00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

הבית התפוזי שלי בן 15!

08/01/2012


מידי פעם שואלים אותי למה דווקא תפוז. לא, זו לא שאלה בניחוח סרקסטי, אלא שאלה שמנסה להבין למה אני מתעקשת על התפוז גם כשהוא "עושה בעיות", למה לא להעביר את עצמי למקומות "ראויים יותר" (כך נשאל במקור - ואני רק שאלה: "מה זה ראוי?"). האמת היא שזה פונה יותר לתחום ה"רצוי" כי הכל מתחיל ונשאר בעיני המתבונן. הדרך והזמן עושים את שלהם, ואולי לא סתם בלחיצת כפתור על אייקון "הבית" שבראש הדפדפן שלי, אני חוזרת תוך שניות אל האתר הראשון אליו נרשמתי אי פעם (אוגוסט 2003) תחת כינוי שהיה מזוהה איתי אז (לעיתים רחוקות גם היום).

חלק מן ה"מתבוננים" כמו שקראתי להם, הם הקוראים עצמם שמגיעים לבלוג שלי. לא כולם מכירים את כל הסיפור והדרך. השורה התחתונה היא: זו אני וזה הבלוג שלי. בלוג אחד, פשוט, חשוף ואמיתי. הוא המקום המרכזי שאני מגיעה אליו, מזוהה איתו, בוחנת אותו, מנסה עליו, מתפתחת בו. ולפעמים גם סתם מלווה את עצמי מהצד, רק בשביל לא ללכת לאיבוד בחושך.


אחרי אקספוזיציה בניחוח נוסטלגי מתפלסף (מי לא אוהב נוסטלגיות?), כדאי להתחיל בסיפור עצמו, לא? זה לא סיפור גדול עם דמויות גדולות ושינויים גדולים (מידי). זה בסה"כ סיפור קטן, שמשיט דמות אחת פשוטה על נהרות הנוסטלגיה, מתדפק על לבו של הפרדס התפוזי, עובר דרך כמה עורקים ראשיים, ומתיר אחריו עקבות מתקתקים, חיוכים נוסטלגיים ואנחת רווחה - התבגרתי.


תפוז הוא הרבה יותר מסתם אתר. הוא אותו מלווה רציני לתקופת זמן ארוכה וחשובה, תקופת עיצוב אישית שלי. הוא משקף הרבה מהתחומים שמעניינים ומושכים אותי. הוא קדם לעידן הפייסבוק והטוויטר, הוא שותף חשוב ומרכזי בבניית קן החברים שלי (לא רק הוירטואלי!) עמיד ויציב, מתחלף לעיתים, ורובו חזק ואיתן עד היום. את כל זה אפשר שוב לחזור ולסכם ב-תפוז הוא בית.


על הדרך וכמה נקודות ציון כתומות:

באוגוסט 2003 נרשמתי לתפוז בפעם הראשונה. ב- 26.8.2003 פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שפתחתי פה. אבל על זה כבר כתבתי בשנה שעברה ברגע שטות כתום. הזכרתי גם את הפורומים שניהלתי (ואפילו הקמתי ו/או סגרתי), הזכרתי את המעברים ועוד כמה שינויים שקרו לי בצל ההתבגרות והגדילה של תפוז...

אותו בלוג ראשון שכתבתי, נסגר ביוני 2006, אחרי שעברתי בו כברת דרך: חוויתי דרכו את האהבה הראשונה שלי, את השנייה שלי וגם את השלישית (תזכורת קצרה: שניים מהבחורים הכרתי כאן בפורום שניהלתי).  הבלוג נסגר מיד אחרי שזו נגמרה. חלק מהסיבות לסגירה של הבלוג הראשון היו הפירסום וההיכרות שלי עם כולם. NemeShהיתה ידועה ומוכרת כאן בתפוז. כולם הכירו את השם והפנים מאחורי הכינוי. כל זה טוב ונחמד אבל אז קצת נמאס לי. אפילו הגדולים והמפורסמים ביותר לפעמים יוצאים מהבית עם משקפי שמש וכובע כדי לטשטש את הזהות, להתחיל מחדש. אחרי שנה בלי כתיבה, מצאתי לי פינה בבית התפוזי בה יכלתי להסתתר קצת כדי לנשום לרווחה. בלי לפחד שיכירו ("מה יגידו?"), בלי מסנן של צנזורה. מקום להיות פשוט סתם אני.

אי שם באמצע השירות הצבאי שלי, ביחד עם חברה טובה - שהכרתי כאן בין העצים התפוזיים, התחלתי להתאמן בקפואירה. גם האיש שהכיר לי את המשפחה הברזילאית הנפלאה הזו הכרתי כאן, בפורום שניהלתי אז. ההצעה להגיע  לצפות, הובילה להצעה נוספת להתנסות. ומשם – ההמשך ידוע...

הבלוג של טולה נפתח בנובמבר 2009. עבדתי במשרד עורכי-דין ענק כמזכירה של, וידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה ואיך אני הולכת לעשות את זה, קיבלתי המלצות והצעות מכאן ושם על כיוונים. כתבתי בלי סוף ואז גם חיפשתי מקום לחשוף בו את הפנים האמיתיות שלי. בעזרתו והכוונתו של חבר טוב, ועוד חברה (הכי) טובה הדברים קרמו עור וגידים. את הבלוג הזה פתחתי עם כוונה ברורה: לכתוב את עצמי לדעת. כל המחשבות, כל השאלות שרצו סביבי: מה-איך-מתי-כמה-איפה, טילטלו את הכל מסביבי. כל תפיסת המציאות נזלה מצד לצד, התהפכה והתעצבה בזמן שבדיעבד נתפס כקצר, ואז הוא היה ארוך ומאתגר. עמדתי בנקודה אחת של אותה תמונת מציאות, ניסיתי לתפוס בחוזקה מבלי להחליק מטה. הטלטלה, הרעש, הטשטשת שאפיינה את הכל יותר מכל, הפכה את המציאות למתולתלת. שילוב של טלטלה ותלתלים מן הסתם. הכי מזוהה איתי, הכי מאפיין... - זאת אני.

ואגב, לכל מי ששאל את עצמו ועוד לא קיבל את התשובה- למה טוּלה? – השם שלי בעברית צחה הוא טל. בקפואירה, כל קפואיריסט מקבל כינוי שתואם לו ולאופי שלו, מצד המאמן שלו. אני זכיתי להיות Tulipa(צבעוני. הפרח). תשאלו למה? - הו, אני שמחה מאד ששאלתם. לוקח לי בערך חמש דקות מתחילת האימון להיות אדומה. אדומה מאד. הפנים שלי מאדימות מאד בזמן קצר מאד, ויש שיטענו שאחרי אימון אפשר לראות בהם אפילו בורדו עד סגלגל. מכאן אגיע לפואנטה- טל וטוליפה ביחד - האמצע הוא טולה. כך הוחלט גם משום ששם המשתמש "טל הורוביץ" כבר תפוס, כנראה על-ידי מפעם, וגם כי זה פחות רישמי ויותר נחמד.


שמעו, אני מרגישה כמו מי שכותבת את הביוגרפיה התפוזית שלה, ואני מאמינה שאפשר להמשיך ולהמשיך ולהמשיך... [מעניין כמה מכם עוד כאן ולא התייאשו...]


שנייה לפני סיום, אתייחס לפרוייקט הכתיבה לציון יום ההולדת ה-15 לתפוז:

 מהן 5 הרשומות שהכי נהניתם לכתוב? ולמה?

1. אחת וחצי בלילה – טיול לילי שגרם לי להודות בפני עצמי על מה שאני מרגישה. פתאום הבנתי למה הוא לא יוצא לי מהראש, למה החיוך שלו לא הניח לי לרגע ולא נשכח. רגע קטן, אחת וחצי בלילה, בו ראיתי את הרגש הטהור ההוא עוטף את הדמות המוכרת כל-כך טוב הזו. שמחתי לדעת שאני מסוגלת להרגיש ככה.  

2. 70%= 100%- המשוואה והדרך אל פיתרון בלתי מושלם – השורה התחתונה והמשך לתהליך התפתחותי מאד ארוך שעברתי – להפסיק להיות כל-כך ביקורתית כלפי עצמי כל הזמן. לתת מעצמי ככל שאני יכולה מבלי לפגוע בעצמי, בלי להסית אותי מהמטרות האמיתיות שלשמן התכנסתי, בלי למנוע ממני לחיות עם עצמי בשלום. אחד הדברים הכי חשובים שנתתי לעצמי בשנים האחרונות, הוא את האומץ להיות בלתי מושלמת.

3. בעיניים של אלוהים – זה סיפור קטן על רגע גדול. קרע בין שני חלקים של עולם אחד, אהבה אחת. הוא התחבר לי ליום כיפור, לסליחה, לחיבור ונתק. הוא מדבר על בחירות, על דרך ועל תשובות. שלו ושלי.

4. "קללת האמנים" – "מה היית עושה אם לא היית כותב?" – שבוע לפני תחילת הלימודים שלי, ישבתי בהרצאה של יורם קניוק. הצורך לכתוב שהוא תיאר, היה ועדיין מדוייק להחריד. זה לא קל, ולא תמיד נוח אבל בלתי אפשרי לעצירה. לפעמים אני עוד שואלת את עצמי מה הייתי עושה אם לא הייתי כותבת. דוגרי? אין לי מושג.

5. לחוש את הקצב – קפואירה וכתיבה. שתי אהבותי הגדולות. באמת צריך לפרט יותר מזה? זה נכתב כתרגיל כתיבה לקראת סוף שנה א' בשיעורי פרוזה במכללה, והחלטתי לפרסם אותו כאן, כי נורא נהניתי לכתוב את הקפואירה בצורה של חוש. זה מה שזה, לא?


 מהן 5 הרשומות שהקוראים שלכם הכי נהנו לקרוא? האם אלה אותן רשומות מהסעיף הקודם?

אנשים מדברים איתי על הבלוג ועל הכתיבה כל הזמן. אלה שלא מגיבים כאן לפעמים נותנים את דעתם בע"פ. מעבר לכמויות של צפיות ברשומות ספציפיות שכאלה (ובדקתי אותן), אלה הן שדוברו ונחקקו בזכרונם של אנשים:

העוזרת פיטרה אותנו

רגליים למעלה

אהבה של ילדים

בעיניים של אלוהים

סחף


 מהן 5 הרשומות שאתם מתכננים לכתוב, אבל עדיין לא יצא לכם?

למה אני לא נוסעת על אופניים

הלילה בו ניסו לגנוב לי את ה- IQ

על התמכרות ישנה/ חדשה

קריאה בזמן שיגרה

הארנבת שלי קפצה מהחלון


5+5+5= 15. מזל טוב לבית התפוזי שלי. שיהיה וימשיך להיות חלק מהכל. לחיי השנים שעבר ולאלו שעוד יגיעו ובדרך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת