00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אדם

תודה לאל שאמא לא כאן

05/01/2012

בס"ד

אימי, חוה כהן (פישר) ז"ל, שנפטרה ביולי 1999, הייתה אישה מיוחדת בכל דרך. פגועת נפש, מאניהדיפרסיווית, ניצולת שואה (טוב שיש את מי להאשים) הצליחה לחצות את מסלול חייה, תוך שהיא מג'נגלרת כלהטוטנית קרקס בין הצדדים המוארים ביותר שלה, לצללים האפלים והקודרים.
מחלת הנפש שלה צרבה בי כילד, זיכרונות שהפכו לתקופה אפילו פוסט-טראומתיים. אותה מחלת הנפש (מאניה דפרסיה) הפכה את אימי ואת החיים במחיצתה לכמעט בילתי ניתנים לתפיסה.
המקום החצוי והמבולבל בו נפגשים שני סוגים של רגשות אהבה ושנאה, הותיר אותי חצוי רגשית שנים רבות אחרי שהאישה הנפלאה הזאת נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 63. (כאילו לא הספיקו תלאות החיים האחרות)
בטח אכתוב יום אחד פוסט שלם ומתעמק יותר על מערכת היחסים הלא פשוטה הזאת עם אימי ועם מחלתה..אבל הייתי חייב לערוך מעין הכרות מקדימה בינכם.

פעמיים מאז מותה מצאתי את עצמי מודה לבורא עולם על מותה של אימי.
הפעם הראשונה היתה כשישבתי לצידה בבית החולים, מחזיק את ידה חסרת החיים ,שעה ארוכה אחרי שהחזירה את נשמתה לבורא.
שעות ספורות לפני ,עוד היתה כולה מעוותת כתוצאה משבץ מוחי,"גרורה שעלתה למוח" אמרו הרופאים  ,"ננתח ביום ראשון".
34 ק"ג היה המשקל שלה,מנותקת לחלוטין מהעולם שמסביב,מונשמת..כבויה. לרגע כשעמדנו לידה אחותי ואני ,בוכים ומתחננים שלא תוותר,זלגה דמעה מאחת מעיניה...כאילו רצתה שנדע שהיא שומעת. "זה רק רפלקס" טען הרופא.
כאילו לא הספיקה המחלה הארורה....כאילו לא הספיקו כל המחלות....!
ופתאום היא נראתה משוחררת כל כך,רגועה,לא כואבת...אפילו הקמטים שחרצו את פניה כמו נעלמו פתאום.
האישה היפה כל כך שזכרתי,כמו נתגלתה שוב לעיני,במלוא יופייה ,שוכבת שם שלווה ,נקייה מייסורים ,"בריאה".
"תודה לאל" אמרתי, תודה לאל שהיא לא סובלת יותר "תודה לאל שהיא מתה"

הפעם השנייה שהודיתי על מותה של אימי הייתה כשנתקלתי בתמונה הזאת.

אי אפשר להתאפק או להתעלם מן ההשוואה לתמונה הזאת

אני גדלתי,חונכתי,התעצבתי ועוצבתי ,אל מול התמונות האלה.לא היה יום בחיי כילד שלא חוויתי את התמונה הזאת דרך אימי דרך משפחתי. פליטי שואה, מחנות ריכוז וגטאות, בוגרי "אושוויץ" מחזור 1944.

לפני שאמשיך אני חייב לציין שאין בפוסט הזה שום עניין בגינוי של מגזר זה או אחר,הוא לא אנטי חרדי ואינו פרו חילוני בשום דרך ואופן.
הוא אמת כואבת של אלפי ניצולים,של מאות אלפי בני הדור השני והשלישי ושל מיליוני שמות שניטיב לעשות כבני אנוש אם נדע לכבד את כאבם וזכרם לדורות.
הנאציזם כתנועה והשואה כאירוע ההיסטורי החשוך ביותר שידעה האנושות,מוגדרים בין היתר ע'י הטלאי הצהוב. אני מעולם לא חוויתי את זילות השואה כמו בתמונה הזאת,זהו קו אדום שאסור היה שייחצה,זו זילות של השואה וקורבנותיה לדורות.
אני מתבייש,מתבייש בשם כל בני משפחתי שלא שרדו,ובשם אלה ששרדו.
בשם מקימי ובוני הארץ שחלקם ברחו מן החשכה ההיא והקימו מדינה מתוך האוד והעשן.
בשם כל מי שמנסה לשמר את זכר הנרצחים בשואה.
מתבייש מהילד מהשואה שתמונתו זעזע את העולם כולו והעבירה את גודל הזוועה.
מרחם על הילד בתמונה שאינו מבין את פשר מעשיו ומנוצל בצורה מחפירה כל כך.
מרחם על הוריו ובני עדתו שכן מבינים ובכל זאת עושים.
כועס,כועס על הניצול הנורא של הרעיון כדי להעביר מסר.
כועס על החוצפה,על שמאפשרים לתופעה הזאת להתקיים!(בשם "חופש הביטוי")
שואל: האם אבדה השפיות? האם אבדו הפרופורציות?
הגבולות??הערכים??
כואב,כואב מפני שהשואה וסמליה אמורים להיות מחוץ לכל וויכוח פוליטי או דתי,
מפני שלקחיי השואה אמורים לאחד את העם ולא לפלגו.
כואב את השסע,את אובדננו שלנו.

אולי צריך היה לפנות זמן פרלמנטרי בסוגיה הזאת,אולי צריך לחוקק חוק שאוסר את הזילות הזאת,שאוסר את השימוש בסמלי השואה ובעיקר בטלאי הצהוב למטרות שאינן שימור השואה.
בעיני הצמדת טלאי צהוב  כחלק מפרובוקציה לא שונה בהרבה משריפת הדגל הלאומי שלנו ,אקט שנחשב בחוק כעבירה פלילית.

לפני כשבועיים צילמתי סרט שהוא חלק מפרויקט של טרילוגיה של סיפורי שואה.
סיפורם של שלושה אנשים שונים.אנשים שהטלאי הצהוב הוצמד למעילם כשהיו תינוקות בני יומם...אנשים ששרדו את הזוועה ועדיין חיים, חיים כדי לספר את סיפורם.
אל סט הצילומים הובאה תינוקת אמיתית,חייכנית,ילידת 2011 ,לבושה בחליפת תינוקות וורדרדה,מתוקה אמיתית.
ואז דקה לפני הצילום עטפה אותה המלבישה בשמיכת צמר ישנה ובלויה והבמאית קראה: "שימו לה את הטלאי הצהוב".
משהו בי ניגמר באותה שנייה,כאילו שלח אותי אל המקום שבו פצעו את נשמתה של אימי ,את נשמתם של מיליוני בני אדם.
משהו בטלאי הצהוב שהוצמד על תינוקת ה-2011 המחויכת, זעזע אותי.
כשחקן ניסיתי להתחבר אל המקום הקשה הזה של אב שאוחז בתינוקו,נאבק בכל הכוח בחיים,נלחם על נשמת אפם של אישתו ובנו,כשמעבר לדלת קציני הגסטאפו מחסלים את כל מכריו כאילו היו עכברושים בצינורות הביוב.כאילו לחייהם אין שום ערך.
נדמה לי שנכשלתי במשימה הזאת,לא הצלחתי למצוא את המקום הזה בתוכי.
שום פחד שחוויתי מימי,פחד שיכולתי להשתמש בו ככלי לא עמד לרשותי...
נראה לי שבסופו של יום הסרט יהיה מוצלח,אני מקווה, גם כשחקן וגם כיהודי שכך יהיה.

סיימנו את הצילומים,המצלמות נארזו,האיפור הוסר,הטלאים הצהובים הוחזרו אל מזוודת האביזרים והתינוקת המשיכה לחייך,
מחכים שכולם יהיו מוכנים לתזוזה,הביתה,מקלחת חמה,לישון טוב,היה לא פשוט.

בודק הודעות באייפון,שום דבר חשוב..נכנס לynet  ,בוא נראה מה קרה בעולם ביומיים האלה..כותרת..הפגנה...תמונה....כאב חד.

תודה לאל שאימא לא כאן,תודה לאל שאמא לא רואה את זה.

תינוקת 2011

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל adam1560 אלא אם צויין אחרת