00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפור פשוט

יום חולין

יום שמש יפה בחוץ. אחרי יומיים של גשם יש יום אביבי. יצאתי היום בשעה שבע בבוקר לעבודה. כמו בכל יום בשעה כזו, השמש עוד נמוכה בשמים, באה ממזרח מצטעפת לה בעננים, והאוויר קודר וקר. הרחוב מתחיל להתעורר בקושי. משאית הזבל מדייקת ומגיעה בזמן שאני יוצאת מהבית, שורקת, מרעישה, מעיקה. מתנגשת במכונית חונה, מורידה מראה לאחרת, מפעילה אזעקה בשלישית. ברחוב כל כך צר וצפוף קשה להיות נהג למשאית זבל, זה כמו פיל בחנות חרסינה. הצומת הסואן שמפריד בין שכונת המגורים לאזור של בנייני המשרדים, רגוע בשעה כל כך מוקדמת. אפילו אפשר לחצות את הכביש באדום. אנשים מעטים, לאים, הולכים ממהרים לעבודה בעיניים טרוטות. החנויות סגורות אבל מאפיות ובתי קפה מתחילים להיפתח. זבנים ומלצרים מזמינים בחיוכם. ריח של קפה. בדרך אני עוברת בצד קונדיטוריה המתמחה בעוגות הונגריות, והריח המתוק והחם משגע. האוויר רענן, ואין צפצופי מכוניות, ולא פליטה מעכירה של פיח. הרחוב כל כך שונה בשעה כזאת.

ואז במשרד, אין אף אחד. וזו הסיבה ששווה לעזוב מוקדם כל כך את השמיכה החמה ולנטוש את הבית בחיפזון, מבלי לשתות אפילו משהו חם של בוקר. אדם לאדם לעצמו. ואלה השעות היעילות ביותר שלי. אחר כך כולם מגיעים ומדברים סמול טוק במסדרון, ומפריעים להתרכז. במבטים ערמומיים בוחנים אותי הקולגות שלי מה בדיוק אני מקלידה עכשיו על המחשב? וכל השלווה והרוגע נעלמים.

והיום עובר בעצלתיים. שעה ארוכה ועוד שעה ארוכה של עבודה משרדית בשביל מישהו אחר. עוד כוס קפה ועוד אחת, ועכשיו אולי גם תה. שוב דיון על הטמפרטורה של המזגן, ושוב השאלה הנצחית הנשמעת מידי יום- איפה אוכלים היום? ואחרי ארוחת הצהרים אני שומעת פיהוקים רמים מכל החדרים. והיום שלי מתבזבז וחולף. את מזג האוויר אי אפשר לדעת כשיושבים במשרד. יש חלון אחד לא גדול ועליו וילון תריסים מאובק. מי יודע באיזו שנה הצמידו אותו במטרה שיסתיר לנו את האוויר התוסס שם למטה. מי יודע אם אי פעם ניקו אותו. אם עובדי חברת הניקיון מנקים אותו כמו שהם מנקים את רצפת החדר שלי אז כנראה שלא. קרני השמש חודרות בעדו ומציפות באור מפתה את סביבת העבודה שלי.

ואז מגיעה השעה המיוחלת- 17:00 בערב. אפשר ללכת הביתה. לצאת שוב לאוויר העולם, לחיים. ובשעה כזאת כבר אין שמש בשמים. הכל שחור כלילה, למרות שרק אחר הצהריים. והאוויר שוב קודר וקר. בתי הקפה הקטנים, שכל ייעודם הוא לשרת את עובדי המשרדים שבסביבה, כבר נסגרו. בשעה כזאת אין מנוחה ואין נחלה. נהגים עצבניים ממהרים הביתה למשפחותיהם, מצפצפים ומקללים. רוצים להידחף בטורים הארוכים המשתרכים אחרי רמזורים אדומים. כאילו בכל יום יש בהם עוד תקווה קטנה שהיום הוא היום, היום הם יצליחו לחסוך כמה דקות של נסיעה בפקקים. אנשים ממהרים רצים ברחוב. כולנו מזדרזים להכין ארוחת ערב, להיפגש עם אהובינו וחברינו, להגיע לחיים השפויים שלנו. או בעצם, לנוח ולמלא את המצבר לקראת עוד יום חולין. כי היום לא שונה מאתמול או ממחר. הכל הבל הבלים, העולם כמנהגו נוהג, הארץ לעולם עומדת ואין חדש תחת השמש. העבודה לא משחררת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daniela famm אלא אם צויין אחרת