00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

הרהורים תפוזיים

17/01/2012
הרהורים תפוזיים


סיום ותחילת השנה האזרחית מסמלים המון דברים עבורי.
קודם כל זה יום ההולדת שלי ושל שלושת ילדיי  (רועי והראל באותו התאריך שלי, בסילבסטר,  ו-בר כמה ימים לפנינו), זה גם סוג של יום ההולדת של הבלוג שלי, שזה פחות חשוב כי כל יום שאני מפרסמת פוסט הוא  חג עבורי ולכן תאריך הפתיחה פחות חשוב , אבל זה גם יום ההולדת של תפוז אנשים.
אבל רגע,  בואו נתחיל מהסוף - תפוז אנשים חוגגת יום הולדת 15 וזו הזדמנות מצוינת להזכיר (בעיקר לעצמי) איך הגעתי עד הלום .

לפני כ- 4 שנים פתחתי את הבלוג שלי.
קצת לפני כן התחלתי את דרכי התפוזית.
חברה ניהלה את פורום "משפחות אנשים עם פיגור" וביקשה שאבוא לעזור לה "להפיח חיים בפורום".  זה היה כשכבר חליתי בסרטן והיה לי נחמד להעסיק את עצמי במשהו  שהסיח את דעתי מהטיפולים , הבדיקות, הניתוחים, הכאבים, החרדות וכל מה שקשור במחלה הזוועתית הזו.  
חשבתי שאני באה ליום יומיים ונשארתי שנה שנתיים.
בכלל לא ידעתי איך נרשמים וחברתי עשתה את ההרשמה עבורי ומאז אני עם אותו ניק.

ה"חיים" בפורום ההוא היו נפלאים. עם כמה שעולם הפורומים הוא וירטואלי  ולכאורה מנוכר ולא אמיתי - זה מהר מאוד עבר למישור המציאות כי יזמנו מפגשים ופעילויות והפכנו למשפחה אחת גדולה, וזה הרגיש הכי בית בעולם. עד היום אני בקשרים עם רבים מהחבר'ה משם.

לאחר זמן מה החלטתי שהגיע הרגע לפורום משלי.
פתחתי וניהלתי במשך תקופה ארוכה ומאוד מאושרת את "בישול קל מהיר וחסכוני" שהפך לבית חם לכל הבשלנים הביתיים המוכשרים, כשבערבים  הפורום היה הופך לצ'אט פומבי מצחיק עד דמעות של כל הזויי הרשת.
היו כאלו שהיו באים רק בלילות, כי אז היה מצחיק. בבוקר היה רק טעים...
אין ספק שזה היה הפורום הכי מגניב בתפוז. עד היום אני בקשר עם הרבה חבר'ה מאותו פורום, כשרבים מתוכם עברו אחריי לפורומים הבאים שניהלתי.

הפורום הבא  שלי היה "פורום קרניבורים" שנוהל באותה התקופה  בהצלחה  ע"י  צחי bigjack המקסים והאהוב שבזמנו היה צריך קצת עזרה,והצטרפתי אליו לתקופה קצרה עד שהתחילה שם מלחמת עולם בראשותו של איזה אינטליגנט אחד שמיותר להרחיב עליו את הדיבור, ולא לקח הרבה זמן  עד ששנינו עזבנו כי לא התאימה לנו  רוח הקרב האלימה  שנשבה שם.

במקביל  לעזיבתי קיבלתי הצעה לנהל את פורום המעריצים של "גילת הילל",   וזו הייתה תקופה כייפית במיוחד. זה היה נסיון שונה  לנהל  פורום של חבר'ה צעירים , וגם פה הפורום פרח , אני בקשר עם כל הגולשים דאז (שהיום  כבר בוגרים של ממש, רובם כבר חיילים) אבל אז, תוך כדי ניהול הפורום נקראתי לדגל  הניהול של פורום "עושים שוק" יחד עם אהובתי מיכל, שעד היום אני מצרה על כך שעזבה , כי היא אחת המדהימות ביותר שפגשתי בחיי. בכל מקרה עד היום אני מנהלת את הפורום הזה, כשתוך כדי עזבתי לתקופה קצרה וכאמור חזרתי , אבל לתמיד.
הפורום הזה הוא הבית שלי. הרבה מגולשיו הם גולשים שמלווים אותי שנים רבות בפורומים השונים, אבל יש גם רבים חדשים. (כל הזמן באים. חמסה!). בגלל תכניו המעניינים הוא מקודם תדיר בעמוד הראשי וזה אומר חשיפה מאקסימלית.
אני מזמינה את כולכם לבוא ולהיות חלק . מדובר בבית של ממש, עם הרבה חבר'ה מקסימים ואינספור נושאים מגוונים ומעניינים שבכיף כולם יכולים להתחבר אליהם, מה גם שאני נותנת יד חופשית בהעלאת נושאים, אין לי את השטיקים האלו של להשתרשר, למחוק הודעות  וכו' ...   בואו , הבית פתוח , והשכנים מאוד נאים (ונאות)!
אגב, בכל יום נפתחת שם פינת הבלוגיה ואני מזמינה כל בלוגר להעלות את קישוריו לכל פוסט . הפינה פתוחה לא רק לבלוגרי תפוז, אלא לכל כותבי הרשת, אז תפאדל! בואו !!  
הנה הקישור :  פורום "עושים שוק" 

זוהי בעצם ההיסטוריה שלי בעולם הפורומים, אבל תוך כדי  נכנסתי גם לעולם הבלוגים.
זה היה כשעוד הייתי בפורום "משפחות אנשים עם פיגור". 
באותה התקופה הידרדר מצבי הבריאותי והגעתי למצב שהרופא אמר לבעלי : "תכין מצבה".
אוכל= אהבה, על זה כולנו מסכימים, נכון? ואין כמו אהבה מסביב לסירים, ואצלי, זה בא לידי ביטוי ביתר שאת כי אני מביעה אהבה בעזרת אוכל.
כשאני אוהבת מישהו זה תמיד ייגמר בצלחת, ועם כמה שהייתי חולה,מאוד הקפדתי (במידת האפשר כמובן) להמשיך לבשל. האמנתי שכל עוד אני מצליחה לעמוד על הרגליים ולבשל אז יש לי תקווה, אך  לקראת הסוף הייתי יותר ויותר בבית החולים ולרוב מחוסרת הכרה, ולכן  עם כמה שלא רציתי להאמין  לנבואות הרופאים הבנתי שיש סיכוי סביר שמה  שהם אומרים נכון וימיי ספורים. באותו הרגע הדבר היחידי שרציתי היה לתעד את המתכונים המשפחתיים כדי שיישאר ממני משהו לילדים, ואין דבר שהוא יותר אני מהמתכונים שלי, וכך החלטתי להשאיר צוואה טעימה  בדמות ספר מתכונים שילוו ע"י הסיפורים המשפחתיים הרלוונטיים. מעין ספר שורשים קולינרי, ומכאן לבלוג הדרך הייתה קצרה.

מכורח המגבלות הרפואיות היה לי קשה לכתוב ביד, אבל עם הקלדה בלפטופ הסתדרתי  ולכן חשבתי שבלוג יהיה פיתרון מעולה, למרות שדה פאקטו  לא ידעתי מה זה בדיוק הלכה למעשה. חשבתי שזה מן יומן אישי  שאני כותבת לעצמי ורק מי שיקבל ממני אישור כניסה יוכל לקרוא את הדברים (אמרתי שהייתי די סתומה בתחום, נכון?), אבל זהו,  שלא רק אני קראתי  את הפוסטים, ודי מהר התברר שיש קהל גדול שקרא בעקביות כל מה שפרסמתי.

עד היום , עם כמה אלפים טובים של מנויים - בכל פעם  מחדש אני מתרגשת לראות את המונה שמראה כמה קראו את הפוסט, ועם כל הניסיון - אני עוד לא מאמינה שזה באמת קורה.
שוב, באתי מהמקום הכי נקי של לתעד למשפחה הקרובה, והיום, אתם, הקוראים הנאמנים (וגם המזדמנים) שלי-   מהווים חלק אינטגרלי מהמושג הזה.

אז איך בכל זאת הכל התחיל?
כפי שסיפרתי קודם בהתחלה לא ידעתי  מבחינה טכנית איך בכלל פותחים בלוג ונעזרתי בחבר שהכרתי  ברשת. הוא הקים  את הבלוג, אך במשך שבעה חודשים הוא נותר סגור כי לא ידעתי מה  (ובעיקר איך) עושים ...
אני לא ידידה של מחשב, וגם במשרות הניהול הבכירות שכיהנתי בהן, טרום המחלה, תמיד היו לי מזכירות ומנהלות לשכה שהיו עושות עבורי את כל מה שהיה קשור במחשב.
אני ידעתי רק לכתוב , והבלוג הוא הרבה מעבר לרק כתיבה. 
לא ידעתי איך שומרים את הפוסט, איך מכניסים תמונה, איך מפרסמים... נאדה ! והוא נותר סגור, ואז עברו כמה חודשים והגעתי לבלוג secret blog -תמונות ועיצובים לבלוג  של מאמא חולמת בספרדית , הלא היא מלכי מהבלוג : המתכונים של אמא  והתאהבנו האחת בשנייה, {עד היום היא חלק אינטגרלי ממשפחתי (אחת המתנות הכי מדהימות שקיבלתי בחיים)}, ומלכי היא זו שפתחה  רשמית את הבלוג, עיצבה והפעילה אותו בתקופה הראשונה, כשאני בעצם רק כתבתי ושלחתי לה למייל את התכנים, והיא עשתה את כל היתר, עד שלאט לאט למדתי בעצמי, אבל זה לקח המון המון זמן, אך למזלי היא הייתה סבלנית  ואפשרה לי ללמוד בקצב שלי.

ההתחלה הייתה ללא ספק צולעת (למרות שרבים סבורים שהתקדמתי כמטאור בשמי הלילה).
לא הייתה טעות אחת שפספסתי, אבל שילמתי (הו-הו כמה ששילמתי... מהר ובמזומן). על הכל.
וואלאק,  סימנתי V גדול על כל טעות אפשרית, אבל למדתי. מכל טעות וטעות , וזה היה בית ספר מדהים, כי היום אני יודעת מה זה אומר להיות בלוגרית , מה נכון לעשות, מה אסור בתכלית האיסור לעשות, למי נכון להתקרב, ממי להיזהר, ממי וממה  להתעלם , וכו'...  ממש כמו בחיים.  כי עולם הבלוגים הוא לחלוטין מיקרו קוסמוס של העולם האמיתי ויש לו חוקים דומים, אך גם שונים.

לא פעם שמעתי שהחשיבה וההתנהלות שלי בעולם הבלוגיה גברית. בהתחלה נעלבתי , ולא שחלילה להיות גבר זו קללה, רק שלא הבנתי מה זה אומר גבריות, אני הרי אישה... 
ולקח לי זמן עד שהבנתי שהמושג "גבריות" קשור לכוח, להקרבה ולניצחון , ובין אם הייתי  מודעת לזה ובין אם לאו  (היום כבר כן..) שלושת אלו הם אבני היסוד שלי  בחיים, בשורש האישיות שלי.
כוח- מנטלי כמובן, בפיזי אני לא להיט, כידוע.
הקרבה- בשביל חלום צריך להקריב, זה ברור.
ניצחון- אם לא תהיה לך תמונה מנצחת עוד לפני שהתחלת, איך תמשיך?  לאן בדיוק?
אז כן, אלו שלוש מאבני הדרך החשובות בחיי שמן הסתם אפשרו לי להגיע לאן שהגעתי.
אבל כפי שאמרתי לא תמיד הכל היה 'תותים' ולא תמיד הכל הצליח לי.
בלי להיכנס לסיבות (את התובנות כבר קיבלתי בעצמי) הגעתי לא פעם לקירות שלא יכולתי לעבור , בעיקר קירות שהצבתי לעצמי, או בורות שאחרים חפרו עבורי ובעיוורוני לא ראיתי (אחריות מלאה שלי), ואז הבנתי שלפעמים צריך לדעת להיות "גבר אמיתי"  (גם אם פיזיולוגית אני אישה) כדי להניח את האגו בצד , להודות בתבוסה ולהתחיל הכל מהתחלה, וזה בדיוק מה שעשיתי. המצאתי את עצמי מחדש. חיפשתי כיוונים חדשים, מקוריים, יצירתיים, ולא עניין אותי שעוד ועוד אנשים "שיכפלו" את מה שאני עשיתי. לא הסתכלתי לצדדים או לאחור, רק קדימה. וזה בעצם מה שאני עושה עד היום.
אז נכון שלא רק "גבר אמיתי"  יודע לשים את האגו בצד, אבל היות שאגו נתפסת כתכונה גברית , אז...

ועבר הזמן, הבלוג תפס תאוצה, הרבה קוראים הגיעו וחלקם הפכו ל'דיירי קבע', ופתאום רציתי יותר. לא עוד הסתפקתי  בלהיות בשלנית ביתית ממוצעת, רציתי לעלות רמה והחלטתי שאני הולכת ללמוד את כל התחום בצורה מסודרת . נרשמתי ללימודי בישול וקונדיטוריה מקצועיים וסיימתי בהצטיינות, באמת כי נהניתי והשקעתי, והמשכתי בעוד ועוד קורסים והשתלמויות מקצועיים, כשמה שעניין אותי היה ללכת ללמוד מהמורים הטובים ביותר בארץ ובחו"ל כדי לקבל השראה שאותה תרגמתי במאות שעות של שיעורי בית מפרכים (אך טעימים...). וגם היום כשהגעתי לרמה מקצועית טובה אני לא עוצרת ואמשיך ללמוד ולהתמקצע , וכמה שיותר .

במקביל להתמקצעות הקולינרית הבנתי שעם כל הכבוד לכישורים הטעימים שלי אני צריכה גם להשתפר בצילום והלכתי ללמוד גם את זה.
עוד לא סיימתי ויש לי עוד המון במה להשתפר, אבל זה כבר יותר טוב ממה שהיה בהתחלה, שאז בכלל לא ידעתי לצלם,  ועד היום יש פוסטים נטולי תמונות לחלוטין (או כי לא צילמתי, או כי צילמתי גרוע, או כי התמונות שהיו שם לא היו שלי) , ויש עדיין  לא מעט פוסטים עם תמונות גרועות שלא הגעתי אליהם , אבל אל דאגה, אני אגיע לכולם  ואשלים את החסר, ואני מניחה שלא רחוק היום שבו כל  הבלוג יהיה ברמה אחידה של צילום , או עריכה. 
ברור לי שזה עוד יקרה, אבל היום אני סלחנית לעצמי ומזכירה לעצמי שאני לא בתחרות עם אף אחד, בטח שלא עם עצמי, ואני זורמת.
מה שיש, זה מה שיש. 
כרגע, לפחות...

עם כל ה"עלייה ברמה" הקפדתי ועודני מקפידה להישאר אותה "אני" של תמיד. לא הכנסתי וגם לא אכניס בעתיד מתכונים פלצניים עם חומרי גלם נדירים, פשוט כי אני אדם פשוט.
"עמך".
הכי "עמך" שיש, אבל עם הרבה גאווה על כך.
אני גאה בעצם שיוכי ל- "מעמד הפועלים"  (או "דור האוהלים"), וגם כשחשבון הבנק שלי יחייך את מנהל הסניף של יהב - ירושלים - אמשיך להיצמד לפשטות הזו, כי זה מה שאני :  "עמך".
כמוכם כמוני . אבל בדיוק.

ובנוגע למתכונים- היות שהבלוג הזה נועד בראש ובראשונה לילדיי , נכדיי וניניי (כמו גם למאותגרי , אך אוהבי המטבח) זה בדיוק מה שיהיה גם הלאה.  רק מתכונים פשוטים, קלים להכנה וחסכוניים.
בעיניי זו לא בעיה גדולה להצליח במתכונים עם חומרי גלם יקרים , החכמה היא לעשות את זה עם חומרים פשוטים, ואת זה אני יודעת לעשות היטב.
לא תראו פה מנות מסובכות. לא תראו פרזנטציות מעוררות השתהות.  גם בבית, כשאני מארחת אני מעדיפה את הסיר הפשוט באמצע השולחן (במקסימום קערת הגשה ,אבל שום דבר מעבר לזה), כי זו המשמעות של בית. כולם סביב הסיר, וכזה הוא גם הבלוג שלי : כולם יחד בפשוט-פשוט הזה. 

אחת המחמאות  שקיבלתי מהקוראים זה שלבלוג שלי לא "מתמכרים" (אני מעדיפה מתאהבים) בגלל הנראות שלו, אלא בגלל מה שבתוכו, ובאמת הייתה התפתחות גם במישור התכנים . בהתחלה העליתי רק מתכונים. לא נכנסתי לסיפורים האישיים  כי השעון תקתק לרעתי והיה חשוב לי להשאיר כמה שיותר מתכונים, אך לאט לאט עם שיפור מצבי הבריאותי התחלתי גם לכתוב את ה'בפנוכו' ,  כשמפעם לפעם רמת החשיפה עלתה.   

כשהייתי במאסטר שף, בעונה הראשונה, הכרתי בין יתר המתמודדים את אדי מזרחי. באחת מהפסקות הצילומים הוא אמר לי משהו שבהתחלה קצת נעלבתי ממנו והיום אני יודעת שהוא הכי אני בעולם.
אדי קרא לי "ביג מאמא" . כששאלתי אותו למה הכוונה הוא אמר שאני בדיוק כמו המאמות האיטלקיות של פעם, אבל סקסית.
אני זוכרת שחייכתי לעצמי ואמרתי שלמזלו הוא הוסיף את ה"סקסית" אחרת הוא היה מקבל כפכף (או מגף) בראש, אבל כשהבנתי באמת למה התכוון נמלאתי אושר פנימי כי זה נכון, אני הכי ביג מאמא בעולם. אני  מי שאני, בלי שמץ של חארטה, באה בהארד קור, מקבלת את עצמי כמו שאני, עם החוזקים לצד החולשות שלי,  אשת איש, אמא אוהבת לארבעת ילדיי והכל סב סביב המטבח והסירים והתנור, וכמו אצל המאמות האיטלקיות - רצוי שלא לפגוע ביקיריי כי אז אני הופכת למסוכנת, וזה שהוא הוסיף את ה"סקסית" הוכיח כמובן את זה שהוא אדם מאוד חכם ;)...

היום הבלוג הוא לחלוטין התחליף שלי לטיפול אצל השרינק.
 אני נוגעת בכל נושא, כאוב ומפחיד כאחד, ואין נושא שאני 'מפחדת' לכתוב עליו. 
הבלוג עבורי הוא כלי תרפויטי לכל דבר ועניין.
המדור  הכי נקרא (מבחינה סטטיסטית) הוא "הסיפורים האישיים שלי" , וזה רק מראה שאנשים נכנסים לבלוג הזה לא רק כדי לקבל מתכון לעוגה בחושה בחמש דקות, אלא כדי לקבל משהו על החיים באמת, וזו הסיבה בעצם שהיום, לרגל יום ההולדת של תפוז ושל הבלוג ושלי ושל שלושת ילדיי החלטתי לשנות את שם הבלוג, או יותר נכון לעדכן אותו, ומהיום ייקרא שמו בישראל :"בישול וחיים בקצב הסלסה", כי הבלוג הזה הוא בלוג של חיים תרתי משמע.עוד לפני שהוא כל דבר אחר.
זה בלוג של החיים שלי, והחיים של משפחתי, וחבריי ובכלל - כל מי שמסביבי.
כשאני מכירה מישהו, הדבר היחידי שמעניין אותי  בו זה כמה המושג "חיים" מדבר אליו.
הוא יכול להיות כל דבר בעולם, איש טוב, רע, חכם, טיפש, מסכן, מצליח , בריא, חולה, עני, עשיר, יפה, מכוער, רגיל, עם צרכים מיוחדים, ועוד כהנה וכהנה, אבל אם הוא מת בעודו חי-  לא אתקרב אליו.
אני מקרבת אליי רק את אלו שמאמינים  בחיים ורוצים לחיות, ושעושים את זה עכשיו, כי מי שחי בעבר- מת בהווה, ומי שחי בעתיד- מת בהווה. צריך לחיות את הכאן והעכשיו, כי ממילא בעוד שנייה הכל יכול להשתנות.
אז נכון שיש רבים שהאור כבה להם באמצע החיים והם רואים רק חושך. את אלו אחבק באהבה  ואאמצם לחיכי , כי גם לי היו אלו שהדליקו את האור. אז לא על אלו אני מדברת.
אני גם לא מדברת על אלו שוויתרו על עצמם, כי מספיק שמישהו יזכיר להם מי הם ומה הם כדי שהם יחזרו למשחק.
משחק החיים.
אני מדברת על אלו שמה שמעניין אותם זה החיים של האחרים, לא של עצמם.
אלו שעסוקים באחרים,  ומקנאים וחושבים שהצלחה של האחרים באה על חשבון זו שמגיעה להם.
אין הצלחה ללא השקעה.
אין !
להצלחה יש מחיר.
בשביל לחוות הצלחה צריך להשקיע.
ואני השקעתי.
שעות על גבי שעות , ימים, שבועות, חודשים, שנים- מחיי.
אי אפשר להצליח בלי השקעה נאותה. 
בספר "מצויינים- ממה עשוייה ההצלחה" - מלקולם גלדוול מכנה את ההשקעה הזו כ- "חוק 10,000 השעות"  ומה שבעצם הוא אומר שם זה שאם  אדם רוצה להצטיין בתחומו, רצוי שיצבור 10,000 שעות נסיון בתחום הספציפי הזה, ואז בעצם הוא הופך למאסטר בתחומו.
אז אני רציתי והשקעתי ומשקיעה ואמשיך להשקיע, כי לי יש תמונה מנצחת של הבלוג שלי ואני יודעת מה צריך לעשות ואני מן הסתם גם עושה את מה שצריך ולכן התוצאות מדברות...  ואם אני נשמעת מתנשאת, אז לא, זו לא התנשאות, זו שביעות רצון.


אני רוצה לומר לכם משהו אישי, קוראיי הנאמנים. אתם כותבים לי עשרות ולפעמים מאות מכתבים בכל שבוע.
לא לכולם אני מצליחה לענות.
אני קוראת הכל, אבל לא עומדת בקצב המענה.
ראשית- אני מתנצלת . בכל פעם שיש לי כמה דקות של זמן פנוי אני חוזרת אחורה ומשלימה תשובות.
 חלק.
לא הכל.
אל תיעלבו ממני. זוהי נקודת החולשה שלי וזה לחלוטין לא אישי.
הרבה פעמים אני בכלל  לא יודעת  מה לענות.
אתם לפעמים מביכים אותי עם גלי האהבה האלו שאתם עוטפים אותי בהם, ומי שמכיר אותי יודע שעם כל האסרטיביות  (והביצ'יות דה לה שמאטה) שלי, אפשר להביך אותי בקלות.
 קשה לי עם מחמאות .
בעיקר עם כאלו שבאות מהלב והנשמה, וזה מה שאתם נותנים וברוחב לב, אז שוב- תודה וסליחה.
אני מודה ומוקירה כל כזה מכתב.
אתם הדלק שמניע אותי .
אין אפס.
זה רק אתם.
אתם לא הסיבה שבגללה אני כותבת, אבל אתם לחלוטין אלו שכשאני נכנסת לאיזו תרדמת חורף (גם אם היא דה פאקטו מופיעה באמצע אוגוסט) - מנערים אותי בעדינות ומזכירים לי שאני לא לבד כאן בבלוג ויש פה קהל אדיר שמחכה לי, אז תודה.  זה מחמם את לבי. אני מחבקת בשתי ידיים את הטוב הזה שאתם מרעיפים עליי, גם אם לא תמיד אני יודעת להחזיר לכם כמו שהגיוני שאחזיר, אז על זה סליחה למפרע.
אני גם חייבת סליחה לכל המגיבים המדהימים שחוזרים בכל פוסט ופוסט.
בעבר כל פוסט היה מוגב בעשרות רבות (ולפעמים גם מאות) תגובות. לאחרונה עברתם לפייסבוק ולתיבות הפרטיות. 
חשוב לי שתדעו שאני מעריכה ומוקירה כל תגובה, שוב, קשה לי להגיב חזרה, אך אני קוראת כל תגובה ועונה לכם, בלב.
לו רק הייתם יודעים כמה אני מדברת אתכם....

כשהכרתי את החשמונאי (ניסים, בעלי) הוא אמר לי שהמוטו שלו בחיים זה : " ידע, רצון ומסירות יהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי". זה משפט שהיה רשום ביחידה המיוחדת שבה שירת בצבא, וזה משפט שאימצתי ללבי ואני פועלת לפיו בכל מיני תחומים בחיים והצלחת הבלוג הוא הוכחה ניצחת לעצם היותו נכון.

אתמול כתבה לי בתיבת המסרים גולשת יקרה מכתב מרגש במיוחד. קראתי אותו 3 פעמים ובכל פעם נפלו לי עוד ועוד תובנות.
היא לגמרי נתנה לי להבין שלבלוג שלי באים הרבה מאוד אנשים והרוב נשארים בגלל סיבות שונות. המכנה המשותף לכולם זה שבצורה כזו או אחרת נוח להם כאן, טעים להם,  נעים להם , מועיל להם , מצחיק להם, מרגש להם , מחבק להם,  אך בעיקר הם מקבלים פה השראה  וכוח.
כוח להתמודד עם כל מיני בעיות דומות לאלו שלי , ואחרות.
טוב, אני יודעת שבעצם השיתוף שלי אני 'נוגעת' באלו שעוברים דברים דומים למה שאני עברתי ובעצם הכתיבה אני  מראה להם 'דרך אחרת' להתמודדות, אבל שתדעו , קוראים יקרים, שזה לא רק שאתם מקבלים ממני. הקטע פה מאוד הדדי. כמו שאתם רוצים/צריכים אותי כך אני רוצה / צריכה אתכם, וזה לכשעצמו מעלה את רמת המחויבות שלי לדרגה הרבה יותר גבוהה, כי ככה זה.
כשזה חד צדדי זה משהו אחד, אבל כשזה דו צדדי יש מחויבות אחרת.
אם הייתי באה לכאן רק כדי 'לשפוך' , אז אחלה, כל 'עוברי האורח' היו מקבלים את שלהם וסאלמאת כל טוב, אבל פה יש משהו אחר. יש פה קשר סימביוטי  אמיתי ושוב, אני מוקירה לכם תודה על כך.

כשאני  הולכת היום  ברחוב , או יושבת באיזה בית קפה וניגשים אליי אנשים שמזהים אותי מהבלוג זה מרגש. זה מרגיש כאילו משהו שעשיתי יצא טוב, כי הוא נוגע, הוא משפיע, הוא ממשיך הלאה, לא נשאר תקוע, ואני הרי הכי בקטע של אנרגיה, ואנרגיה מטבעה צריכה לזרום, וזה מה שבעצם קורה וזה משמח אותי.
אז המשיכו לגשת אליי ברחוב,בבתי קפה, בקניונים וכו'.. אל תתביישו. הרבה פעמים אני רואה אתכם בוהים, או  מחייכים במבוכה , לא יודעים אם לגשת, לדבר, אז אל תהססו. אני לא נושכת , ומי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת אנשים ושמחה להיות בחברתם, אז אל תהססו. תמיד תקבלו חיוך מוקיר תודה.
מבטיחה.
גם כשאהיה במדיות אחרות , עם רייטינג הרבה יותר גבוה 
 ...     

אז זהו, זה מה שהיה לי לומר.
כולנו חוגגים ימי הולדת:   אני,  ילדיי , הבלוג , ותפוז.
זה לא סתם שזה  כך, יש  פה הרי קשר שמבטא את הסינרגיזם של ובין כולנו.
תפוז נתן את ה'בית', את ארבעת הקירות, הבלוג הוא חדר אחד מבין קירות הבית, ובחדר הזה נמצאים אני עם משפחתי וחבריי.  נכון, יש גם אורחים שנכנסים ונשארים לתקופות מסוימות או לתמיד, אבל הבייסיק זה אנחנו. כך אני רואה את זה, ובאמת תפוז בשבילי זה בית.
זה בית שבו הכל בעצם התחיל.

אני מודה שלאחרונה קיבלתי הזמנות מאוד מפתות מ"בעלי בתים"אחרים לעבור דירה, אבל אני כאן. לפחות עד שאחליט לקנות את ה"וילה של עצמי" (ועוד רחוק היום...)

אני רוצה לברך את המנויים החדשים בבלוג.
בשבוע האחרון הצטרפו כמאה חדשים. 
זה משמח אותי.
אני מקווה שתיהנו מהקריאה כמו שאני נהנית מהכתיבה.
בקרוב יהיו פה כמה חידושים מרעננים מאוד.
ייכנסו מתכוני שפים אורחים, צילומי מתכונים בווידאו , ראיונות מעניינים של אנשים מעניינים בתחומם,  ועוד כהנה וכהנה.
הבלוג הזה יהיה מעין עיתון קטן שיכיל נושאים שונים ומגוונים וכולי תקווה שיהיה לכם חם ושמח בלב כשתהיו כאן, יחד איתי .

וזהו בעניין הזה.

לפני סיום עוד משהו קטן :
לכל אלו שכתבו, התקשרו ודאגו מ"היעלמותי"-  נא הירגעו, אני בסדר.
בסה"כ עברתי ניתוח קטן וזו הסיבה להיעדרותי.
ביום שני שעבר, שלושה ימים אחרי ששבתי מהמחנה של "זכרון מנחם" באילת נכנסתי לניתוח שנקבע מראש , וזו בעצם הסיבה שבגללה לא המשכתי לפרסם את הפוסטים מהמחנה (ושם, באילת הרי הייתה לי בעיה טכנית להעלות את הפוסטים ואי לכך זה לא פורסם). קיבלתי כ"כ הרבה פניות מצד הגולשים והילדים והצעירים של זמזמ , וכמובן מההורים של החבר'ה שביקשו שאפרסם את הפוסטים, ולכן הנה אני מודיעה קבל עם ועדה- הכל יפורסם. הפוסטים מבחינת המלל מוכנים, אני רק מחכה לעוד כמה תמונות , אז סבלנות.
"זכרון מנחם" וכל מה שקשור אליהם  הנושא הכי יקר וחשוב מבחינתי , ותקבלו הכל.
מבטיחה.  

ועכשיו באמת הגענו לסיום.
מאחלת לכם המשך יום נעים וגשם של זהב.
אריאלה

 

התמונה לקוחה מכאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

30 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת