44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

שמופי שלי מתה

אתמול יום שישי 23.12.11 נפטרה מישהי שהיתה חשובה לי- שמופי. שמופי היתה החתולה שלנו, והיא היתה איתנו בערך שמונה שנים. היא מתה מהרעלה, כנראה מאכילת אבקנים של הפרח "שושן צחור". ההרעלה הרסה לה את הכליות ולאט לאט את כל מערכות הגוף. כשהבנו שהתחיל אצלה כשל מערכות כללי בגוף ואין דרך חזרה, נתנו לה זריקת הרדמה ממנה לא קמים יותר.

לא יאמן אבל הרבה מהפרחים שבני אדם אוהבים הם בעצם רעל קטלני עבור חתולים. אם יש לך חתול, כדי לבדוק איזה פרחים יש בבית ובסביבה. אנחנו לא ידענו עד כמה פרחי נוי יכולים להיות קטלניים לחתולים ולא הכרנו את התסמינים. אל תעשו את הטעות שלנו! שימו לב כמה סוגי פרחים יכולים להרוג חתולים תוך יסורים: שושן צחור, חבצלת העמק וחבצלות (Lilys). גם אם החתול נגס חלק אחד או חלק קטן ביותר מן הצמח, התוצאה לכשל הכליות תופיע תוך 36 עד 72 שעות. אבל לפני כן יראו סימפטומים הכוללים חוסר תיאבון, אדישות והקאות. אם החתול אכל חלק מהחבצלת רוצו מהר לוטרינר ואל תחכו לסימפטומים. אם לא שמתם לב והחילו הסימפטומים, רוצו מהר לוטרינר ואל תחכו לתגובות חריפות יותר של הרעלנים. חוץ מפרחים אלו גם כלניות Anemone , מגנוליות(foxglove/ Digitalis)  והרדוף הנחלים מאד רעילים לחתולים.

לא קיבלנו את שמופי כגורה ולא אימצנו אותה, היא אימצה אותנו. בערך בשנת 2004 באחד הערבים חזרנו הביתה וכשפתחנו את דלת המכונית עמדה שם חתולה יפה, קטנה ומורעבת, בעלת עיניים גדולות ויללה אלינו. היה משהו מוזר ביללות שלה, הן נשמעו כמעט אנושיות, עולות לקראת הסוף כאילו היא שואלת אותנו שאלה. אחרי שלא קיבלה תשובה לשאלה, היא קפצה פנימה לתוך המושב בו ישבתי במכונית והתחככה בי. אי אפשר היה שלא להתאהב בה, הוצאנו לה מעט חלב מהבית והלכנו לישון. היא כמובן נשארה ברחוב שלנו, המשיכה לבקש אוכל וכך הקשר ביננו התחזק.

הסקרנות והחוצפה שלה והאמון בבני אדם השתלמו לה. לא יכולתי להשאר אדיש לעניים הגדולות השואלות שלה, לגבות הארוכות ולפרצוף החמוד שלה. אחד ההישגים המרשימים ביותר שלה היה "לשכנע" את אמא שלי לתת לה לגור אצלנו. משימה לא פשוטה בכלל. בהתחלה התגובות היו בסגנון "אל תאכיל אותה, היא תרצה להשאר בחצר שלנו", אך לאט לאט ועם קצת עזרה מידידים, גם אמא שלי התאהבה בה והמהפך הושלם בהצלחה כאשר שמופי הפכה לדיירת קבע בתוך הבית שלנו.

את השם היא קיבלה מאיתנו בהשראת פרק מסיינפלד בו ג'ורג' וחברה שלו משגעים לכולם את השכל כשהם קוראים אחד לשני בשם החיבה "you shmopy, no! you shmopy". שמופי אהבה להיות לידנו, אך אחרי שהיא היתה קופצת למיטה ומעירה אותי באמצע הלילות החלטנו שהיא לא תשן איתנו בחדר. בלית ברירה היא בחרה לשון ליד דלת יחידת הדיור שלנו, הכי קרוב אלינו שהיא יכלה. היא מאד אהבה בני אדם, אהבה להתחכך בהם ולדבר אליהם ולדרוש מהם ליטופים.  יום אחד עשינו ארוחה לחברים ובעוד אנחנו יושבים כולנו בחצר ואוכלים סביב השולחן, גם שמופי החליטה שהיא צריכה להצטרף לחגיגה. היא באה גאה עם זנב זקור והביאה לנו מתנה, עכבר ענק שהיא תפסה והרגה בין שיניה.. כך היא החליטה להצטרף לארוחה. היא הניחה לידנו את העכבר בגאווה ואחרי שליטפנו אותה, מצאנו מתנדב אמיץ שלקח עם שקית את העכבר לפח האשפה.  הזמן עבר ועזבנו את דירת ההורים. שמופי נשארה בבית עם החצר של ההורים ולא עברה איתנו. כך החתולה שלנו נשארה אצל ההורים והיינו רואים אותה רק בביקורים. אני שואל את עצמי, מה היה עדיף, לנסות ולקחת אותה איתנו לדירה קטנה חמה ואוהבת או לתת לה להשאר בבית ההורים עם המרחבים הפתוחים?

לפני כמה שבועות כשעמדנו לנסוע מביקור בבית ההורים שמופי התקרבה למכונית וכרגיל יללה את יללת השאלה שלה. פתחתי את דלת המכונית וקראתי לה להכנס, שתבוא איתנו. היא עמדה והיססה, ראו איך גלגלי השיניים בראש שלה עובדים. מאז שלקחנו אותה לפני שנים רבות במכונית לעבור עיקור, שמופי פחדה להכנס למכוניות. הפעם היא התלבטה וכמעט ועשתה את המעשה האמיץ אך בסופו של דבר היא לא נכנסה איתנו למכונית וכך השארנו אותה לגורלה מבלי שידענו.

לפני כמה ימים אחותי צלצלה אליי ואמרה לי שמשהו לא בסדר עם שמופי. היא הולכת מוזר ומקיאה. חשבנו שהיא פשוט חולה והיא תהיה בסדר, אך מצבה הדרדר ולקחנו אותה לוטרינר. מי יודע, אולי אם היינו יותר מהירים ולוקחים אותה לוטרינר יום לפני יכול להיות שהיא היתה ניצלת. כאן אני רוצה להדות ולהמליץ על מי שטיפל בה במסירות - מרכז וטרינרי אם המושבות בפ"ת, ובמיוחד לרופאה הוטרינרית שרון אלמן-מאריי שעשתה עבודה נהדרת עד הרגע האחרון.

כשהגענו אל שרון שמופי לא יללה היא נאנקה מכאבים ולאט לאט היא גם החלה לפרכס ולאבד את ההכרה. לרגע כבר היתה אופטימיות, אחרי השעות הראשונות בהן הבנו שהכליות שלה לא מתפקדות יותר ורעל וחנקנים מסתובבים בתוך גופה של שמופי, לפתע היתה השתפרות במצבה. היה נראה שהכליות בכל זאת מתאוששות. הפרכוסים נעצרו, היא הגיבה מעט והחלה להוציא רעלים מגופה. אני כבר תכננתי איך אנחנו לוקחים אותה אלינו לדירה אחרי שהיא יוצאת מכלל סכנה. הרגשתי שאולי קיבלנו הזדמנות שניה לא לוותר עליה ולגדל אותה אצלנו. אבל אחרי יום מוצלח ההתדרדרות חזרה, שמופי איבדה את ההכרה והפסיקה להילחם. הגוף שלה נכנע ואנחנו נתנו לה את הזריקה.

שמופי איננה. קברנו אותה בחצר הבית.

כשהייתי קטן אף פעם לא היתה לי חיית מחמד, אלא אם כן דגים באקווריום נחשבים. אף פעם לא הבנתי למה לאנשים כל כך עצוב וקשה כשמתה חיית המחמד שלהם, הרי זו רק חיה, זה לא בן אדם. לא הייתי היחיד, הפילוסוף מהמאה ה-17 רנה דקארט חשב שחיות הן סוג של אוטומטים, מעין רובוטים חסרי מודעות שלא שונים באופן מיוחד מחומר דומם. עכשיו אני יודע שהוא טעה. הדבר שחמק ממנו ומה שגם אני לא הבנתי לפני שמופי הוא ההזדהות שלנו עם מי שדומה לנו. לא נראה שדגים דומים במיוחד לבני אדם ולכן נראה לי שיהיה נדיר לראות אנשים שנקשרים מאד לדגים שלהם. אבל ככל שבעל החיים מתקרב לחיית האדם אפשר למצוא יותר ויותר דברים משותפים בינם לביננו. כלבים וחתולים מציגים התנהגות מאד דומה להתנהגות האנושית ולכן למרות שאין להם יכולת שפתית ולמרות שכנראה אין להם מודעות עצמית לכך שהם קיימים, עדיין נראה שיש להם חוויות דומות לחוויות שלנו. ההתנהגות שלהם דומה להתנהגות שלנו כאשר אנו חווים כאב, שמחה, צער, עונג וכדומה.

קל לנו להזדהות עם התנהגויות כאלה שכל כך דומות להתנהגויות שלנו ולכן אנחנו כל כך נקשרים לכלבים וחתולים. ההתנהגות שלהם כל כך דומה להתנהגות שלנו משום שגם להם יש מודעות וחוויות כמו שלנו יש. כאשר מכאיבים לכלב, הוא חווה כמונו כאב וכאשר מלטפים חתולה היא מרגישה שמחה ואהבה כמו שאנחנו מרגישים כאשר מחבקים אותנו. דקארט חשב במונחים של שחור או לבן, או שיש מודעות כמו לאדם או שאין ואז זה חומר דומם. לעומתו, אני בטוח שכשנבין איך נוצרות החוויות והמודעות נבין שמדובר ברצף. בראש הרצף נמצא האדם עם המודעות העצמית ובצד השני נמצא החומר הדומם. אך באמצע יש בעלי חיים רבים שחווים ומודעים בדרגות שונות ומי שקרוב אלינו בהתנהגות סביר להניח שגם קרוב אלינו ברמת החוויות שלו. בעלי חיים כמו קופים, דולפינים, חתולים וכלבים יהיו במעלה הרצף. אז נבין שאנחנו לא כל כך שונים מהם ונרכין את ראשינו בבהלה מהיהירות שלנו ומהדברים הנוראיים שעשינו לבעלי החיים רק מתוך ההנחה שהם לא חווים דבר.

ההתנהגות של שמופי, עד כמה שהיא משקפת התנהגות של חתולים, היתה התנהגות של יצור שחווה ומודע לרגשות כמו אהבה, עצב ושמחה. היא הזכירה לי התנהגות של ילדים שמחפשים אהבה בכל מחיר. כשלא היתה לי סבלנות ללטף אותה, למשל, היא היתה דוחפת בכוח את הראש הקטן שלה בין ידיי כדי שאלטף אותה, או נוגעת בי עם הרגל שלה כדי שאשים לב אליה. האם לא כולנו כאלה, מחפשים אהבה לאורך כל חיינו? בתור ילדים מחפשים בכל מחיר כמו שמופי וככל שמתבגרים לומדים להסוות זאת ולחפש אהבה בדרכים עדינות יותר כמו למשל בכתיבת בלוגים? אבל אם בעלי חיים מסויימים כל כך דומים לבני אדם, אנחנו חייבים להתייחס אליהם בצורה שונה לחלוטין. שמופי למשל חיפשה אהבה אך ללא התחכום שבמוח האנושי ואנחנו נתנו לה אהבה רק כשהתאים לנו. תארו לעצמכם להתנהג כך לילד אנושי, איזו התעללות! האם מותר לנו להתנהג כך לחיות אחרות רק משום שהן לא בני אדם? כנראה שבעתיד לא יהיה לנו מנוס אלא לשנות את כל ההתייחסות שלנו לבעלי החיים שמסביבנו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת