00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

על הקינאה

 לא ברור לי מדוע בלימודי תאוריות האישיות בחוג לפסיכולוגיה לא הכניסו לתוכנית הלימודים עיון מעמיק כולל לימוד בעל פה של שתי מגילות החוכמה שלנו:

משלי וקוהלת.

נראה לי שהן מכסות את כל תאוריות האישיות מאז ועד היום, כולן יחדיו.

כך שחזרתי ועיינתי בדבריהן אודות הקינאה.

 

מבין כל חסרונותיי המרובים, הייתי ממקמת את הקינאה בשליש התחתון של הרשימה.

רק כדי לסבר את האוזן, הרי ידוע שבראש הרשימה שלי ניצבת האשמה.

משהו כמו שם אמצעי.

 

קינאה היא נטייה שבלב, או באופי, כך גם עוצמתה ומקומה ברשימת הסבל האישי.

התכנים משתנים לפי הגיל והנסיבות.

 

אז קודם לכל, וראשית כל, קינאתי מאז ומתמיד בכל ילדה/ בחורה/ אישה יפה וחטובה, וכיום כמובן, בכל צעירה ויפה לנצח.

זהו זה. הוצאתי את זה.

זוהי קינאתי האולטימטיבית המתמידה.

אם היה לי הקלף הזה של נעורים ויופי מתמידים, וואלה, איך הייתי משחקת אחרת את החיים...

 

אני חושבת שבעניין זה אני מבטאת קינאה/ משאלה אוניברסלית של כל בני האדם.

היום, כשכל הצעירים נראים יפים בעיניי, הייתי מצמצמת את הקינאה לרק צעירה לנצח.

כמה לא מקורי.

להיות צעיר זה אנרגיות אדירות, הזדמנויות ואפשרויות לאין סוף כיוונים, גמישות המוח והגוף, הרגש, המחשבה והתעוזה. בקיצור, רק הצעירים הם מלכי העולם.

הבעיה היא שכרונוס (מהמיתולוגיה היוונית) אלוהי הזמן עומד וסופרם ומונה שנותיהם ואומר להם: חברים, הנעורים זה מצב זמני, בעצם החיים כולם.

כדאי להיות מסופק מן היש, כי הזמן עובר מהר (מהר מדי) אבל מה לעשות שקיימת גם הקינאה.

 

יש את הקינאה של "הדשא של השכן ירוק יותר" – קינאה שעשויה להיות כזו המפעילה מוטיבציה.

אם לו יש יותר מאשר לי, אולי כדאי ללמוד, לעבוד ולהשקיע, כדי שגם לי יהיה דשא ירוק.

 

דהינו קנאה מדרבנת.

יש את הקינאה של חוסר האונים והפסימיות: הייתי רוצה שגם לי יהיו מושאי הקנאה, אך אני יודע שאין לי סיכוי, וזה נשאר כקנאה עומדת וצורבת, לעתים הופך לשנאה.

 

אומר על כך ספר משלי "רקב עצמות קנאה", לעומת בשורה טובה אשר לפי משלי מדשנת עצמות.

"ומי יעמוד מפני הקנאה".

קוהלת אומר: "וראיתי... את כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו."

 

אז להלן 4 מושאיי הקנאה הנוכחיים שלי:

 

  1. להיוולד ולגור בארץ השרויה בשלום. אין מה להוסיף. כלמודת מרבית מלחמות ישראל, אני סחוטה ועייפה מכך לחלוטין, אפילו מיואשת בעניין זה. לבטח חסרת אונים מול המצב. לא לדבר על החייל הקרבי שלי.

 

  1. להיות בכושר גופני טוב ולהשקיע שעות באירובי, הליכה, משקולות, יוגה וכולי. יש לי מטופלים העוסקים בכך שעות, נראים שריריים ומלאי אנרגיה בהתאם ואני מתוודה בפניהם בפה מלא כי אני מלאת הערצה וקנאה. זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם, כושר גופני מעולה. האמון בכלי בתוכו אני חיה, הגוף שלי. מעניין מדוע את שעות הפנאי המועטות אני מעדיפה משום מה להשקיע בדברים יותר סטטים כגוון קריאה וכתיבה, כך שנשארת הקנאה.

 

  1. להיות מסוגלת לחיות בבית מכוסה שטיחים ובעל רהיטים יפים ונוחים לפי טעמי, נשמע מוזר לא? לא מדובר בעניין כספי. נהפוך הוא, כל שטיחי הבית מגולגלים ומוטמנים. הריהוט מוחלף לעתים קרובות מדי יחסית לבית סביר וכל זאת בשל החי בר שבביתנו. פיפי, קקי, על הספות וכמובן הרצפה (משימות ניקיון יומיות קבועות, ושלא לדבר על טיולי ההוצאה לצרכים), ושריטות החתולים העוסקים בשיוף ציפורניים יומי, דווקא על כל רהיט אפשרי ורק לא על גליל החוטים החתולי המיועד לכך שלא לדבר על תחרויות הריצה והקפיצה של הכלבים על הספות ושריטתן. כן, אני יודעת, כפי שאדם מבשל את הדייסה כך הוא אוכל אותה ואנחנו מהווים דוגמא מוחצת לכישלון אילוף כלבים, אך הנקודה ה"יהודית" בעניין (למה דווקא לנו זה קורה?) נשארת חזקה מאוד, למה דווקא לנו יש כלב אחד טיפש ומשוגע? למה דווקא לנו יש חתולים שאינם מסתפקים במוט חבלים לשיוף ציפורניים? כך שאהבתנו לגן החיות משאירה את הקנאה לבית נאה עומדת בעינה. מסתבר שלאהבה יש מחיר ועוד איך...

 

  1. להיות בעלת זיכרון פנומנלי. למה דווקא? הרי אין לי שאיפות קנאה בענקי הרוח, המדע והאומנות של האנושות. גם אין לי קנאה באילי ההון. זה מאוד גבוה ורחוק ממני. בדרך כלל הקנאה היא כלפי מישהו או משהו קרוב. מה שמתרחש רחוק בזמן, במקום, או בפער גדול מדי לא מהווה טריגר ממשי לקנאה, מן הסוג המכאיב והצורב. הפרדוקס הוא שכל מטופלי ללא יוצא מן הכלל מתפעלים מזכרוני. מעולם ולעולם איני רושמת דבר או חצי דבר בפגישות או לאחריהן וכאשר נכנס מטופל לחדר גם אם עברו שנים רבות, פתאום נפתח איזה "חלון" בראש וכל המידע אודותיו זמין ונפרש. אין לי מושג איך זה קורה. אבל כל זה הוא אין ואפס לעומת אחד תוצרת הבית. בגיל שנתיים הקשיב לקלטת שמע של המחזמר פיטר פן: ששון גבאי היה קפטן הוק הרשע, חנוך רוזן עף באויר, וחני נחמיאס הייתה הילדה וונדי. ברגע שהסתיימה הקלטת, פתח הדרדס הזעיר את פיו ובקולו הילדותי החל מדקלם מילה במילה את הקלטת מתחילתה ועד סופה, כולל צלילי הרקע ומוזיקת המעברים. כך במשך שעה וחצי. זהו. נפל לי האסימון. הנ"ל קיבל מאלוהים מתנה ענקית נדירה. צ'יפ מחשב הקולט כל ואינו שוכח דבר. מה שנקרא על ידי חז"ל "בור סוד שאינו מאבד טיפה", אינו מבין איך זה שאצל אחרים זה לא עובד כך. לידו אני בגובה השטיח. כל מידע שאני צריכה לברר על כל נושא שבעולם הוא עדיף מגוגל. הקיצור, אני בקנאה עצומה של חוסר אונים, כי מי שלא קיבל את הצ'יפ הפלאי – לא קיבל ואין כאן דבר לעשותו.

 

 

שבת בבוקר, קמה זוגתו של הנ"ל ואני נופלת עליה בשאלה אודות שלושת הדברים שהיא הכי מקנאה בהם.

להלן רשימתה:

 

  1. אנשים היודעים לעשות, איך כל הדברים באים להם בקלות.

 

  1. לראות עולם כמה שיותר.

 

  1. לחוות חוויות חיוביות מסעירות.

 

טוב, לשני הסעיפים האחרונים קל התחבר, מובן מאליו, נדמה לי שזה אוניברסלי.

 

 

לגבי הסעיף הראשון שאמרה הוא הדהד בראשי כל היום, חשבתי איך באו לי הדברים. מה עשיתי על מנת שיתרחשו? במבט שיטחי נדמה כי לא עשיתי כלום, לא לטוב ולא לרע, על מנת שיתרחשו הדברים בהם רציתי או לא רציתי והם פשוט "נפלו" עליי או התגלגלו לעברי.

על פניו, עשיתי את הדברים המקובלים: השקעתי במה שחפצתי והתכוונתי אליו והתנגדתי וניסיתי להדוף ואף להלחם בדברים הלא רצויים, אבל זה פשטני מדי.

 

עשיתי סיכום של מה בא לי באמת בקלות לאורך הדרך:

התשובה היא לימודים, קריירה מקצועית ופרנסה החל מגיל 12 (שיעורים פרטיים במתמטיקה).

כבר כסטודנטית בת 17 השעורים הפרטיים היו בשפע, הפרנסה הייתה מצויה ללא בעיה ולא התאמצתי במיוחד. בעולם לא מלצרתי או שטפתי בתים ובקיצור, היה תקציב לכל מה שצריך ממקורותיי וזה הספיק למגורים עצמאיים מוחץ לבית ולכל הדרוש. בלי מחאת אוהלים, וללא תמיכת הורים ולו בפרוטה אחת.

כך היה מאז ומתמיד ועד עצם היום הזה. לא התאמצתי. הכל הגיע בקלות רבה. לאן שפניתי, התקבלתי. הצעות זרמו מאליהן ודלתות ורעיונות התממשו מעצמם. למען האמת, מעולם לא דאגתי בעניינים אלו חייתי תמיד באמונה וביטחון מוחלטים שכך הם פני הדברים, שכך צריך להיות וכך מתנהל העולם. צריך רק לשאוף ולרצות לעשות את הצעד הראשון המתבקש בעניין והשאר מתגלגל מעצמו ומתגשם.

אני חושבת שהאמונה והביטחון המוחלטים שלי, שפשוט ברור שהכל יסתדר כפי שאני מעונינת סייעו גם להעזה.

"היקום" או "החיבור לכל היש", לא רק שקיבל זאת, אלא הזרים ללא הרף הצעות ואפשרויות מפתות שאף לא חלמתי עליהם.

אותו ביטחון מוחלט היה לי גם לגבי השיכנוע הפנימי שאני מסוגלת לקבוע מראש את תאריך לידתו של כל ילד, כמובן לפני המועד הצפוי, לפחות בשבועיים – שלושה, כי למי יש כוח לחכות עד הסוף.

במקרה הזה של ביטחון מוחלט מדובר כאן בקשר שבין גוף לנפש, כך שהקשר עם ה"יקום" אולי מתחייב קצת פחות.

המיתוס המשפחתי מתמקד בעיקר בצעיר שבחבורה שקבעתי מראש שיוולד ביום האחרון של שבוע 36 ואז התחלתי לפתח צירים רק על פי התכוונות.

הרופא התנגד לעניין והזרים לתוכי אינפוזיה נוגדת צירים. לתדהמתו אמרתי לו בביטחון שהחומר לא יעזור לו.

כעבור כמה שעות כשחזר הרופא מופתע והחליט להכניסני לחדר לידה הוא טרח לידע אותי שיהיה צורך בניתוח קיסרי כי הילד פשוט עומד ורגליו כלפיי מטה.

הוראתי אפוא לתינוק להסתובב ולהסתובב, "עבדתי" על כך 3 שעות תמימות ושוב הגיע הרופא המופתע לבשר כי הפעם הילד נמצא במנח ראש כנדרש וייולד כדרך הטבע.

קשר גוף – נפש כה ברור לי, כנראה זהו השבב שאלוהים נתן לי.

איני יודעת כיצד זה מתרחש ברמה הפיזיולוגית. אני רק מתכוונת לחלוטין ונצמדת לביטחון המוחלט שאין כל אפשרות אחרת, אלא שכך יתרחשו הדברים.

 

הדברים שלא התרחשו לפי משאלותיי, והם בהחלט רשימה נכבדה וארוכה הם כל אותם דברים שלא הייתי "סגורה" עליהם עד הסוף. הטלתי ספק במלא רצוני, היו לי קונפליקטים רגשיים, רצונות מנוגדים, כך שכל ההתכוונות לא יכולה הייתה להתמקד  ל"קרן לייזר אחת".

נדמה לי כי הקנאה שרויה במקום בו אין אמונה מוחלטת וביטחון ללא עורערין שאכן יתממש רצוננו במציאות, וזאת משום העדר מיקוד מוחלט.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת