודר בשידור ישיר ב"קול הים האדום" תחנת הרדיו המקומית, והשדרנית שנשלחה להעביר את השידור הייתה איריס קדם, בת הדודה האהובה שלי שנפנו בחיבוקים ונשיקות האחת על השנייה לפני, אחרי ותוך כדי השידור.



בתום הפעילות חזרנו למלון לארוחת ערב וכמובן מסיבה (איך אפשר שלא...)

מיותר לציין שבחדרים המשיכה המסיבה עד לשעות הקטנות של הלילה (כמו בכל לילה). 

כמה חתולות יפות קפצו מעל לגדר ונכנסו אליי לחדר, אבל על זה אספר לכם בפוסט של היום הרביעי (מספיק להיום, נשאיר משהו להמשך...)

זהו. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי (פוסט נוסף בדרך...) 

הישארו איתי

אריאלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת