00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מחנה בקצב הזמזמ- היום השני

מחנה בקצב הזמזמ- היום השני


טוב, מתחילים בווידוי אישי : מתתי מפחד להגיע למחנה באילת.
נכון, התרגשתי כמו ילדה בת 12 לפני חגיגת בת המצווה שלה, אבל בתכלס זו הייתה בשבילי משימה לא קלה.
בשבילי אילת היא הבית, המקום בו נולדתי והמקום בו תמיד היה לי טוב.
שבועיים אחרי שעזבנו את אילת חליתי.
לא שנתיים, לא חודשיים, שבועיים.
אפילו לא סיימנו את פריקת הארגזים כשהתחיל הבלגן.
פעם אמר לי איש חכם שמשנה מקום משנה מזל  זה לא תמיד בנסיבות טובות.
הוא צדק.
מהטוב והחמים והבטוח והשמח נכנסתי ללופ של בדיקות ופחדים ונבואות שחורות  ואינספור מילים ומשפטים כמו :"לא יודע, צריך לבדוק", "סליחה, דקירה קטנה", "תבלעי" , "מצטער, לא נעים", "לא לנשום עכשיו" ,"עכשיו לנשום עמוק" ,"סליחה, זה קצת כואב", "בשורות לא טובות", "קרצינומה", "דיספלאזיה", לימפומה" , "פפילומה",  "הטרומבוציטים משחקים", "הספירות גרועות", "זה רק שישה קורסים", "הצפי הוא..." , "תופעות הלוואי הן...", "אין צפי, לא יודעים", "מחכים לתשובות מהמרכזים בחו"ל", "לא בטוח, נפתח, נראה, נבדוק", "פט סי.טי", סי.טי. טרי פאזי", "אם.אר.איי" , "רדיותרפיה", כימותרפיה",    וחוזר חלילה.
שנים שזה כל מה ששמעתי.
וזה היה כל עולמי.



בהתחלה עוד זכרתי כמה"שם"  (אילת) היה טוב וכמה ה"כאן"  (ירושלים) רע, אבל אט אט כשכמות ה"רע" גברה על ה"טוב" פשוט השכחתי מעצמי את כל מה שהיה פעם ושכנעתי את עצמי שרע זה אמנם חרא, אבל עדיף חרא מוכר על פני חרא לא מוכר.
בכל מקרה  המילה "אילת" תמיד נשארה צרובה בנשמתי כאי הבטוח שלי, ושנים לא הסכמתי  לחזור לשם כי מבחינתי זה היה לגעת במשהו שאני כבר לא ממש יכולה להכיל. 
למדתי לחיות עם  כאב ופחדים וסבל ועצב, ולא  עוד היו בי  (ולי) הכישורים הדרושים לחיות או לשהות  במקום `רגיל`.
ואז הודיעו לי שאני מצטרפת למחנה באילת.
אני לא לגמרי יכולה לתאר במילים את הצונאמי הרגשי שעבר בי.
מצד אחד  לאילת לא רציתי לחזור, כי מבחינתי זה הדבר שהכי יכול  לערער את השפיות המאוד מעטה שעוד יש בי  בנוגע למחלה ולכל מה שקשור בה,  אבל  מצד שני : הילדים ! הילדים צריכים אותי!
ואני הרי  לא נוסעת בשבילי, אני נוסעת בשבילם.
מבחינת הילדים אני עדות חיה ונושמת לזה שעם הכל ולמרות הכל אפשר לצאת מזה...
והמלחמה הזו בין שתי העובדות האלו גמרה את לילותייי. 
אני לא באמת יודעת כמה זמן התחבטתי עם עצמי באם לנסוע או לא.


ואם כבר מדברים על  אילת, אז אצלי הים הוא הגרעין של נשמתי.
כשאני שמחה אני רוצה ים, כשאני עצובה אני רוצה ים, כשאני כועסת - אתם כבר יודעים- ים.
 עד היום אני טוענת שחליתי כי עברנו לגור בירושלים. אני בטוחה שאם היינו עוברים לגור בכל מקום אחר שקרוב לים - זה לא היה קורה.
בכל מקרה- הכי רציתי להגיע לים.
לכמה דקות של התחברות שקטה עם מקור האנרגיה הקסום הזה (מבחינתי).
אבל אתם יודעים איך זה... האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק עליו מלמעלה.



והגיע בוקר יום שני.
ידעתי שהיום הולך להיות יום מדהים.
מלא פעילויות ואטרקציות והפתעות.
כל הלילה הקודם עוד נלחמתי עם המחשב המוורס שלי והתסכול על כך הדיר שינה מעיניי. כל כך רציתי להעלות  בכל בוקר פוסט על היום הקודם , אבל אלוהים המשיך לצחוק על תכניותיי...
אמנון הציל אותי עם המחשב שלו ואמר לי :"אנחנו יוצאים ראשונים על הבוקר, מתמקמים  בחוף , אני אתחיל את העבודה שלי בחוץ, את תתעסקי עם המחשב".
אני לא יודעת אם הוא אי פעם יבין כמה זה היה חשוב עבורי.
ישבתי באוטו  והתחלתי לכתוב.



הכתיבה לקחה לי כלום זמן (מי שפעם ראה אותי כותבת פוסט מבין על מה אני מדברת...  אני כותבת בשניות, רק העריכה לוקחת לי הרבה זמן).
 וגם הפעם אלוהים לא חס עליי ונתקעתי עם התמונות.
בשום דרך וצורה לא הצלחתי להעלותן  לבלוג,  אבל אחרי "מאבק" של יותר מחמש שעות  מתישות זה איכשהו הצליח  והפוסט הראשון פורסם.
בקיצור-  כל הבוקר ישבתי ועבדתי וניסיתי ונלחמתי  עם המחשב, בעוד כל החבר`ה נמצאים ברצועת החוף שהוכשרה מבעוד מועד לחבר`ה של "זכרון מנחם".

הארגון הלוגיסטי בחוף (כמו בכל מתחם של "זכרון מנחם") ראוי להערצה.
כל הפינות היו מוצללות, היו מתקנים מתנפחים ואוכל ושתייה ופינוקים וממתקים ומה לא...

ואני ישבתי באוטו.
איזו פולנייה אני לעת זקנה, אה?



כל שנייה הגיעו עוד ילדים או  מדריכים וכולם פה אחד :"אריאלה בואי, עוד לא עשית בננה" , "בואי, הג`ט סקי מחכה", "בואי איתי לסירה", "את לא שותה", "לא אכלת", בואי להצטלם", תשתי", "עזבי כבר את המחשב, נו..", "יאללה בואי כבר"!" תשתי" ועוד פעם "תשתי" וחוזר חלילה, ואני- טאבולה ראס !  כלום לא עניין אותי, הפוסט צריך לצאת , יש הורים שמחכים לקרוא ולראות את הילדים בעיניים.
הרי לא באתי "להנות", באתי כדי לכתוב, עליהם ! על החיבור שלי לחוויה שלהם, אבל עדיין עליהם.
הם המיין אישיו, לא אני.



 מדי פעם הצצתי על הים הכחול, עם נקודות האור הזוהרות של קרני השמש שנשברו על המים- וזה הספיק לי.

לראות את הילדים מאושרים וצוחקים וצוהלים ושרים ועושים את הבלגן הזמזמי הרגיל היה חזק פי אלף מכל דבר אחר.

לו היו יודעים שזה הדלק שמניע אותי...

הם פשוט גנרטור אדיר של אנרגיה, הילדים האלו.

והם נהנו !
הם נהנו כהוגן!

כי `סבא חיים` יודע להפוך עולמות כדי שהאור יחזור לעיניים .
האור הזה מצליח לגרש את החושך של כל טיפול כימותרפי או הקרנה כזו או אחרת.
אין אפס, זה פשוט כך.

שימו לב למדריך שמחבק את הילד...  יצא לי לשבת לידו בכמה פעמים. אין לכם מושג באיזו דאגה ואהבה הוא טיפל בילד "שלו".
פשוט מפעים.

וגם החבר`ה הבוגרים מצאו את הפינה שלהם לשירים והביחד שלהם...

ואיך אפשר בלי לזרוק את זוהר- כפרה למים? 

ואז אמנון אמר לי שבצהריים הולכת להיות הפתעה אדירה.
"את לא תביני עד שלא תראי בעיניים".
שוב נסענו  שנינו לפני האוטובוסים כדי להתמקם ראשונים ולוודא שהכל במקום.
הכיוון היה נמל אילת.
נכנסנו.

בפתח קיבלו  בחיבוקים את אמנון ואותי (בתכלס את אמנון, אבל אני זכיתי מן ההפקר..) שוטרים של המשטרה ומשמר הגבול עטורי דרגות מסוגים שונים.
די מהר הבנתי שמשמר הגבול בפיקודו של ניצב יורם הלוי ובניצוחו של רפ"ק אלברט תורג`מן מארחים את ילדי "זכרון מנחם" בהאנגר ענקי בנמל אילת.
באירוע השתתפו גם שוטרי משטרת אילת בפיקוד נצ"מ רון גרטנר ורפ"ק חגית בן-שאנן.

מה שהלך שם אינו ניתן לתיאור וורבאלי.
כמה שלא אנסה להסביר ולתאר - זה כלום לעומת מה שהלך שם.
השקעה כזו לא ראיתי בחיים.



איך שנכנסנו לאולם קיבלו את פנינו בובות פרווה ענקיות שבתוכן מתנדבי המשטרה הצעירים והמקסימים ששימחו את הילדים לאורך כל הארוע.
היה מזנון ענקי שבכל שנייה התמלא שוב ושוב בכל מה שילדים הכי אוהבים, החל מסוכריות גומי וחמצוצים (שהיו להיט בקרב הילדים), מיכל ענקי של פופקורן שלא הפסיק לעבוד , צמר גפן מתוק, עוגות, עוגיות, שתייה, פירות, סופגניות חמימות,  ממתקים ממינים שונים ובעצם מה לא....



אגב, "קול הים האדום" , תחנת הרדיו המקומית של אילת לקחו חלק בארגון , והכל בראשותה של זילי גרוסמן האחת והמאוד יחידה.
בסוד אספר לכם שבתקופה האחרונה  זילי העלתה  אותי לשידור  בכל תכנית שלה כדי לספר לכל המאזינים על "זכרון מנחם" ,  ועל כך תודתי ותודת העמותה.



אפילו בלונים היו וכל ילד קיבל בלון מעוצב לפי מה שביקש.



וגם הביאו שני חבר`ה שהנעימו את הזמן בשירים.
החבר`ה האלו (שרשמתי את שמותיהם, אבל לכו תדעו איפה המחברת הארורה..) הם שני מוכשרים  שחבל על הזמן. בטח בקרוב נשמע עליהם בתקשורת. הם באמת מצוינים !



הילדים היו בעננים מהתקרובת וההפתעות והפעילויות  ואנחנו המבוגרים היינו בעננים מעצם החשיבה על כל פרט קטן וגדול.
זה היה מפעים.

אבל זה היה כלום לעומת ההשקעה והתכנון באטרקציות עצמן.



הכל התחיל ממופע מושקע במיוחד של כמה מכוחות משמר הגבול.
בואו תראו דרך התמונות מה היה שם, וברור ששום דבר ממה שבאמת היה שם יוכל לעבור אליכם, אבל קחו בקטנה ...  (חבל שלא הסרטתי בווידאו, סתומה שכמותי!) 



את המופע התחילו עם יחידת החבלנים  עם הרובוט החדש שתהרגו אותי אם אני זוכרת את שמו...  נכון, רשמתי , אבל אין לי מושג איפה... לא חשוב, מדובר ברובוט החדש ביותר של המשטרה, וחבל לכולם על הזמן איזה ביצועים יש לו (שוב מצטערת שלא חשבתי לצלם בווידאו, תזכירו לי בבקשה ללכת לאריק הספר שלי  ולבקש ממנו שיצבע לי בשחור, טוב?)

 
המופע השני היה  של  יחידת המסתערבים של משמר הגבול שהראו תפיסת מחבל ("מפגע") בשיתוף יחידת הכלבנים.
זה היה פשוט מרתק !!!

ככה זה התחיל:



וככה זה נגמר :



המופע הבא היה תצוגת יכולות  של אחד הכלבים של יחידת הכלבנים . זה היה פשוט מרתק לראות איך הוא ננעל על היד של ה"חשוד" ולא משחרר, עד שניתקו אותו ע"י העפת המגן מהיד.
אותי זה הדהים ! טוב, לא רק אותי ...

המופע הבא היה תפיסת חומר נפץ  בעזרת כלבה מדהימה (נו, באמת, גם השם שלה רשום במחברת, למה להציק לי? אה? ).
 לקחו שני ילדים מ"זכרון מנחם" שהחביאו את חבילת חומר הנפץ מתחת לאבני בטון. הכלבן נתן לכלבה להוביל אותו  בחיפושיה , והיא אכן הובילה, מצאה וקיבלה פרס טעים.



המופע הבא היה של יחידת הפרשים .
הם הפגינו ביצועים מרהיבים עם שני הסוסים המיוחדים שלהם. זה פשוט היה מקסים לראות אותם. איוז שליטה, איזה תיאום, איזה ביצועים ...  מודה שעד המופע הזה לא בדיוק הבנתי כמה כוח וחשיבות יש ליחידה הזו. כנראה שרק באמת אחרי שרואים בעיניים מבינים... (במיוחד בלונדיניות כמוני..)


הפינאלה מבחינת המופעים היה שייך ליחידת השיטור הימי שבאו עם כלי השייט לנפנף לכולנו לשלום. זה היה מרגש כי הם באו מהים (אלא מה...) והילדים (וגם אני, מורעלת ים שכמוני) התרגשנו לאללה.



לאחר המופעים הוזמנו להיכנס להאנגר ענקי שכלל אטרקיות מרהיבות ומלהיבות.



הילדים היו באטרף !

אבל גם החבר`ה במדים היו בלא פחות אטרף ...
ריגש אותי לאללה לראות את  היחס האדיב והסבלני של כל הצוות המארח .
באיזו עדינות הם ניגשו לילדים...
וכולם עשו הכל כדי להצחיק ולשמח את הילדים.
מרגש  !

 זו הייתה תצוגת ענק של כל מה שקשור במשטרה ובמשמר הגבול.



היו נקודות הפעלה מגוונות , לדוגמא : כל כלי התחבורה השונים שיש למשטרה ולמשמר הגבול.



נקודת תחפושות (ארגנו מדים לילדים וכל מי שרצה התחפש)

ירי כדורי צבע

איפור

ועוד איפור

ועוד איפור

הסוואה

ואטרקציה מיוחדת   - נקודת הפעלה של הלוט"ר באילת ( יחידת השתלטות, בדומה לסיירת מטכ"ל  ולימ"מ, הפועלת באזור הסמוך לאילת ומורכבת ממיטב הלוחמים).


הילדים שעברו בהצלחה את הפעילות קיבלו תעודות שנשאו את שמם  ומתנה יפה .



את העמדה הזו הפעילה אביבית חיים, חברת ילדות יקרה מאוד שלי (שנים היו קוראים לנו "שחמט").
התרגשתי עד דמעות לפגוש אותה בארוע.
לחלוטין אחת המדהימות של חיי.

 
הייתה גם נקודת צילום משעשעות כגוןז
ו:

ושלא תטעו לרגע, במשך כל הזמן החבר`ה של זמזמ לא הפסיקו להשתולל עם שירי וריקודי המורל שלהם והדביקו את כולם מסביב.

אני לא לגמרי יודעת מי התרגש יותר , אנחנו, מכל מה שעשו בשבילנו, או  השוטרים-  מהנוכחות שלנו.
זה פשוט היה תפצוצת של התרגשות כללית משותפת, וזה היה מאשיר ברמות על.



כמובן שהחבר`ה של זמזמ הפכו את המתחם עם שירי והפעלות המורל שלנו, ולא עבר הרבה זמן כשגם המפקדים הכי בכירים הצטרפו אלינו בשירים ובריקודים המיוחדים שלנו.
הילדים השתוללו מאושר כשראו את רפ"ק חגית בן -שאנן המדהימה (מאוד מאוד!!) מצטרפת לשירה ולריקודים, ויחד איתה כל הצוות שתחת פיקודה.



ובין לבין הילדים המשיכו לזלול

את הארוע חתם טקס קצרצר של הענקת תעודות  (משני הצדדים...)

ועוד תעודות :


ועוד ...

ואחרון חביב 

 וכמובן כל מי שהיה קשור לארגון  נשא דברים והמעמד היה מחמם את הלב, מרגש ברמות , וכזה שהשאיר טעם לעוד ארועים עתידיים, ואני כמובן אהיה כאן כדי לדווח הכל.


אגב, אותי ריגש לראות שוטרים ומפקדים שהגיעו גם על אזרחי , כלומר על חשבון הזמן הפרטי שלהם בבית,  פשוט כדי להיות שם, איתנו. 
אני לא יודעת מה אתם חושבים על משטרת ישראל ומשמר הגבול.
 נכון, התקשורת לא לגמרי מחמיאה להם, אבל אותי זה לא מעניין.
לי אישית יש שני ילדים שמתנדבים כבר שנים במשטרה והבית שלי הוא לגמרי פרו "משטרה" , עם זאת, כשראיתי במו עיניי את ההשקעה והרצון האמיתי לשמח את הילדים החולים-  התגאיתי שילדיי בחרו להתנדב בכזה מקום, ושום דבר, אבל באמת שום דבר ממה שייכתב בעתיד על המשטרה  ויהיה בקונוטציה שלילית לא יעניין אותי, כי אני יודעת דבר אחד : למשטרת ישראל ולעומדים בראשה יש לב, ושום דבר מעבר לזה לא מעניין אותי (מקסימום אגיב ב - "בהצלחה"...  זה בשבילך אמנון ...) .

להרים כזו הפקה, להוריד כוחות וכלים מכל קצוות הארץ רק כדי  לשמח ילדים חולי סרטן אומר בעצם  הכל.
אז תודה ענקית למשטרת ישראל ולמשמר הגבול על הכל.
עד היום הילדים שעימם אני נמצאת בקשר מתמיד מדברים על הארוע הזה.
אי אפשר שלא.
משטרת ישראל ומשמר הגבול - נכנסתם לליבנו  ובענק !

תודה !!!

ותודה מיוחדת לאמנון זיו שלנו, האיש והאהבה, זה שעוזב הכל בכל שעה כדי להצטרף אלינו וזה שצילם את כל התמונות שאתם רואים ותראו בכל הפוסטים שמתעדים את המחנה באילת.
אמנון הוא אחד מהאנשים הכי מעוררי השראה שהכרתי בחיים.

מנמל אילת נסענו חזרה למלון להדלקת נרות חנוכה ועוד קצת השתוללויות, כי כנראה שהילדים לא התעייפו מספיק...



הילדים קיבלו ממתקים , כי מזמן המסכנים לא אכלו מתוק... 


וכהרגלם של הזמזמים אי אפשר בלי לרקוד ...


וגם אי אפשר בלי עוד קצת שמחה לילדים...

נכנסנו  לארוחת ערב, ואם חשבתם שבזאת היום הזה נגמר אתם טועים ובגדול !



הזמזמים תפסו את אחד המלצרים ולימדו אותו קצת משירי וריקודי המורל . לזכותו ייאמר שהוא קלט די מהר .


אחת התופעות המרגשות במחנה היא הבטחון שהבנות מקבלות בפרידה  מהפאה.
הנה מילנה היפה עם הפאה

והנה היא בלי ... נכון יותר יפה?
אין על היופי הזה  שלה !!!

עם כמה שהייתי גמורה מעייפות, הילדים האלו- שיהיו בריאים (בתרתי משמע !) המשיכו לבאולינג לערב שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה.
איזה מרץ יש להם !

 כיף הם יודעים לעשות. אין ספק.
כל דקה ושנייה מנוצלת עד תום, ואין אפס, הכוחות האלו שלהם והאנרגיה הטהורה שיש בהם מדביקה, ודי מהר מצאתי את עצמי ערנית מחדש .

לא בדיוק שיחקתי , כי חסל סדר פאדיחות ! פעם אחת הספיקה לי, כיוונתי והתכוננתי ועשיתי תנועות של מינימום אלופת אירופה  ו... משום מה הכדור החאריית  עף לו  למסלול השכן . כן, זה מסוג הדברים שקורים רק לי, ולכן ... "תשחקו ילדים, תשחקו חמודים ! אני שומרת לכם על המקום בשולחן, שלא יתפסו לכם"....


חזרנו בשירים וריקודים למלון...
"לכו לישון! קישטא!!  אתם לא עייפים?" אז זהו, שלא. אני בקושי ראיתי בעיניים והם בשיא שירי המורל שלהם ...

 

אני בכלל לא זוכרת מתי ואיך נרדמתי ...

ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי  שיסופר בפוסט הבא.... 

אריאלה
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת