00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

חזרתי

14 באוקטובר. זה היה התאריך האחרון שפירסמתי רשומה. בדיוק לפני 11 שבועות. האמת שלא כל כך נורא, הייתי בטוחה שעבר הרבה יותר זמן... יצא ככה כמעט במקרה שאני שוברת שתיקה ביום האחרון של השנה האזרחית. את ה"כמעט במקרה" הוספתי כי הרצון לכתוב רשומה, שלא היה קיים אצלי כמעט 11 שבועות שב והתעורר לו בימים האחרונים, בעיקר בעקבות כמה מסרים אישיים שקיבלתי. כך שידעתי שהרגע שבו אחזור מתקרב, אבל לא ידעתי מתי בדיוק הוא יגיע.

הרגע הזה, כלומר עכשיו, נולד מתוך רגעי תסכול. תסכול על השעמום, חוסר המשמעות וחוסר התועלת שמלווים אותי לאחרונה הרבה יותר מידי. והדבר היחיד החיובי שיוצא מזה הוא שלפחות אני עכשיו כותבת. כבר אחרי כתיבת שתי המילים הראשונות בפוסט הזה הוצפתי בתחושה המוכרת הזו של חמימות הכתיבה, ההתנחמות בכתיבה, ההתרגשות לקראת היצירה של רשומה חדשה אחרי כל כך הרבה זמן.

במשך התקופה הזו שבה שתקתי, קרו הרבה דברים שיכולתי לכתוב עליהם, אבל משהו עצר אותי כל פעם מחדש. ובלי לדעת איך להגדיר את מה שמנע ממני לכתוב במילים, פשוט כיבדתי את זה. נתתי לעצמי את החופש הזה בלי לשאול יותר מידי שאלות. אם אני מנסה בכוח כן לשים את הסיבה שלא כתבתי במילים, אז מה שעולה לי זה מעין חוסר חשק כללי כזה, חוסר עניין. כאילו כל מה שאני כבר יכולה לכתוב לא באמת חשוב. כלום לא באמת חשוב, אז בשביל מה בעצם? המחשבה על כתיבה לא ריגשה או עוררה אותי בשום צורה.

בשבועות האחרונים, התחושה הזו שמנעה ממני לכתוב התפשטה והשתלטה גם על אספקטים אחרים ביום יום שלי. אני פשוט מרגישה חסרת תועלת. עושה רק מה שאני חייבת לעשות. חושבת הרבה על לעשות אבל לא עושה הרבה. כל כך הרבה חופש וזמן פנוי שזה דיכא אותי כל יום מחדש. ממש נהייתי חולה פיזית (טוב, לא ממש חולה, רק מאוד מצוננת ואומללה...) אז לפני כמה ימים החלטתי והכרזתי "עושים שינוי!", והתחלתי לזוז. ובאמת עברו עלי 4 ימים אינטנסיביים מאוד, שבמהלכם לא הספקתי לחשוב יותר מידי על חוסר התועלת שבי וזה היה נחמד מאוד. ואז הגיע היום. שבת. ושוב יש זמן. ושוב אין דברים לעשות. ואין אנשים קרובים אלי שבא לי לפגוש ברדיוס של 30 ק"מ מלבד ב' שמותש מעוד שבוע קשה של עבודה מאומצת ורק רוצה לנוח ולא לעשות כלום. ושוב תחושות התסכול מחלחלות ונוגסות לי בתוך המעיים. יצאתי עם הכלבים בצהריים לטיול של שעה בטבע והיה נחמד אבל לא עזר במיוחד, וממש לפני שהתיישבתי לכתוב התחלתי ויכוח עם ב' על כמה שהוא מעצבן עם כל המנוחה הזאת שלו כל שבת. כמה שונה הוא בסופ"ש מאיך שהוא במהלך השבוע כשאין לו זמן לדבר איתי דקה בטלפון, כשאין לו זמן אפילו לנשום נשימה עמוקה או לאכול כמו שצריך כי הוא עסוק כל כך בעבודה, או בענייני משפחה, או בכל דבר שהוא באמת (באמת, לא בציניות) חייב לעשות. בסופ"ש, במקום לטפל בדברים בבית ולהשקיע קצת בזוגיות ולהקשיב לקצת חפירות של אשתו, ולבלות קצת זמן איכות ולעשות דברים ביחד, הוא צריך שקט ושלווה ומעדיף לרבוץ ולשחק בפלאפון או לראות טלוויזיה. אני משתדלת להבין את זה, הוא באמת קורע את התחת בצורות לא נורמליות ואם הוא לא ינוח בשבת הוא לא יחזיק את השבוע שמחכה לו. אבל היי!!! לי לא מחכה כלום השבוע חוץ מקריאה של עוד איזה 10 מאמרים, עשייה של עוד יוגה והרבה כלום מסביב לכביסות וענייני בית שגרתיים ומעצבנים!!! הסופ"ש הוא פסגת הריגושים שלי! אני לא יכולה להתמודד עם העובדה שגם בסופ"ש אני חסרת משמעות ביקום הזה!!! (מקווה שהבנתם שהקול שבראש שלי היה ממש גבוה מרוב תסכול במשפטים אחרונים- אלו עם כל סימני הקריאה בסוף...)

אז התעצבנתי עליו סתם בשביל הכיף. לפחות שיהיה משהו קצת מעניין בשבת האפורה הזו. חוץ מזה שזה גרם לו לבוא אלי לפני כמה רגעים, להתלהב מזה שאני כותבת, לחבק אותי ולהגיד שאם אשתו סיימה לכעוס עליו, הוא מחכה לה בסלון ומוכן להתייחס אליה ולתת לה קצת אהבה. אז כבר היה שווה את זה. גם שברתי שתיקה בבלוג וגם קיבלתי חיבוק מנחם ואוהב מבעלי.

לאלה מכם שמכירים ובטח מתעניינים בקשר להריון. אז הכל מעולה, אני גדלה מיום ליום, והשבוע גם גילינו שיש לנו בייבי בת קטנה... מרגש ומשמח כל כך!

אני מודעת מאוד לכך שעוד בערך חצי שנה אני אקבל את כל המשמעות שאפשר בזה שאני יהפוך לאמא, וכל חוסר התועלת שאני מרגישה כרגע כנראה יתפוגג כלא היה מעולם, מרוב משמעות סביר להניח שאני אפילו לא אזכור את התחושות האלו, אבל זה לא משנה את ההרגשה שלי כרגע. אז השבוע אני אנסה להעביר את הזמן בהרבה עשייה, ולהשאיר לי כמה שפחות זמן לשקוע בכלום הזה שאופף אותי. אני מקווה שאצליח, ועוד יותר מקווה שאכתוב על זה כאן ממש בקרוב.

תודה רבה לאלה מכם ששלחו לי מסרים, התעניינו, ועודדו אותי לחזור ולכתוב. אני מעריכה את זה מאוד.

התגעגעתי!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת