00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

משפחה של מנצחים

משפחה של מנצחים


תמיד היה לי חלום ברור: בעל טוב, ארבעה ילדים בריאים, חכמים, מוכשרים , יצירתיים ומצליחים (לא היה אכפת לי יפים או לא יפים), בית עם גינה וגדר לבנה, כלב, חתול, תוכי, אקווריום ענק עם דגים צבעוניים, איגואנה ועמוד כדורסל. זה כל מה שרציתי.
בעצם גם רציתי נחש, זה היה כשהייתי קטנה,  אבל אמא שלי איימה על אבא שלי שאם ייענה לבקשתי היא תזרוק אותו יחד עם הנחש מהבית והוא נכנע לה.
ברבות הימים הצלחתי להשיג את כל המרכיבים של החלום, אבל זה לא בא כעסקת חבילה. בכל פעם השגתי משהו אחד, לפרק זמן מסוים.
למדתי לחיות עם זה.  לא ראיתי בזה כישלון, אלא הצלחה זמנית  שבאה להזכיר לי את המטרה הסופית, הכוללת.

יש לי משפחה נפלאה.
תמיד ידעתי את זה, אבל  היום אני יודעת יותר מתמיד.
כל אחד  נפלא בדרכו ואני מאוד גאה בכל אחד ואחת מהם.

זה לא קל לעבור מה שעברנו (ועודנו עוברים) ובכל זאת לחייך.
אז נכון שלא תמיד חייכנו, ולא פעם אף בכינו,  אבל תמיד שמרנו 'חיוכים מיוחדים' האחד עבור השני. זה היה הדלק שהניע אותנו הלאה. לפעמים החיוכים המיוחדים האלו היו  קצת לחים, מדמעות, אבל עדיין הם שידרו : "נכון, לא קל, אבל אנחנו ממשיכים קדימה, ביחד".
ה'ביחדנס' הזה הוא זה ששמר אותנו שפויים.



לפני חודשיים עברתי את סדנת קוד המנצח, סדנה שהותירה בי רשמים עזים ברמה שמיד החלטתי שילדיי ובעלי ישתתפו גם הם  בסדנה הבאה.
לא עניינו אותי הקשיים (הרבים, יש לציין) שעמדו בדרכי ודרכנו, ידעתי שיש לי תמונה אחת בראש שהיא: כולנו יחד , כיחידה משפחתית אחת, שם, באולם, וזה מה שקרה בסופו של דבר.
לא עניין אותי כסף, לא עניין אותי צבא, לא עניין אותי עבודה, בית ספר, בעיית קשב והריכוז של כולנו, ראיתי את כולם שם , ביחד, ולשמחתי וגאוותי - זה קרה.
ביום שישי שעבר בשעה 15:00 בעלי ושלושת ילדיי קיבלו את תעודת המנצחים שלהם. שלי כבר תלויה חודשיים על הקיר, מחכה לשלהם.

זה לא היה קל.



לעיתים חשתי שזה בלתי אפשרי, אבל אז הזכרתי לעצמי שאין דבר כזה 'אי אפשר' והמשכתי להיאבק.
קודם כל בבעל הוורקוהוליק שבשבילו שעת עבודה עדיפה לפעמים על... כל דבר! ( היום אני יודעת שהעבודה בשבילו זו הקרקע היציבה הכמעט יחידה  שלו בחיים ולכן הוא שומר עליה בכזו קנאות, והיום אני יודעת לכבד  את זה, לפנים הייתי עסוקה בלשנות אותו).



הקשיים בנוגע להגעתו לסדנה  של  בר, החייל הקרבי, שנמצא במסלול כוכבים היו ברורים מלכתחילה, אבל ככל שננעלתי על הרעיון שגם הוא ייקח חלק בסדנה הבנתי שגם אם אצטרך להגיע לבני גנץ כדי לארגן לו שחרור זה בדיוק מה שאעשה, אז לשמחתי נאלצתי להגיע  'רק'  עד המפקד המדהים שלו  שקלט עניין ועזר לי לעזור לבר. הפלוגה שלו יצאה לרגילה, בר נשאר בבסיס  ויצא לרגילה בדיוק בשבוע שבו התקיימה הסדנה. במקביל הייתה בעיה עם מסע חשוב שהוא היה חייב ליטול בו חלק, וגם את זה 'סידרנו'. אם יש דבר שלמדתי מהסדנה זה לבקש.
מקסימום ... 
אז ביקשתי וקיבלתי.
המסע הוקדם ביומיים, כך שבר הצליח גם קצת לנוח אחרי ה-50 ומשהו ק"מ  שעבר עם האלונקות על הכתפיים , ואכן הגיע רענן ליום הראשון של הסדנה.

מגזרתם של עדי ורועי היו קשיים  לא פשוטים מכיוון בית הספר. הם לומדים ב- "בויאר"  בית ספר חסר פשרות שאין דבר כזה  "שחרור לשלושה ימי לימודים". 
זה לא קיים, גם אם אימאל'ה נותנת אישור בכתב, אבל זה לא בדיוק עניין אותי. הילדים היו צריכים להגיע לסדנה והם אכן הגיעו (אל תשאלו כיצד..).
רק אתמול, כשבאתי לבקר בבית הספר הבנתי כמה הצעד הזה היה נבון מצדי, פגשתי שלוש מורות של עדי ורועי ששאלו "מה זו הסדנה הזו שגרמה להם לכזה שינוי?"  ואחרי הסבר קצרצר קבענו שהן באות איתי לסדנה הבאה, בכלל נראה לי שבסדנה הבאה יהיה אגף שיישמר למכריי ומקורביי ...

אז הגענו כולנו לסדנה.
ביום הראשון לא השתתפתי. רציתי לתת להם להיות עם עצמם לבד. בדיעבד אני חושבת שכן הייתי צריכה להיות, כי אם כבר ביחד, אז עד הסוף, בכל מקרה ביום השני הצטרפתי.
ראשית, המפגש עם אלו שכבר הכרתי במסגרת הסדנה הקודמת היה מרגש עד דמעות. זה לא ייאמן כמה אתה נקשר לאנשים שחוו אתך את החוויה הכל כך מעצימה הזו. משהו בתדר האנרגטי של התודעה מחבר אותך ברמות אחרות לאנשים  וזה מרגש.
פגשתי כמה מחברי ה'נבחרת'  שאני מתכוונת לקחת בה חלק ממש בקרוב.  אתה רואה אותם, אתה שומע אותם ואתה פשוט רוצה להיות שם, איתם, כחלק מקבוצה איכותית ומצליחה, אז כן, אני עוד אגיע לשם, ולכשאגיע אני מבטיחה לספר לכם מה זה בדיוק, כדי שתחליטו אם גם לכם מתאים .

פגישת הבוקר התחילה בארוחת בוקר בריאה ומפנקת. כבר סיפרתי בפוסט הקודם איך למדתי שארוחת בוקר זה דבר חשוב (אגב, עד היום אני מקפידה על ארוחה שכזו).

נכנסנו לאולם. היה לי מרגש לראות את כל השורה הראשונה באגף השמאלי מורכבת בעיקר ממשפחתי. אחותי, בעלי,  שלושת ילדיי, מרינה (חלק אינטגרלי מאתנו), ואני. בסוף השורה ישבו עוד כמה חברי נבחרת חשובים שלכבוד הוא לי היה לשבת לצידם.

ההרצאה הראשונה התחילה בזה ששאלו את הנוכחים איזו תובנה (אחת) הם לקחו, אימצו ויישמו מהיום הקודם, ומי שרצה קם ודיבר.
יש שני פחדים עיקריים לבני אדם.
הראשון זה (כמה מפתיע) לדבר מול קהל (חשבתם מוות, אה? גם אני, אבל זה הפחד השני), ואתם יודעים מהו הפחד הכי הכי גדול של האנשים?
למות כשאתה עומד מול קהל (בדיחה של 
 ערן שטרן .).

אז כן, לדבר מול קהל זה לא דבר קל. 
לי אישית אין את זה, הייתי בעברי (בין היתר) מנהלת צוות בידור באחד מבתי המלון הגדולים באילת ומאז אני חיה עם זה בשלום, אבל זה לא דבר קל, בכל מקרה הקשבתי לאלו שדיברו , מחאתי כפיים (כי הגיע להם) ופתאום שמתי לב שעדי שלי מצביעה, בנחישות . הייתי קצת בהלם, הילדה הזו היא הכי 'בייבי' בעולם, מה לה ולדיבור , ועוד בפני כמה מאות איש? דאגתי, כבר ראיתי בדמיוני את הרמקול מגיע אליה והיא נחנקת.

אז כן, היא נחנקה.
אבל בכל זאת  קמה, הסתובבה חצי סיבוב כך שערן שטרן ואלון אולמן, שעמדו על הבמה,  ראו אותה ובמקביל גם כל הקהל האדיר שגדש את האולם, והיא התחילה לדבר.
אני לא מצטטת אותה מילה במילה , ועמכם הסליחה, כל כך התרגשתי שפשוט נסחפתי בשטף הדיבור שלה ואני לא זוכרת בדיוק .
בכל מקרה היא אמרה שקוראים לה עדי, שהיא חולת אפילפסיה ושמאז שהיא חולה היא רק שמעה מכל כיוון כמה היא לא בסדר וכמה היא לא יכולה וכמה אסור לה וכמה המחלה הזו נוראית ומצרה את צעדיה.
היא אמרה בתעוזה ראויה להערצה שהיא לימדה את עצמה לוותר לעצמה ולהשתמש בעצם המחלה כתירוץ,  כ"שחרור   מרופא" לכל דבר שקצת הקשה עליה. 
תמיד היה לה "אישור מרופא"...  לכל דבר. היה מותר לה רק לנשום, כל היתר היה נתון לבחירתה, כי היא "לא בסדר".
היא דיברה על כמה  שהחיים בצל האיסורים הפכו אותה ללוזרית כי היא  לא העיזה לנסות, גם במקומות שמן הסתם יכלה כן להצליח .
היא אמרה עוד הרבה מאוד דברים חכמים, אבל אני כבר לא לגמרי שמעתי כי בכיתי כמו ילדה קטנה, מהתרגשות, מכאב, מגאווה. כל כך התגאיתי בקטנה הזו שהפכה מהדבר הכי שביר ופגיע לתותחית על שלא מפחדת לעמוד מול מאות אנשים ולספר במה טעתה ומה הולך להשתנות אצלה ממש מאותו הרגע.
כנראה שלא הייתי היחידה שהיא הצליחה להמיס בכנות ובחכמה שלה, כל הנוכחים באולם, בלי יוצא מן הכלל עמדו ומחאו לה כפיים.
ערן ואלון הזמינו אותה לעלות על הבמה וכולם פשוט עמדנו  ומחאנו לה כפיים במשך דקות ארוכות ומרגשות.
מבט קצר לכיוון הקהל הראה שלא רק אני התרגשתי ודמעתי. כולם חשו והגיבו כמוני. אי אפשר היה שלא.
הילדה הזו פשוט מעוררת השראה.

אז זו עדי והיא הילדה שלי , והיא הכי ווינרית בעולם. היום, יותר מתמיד.

אתמול  עדי באה אליי ואמרה שהיא מגיעה לסדנה הבאה. היא לא השאירה לי זמן אפילו להרים גבה, ומיד אמרה :"אני אלך לעבוד ואממן את זה בעצמי", לא אמרתי כלום חוץ מ-"תצליחי"!
 בערב היא כבר סיפרה שהיא דיברה עם 
ערן שטרן  והיא נרשמה לעבודה בסדנה הבאה, כלומר היא תעבוד שם, כחלק מהצוות, וכך תקבל את הסדנה. חייכתי. הילדה הזו- כלום לא יעצור אותה יותר . כלום!
בטח שלא אני עם כל הפחדים שלי עליה.
היא מדהימה בעיניי, ולא כי היא הבת שלי, היא פשוט כזו.

לשבת  שם, בסדנה, בפעם השנייה זו חוויה אדירה.
קודם כל  אתה מגיע מנקודה של מודעות אחרת לגמרי.
עברו חודשיים שבהם 'עשית שיעורי בית', עיבדת את התובנות והתחלת ליישם ומן הסתם גם לקבל תוצאות.
אין אפס, מי שעושה מה שצריך לעשות יקבל תוצאות , נקודה.
זה  לחלוטין  לא בקטע של אולי, או בערך, זה בדיוק !  
והבדיוק הזו הוא דבר שאי אפשר להתווכח איתו.
כיוונת למטרה x ? זה בדיוק מה שתקבל. לא רבע ל- x  ולא דקה ל...  זה x נקודה.
זה הרי מה שמלמדים בסדנה, ואם אתה מתאמן בבית ומקפיד על המטלות שנשלחת עימן הביתה בתום הסדנה, אז אין פיספוסיישן.
וההצלחות האלו שאתה מגיע אליהן, חלקן קטנות ופחות נחשבות, וחלקן גדולות (כל אחד בהתאם למה שהציב לעצמו כמטרות) מביאות אותך לסדנה בפעם השנייה ממקום מושכל ורגוע  (יש משהו מאוד מרגיע ביישום של התובנות, כי אתה יוצא עם אש בוערת  בקרבך  ואוקיינוס גועש  של רצון לעשות ולשנות וברגע שאתה דה פאקטו מגיע לתוצאות זה משרה שלווה רוויית סיפוק, מעין אורגזמה רוחנית שכזו).
בפעם הראשונה אתה מקשיב, אתה קולט , אתה מבין, אתה נסחף, אך בפעם השנייה אתה יודע נכוחה שהיו לא מעט דברים שפספסת, והפעם, בשונה, אתה ממוקד וקולט בפול. זה כאילו שכל החיישנים שלך תוכנתו לקליטה מקסימלית, אתה מוצא עצמך  'מתקמצן' לעפעף שמא תפספס משהו...
הפעם אתה בא מנקודה של:    "Been There, Done That"   ויש בזה אישזהו אלמנט של כוח (ידע = כוח), עם זאת זה לא בא ממקום של התנשאות  על  ה'חדשים' אלא מתוך רצון  כן להעמיק ולדעת עוד ועוד.



בפעם השנייה אין מצב של קליטה חלקית.
הפעם השנייה מרגשת כי אתה מסתכל לצדדים ורואה את העיניים הבורקות של אלו שלצידך ומאחוריך ומלפניך ואתה מתרגש יחד איתם,   מצד אחד, ומצד שני אתה גומע בשקיקה את מה שיש לערן ואלון לתת (ויש להם המון !!).
דה פאקטו אתה רואה בעיניים של אלו שלצידך  מה שהוותיקים  ראו בעיניים שלך קודם, את הרגע הזה שזה שלצידך תופס את העניין.
העיניים שלו מוארות, הנחיריים שלו מתרחבות, נשימתו הופכת לעמוקה, הוא הבין.
הוא קלט.
הוא יודע.
המחר שלו יהיה מאוד שונה מההיום והאתמול.
אין מצב שלא.
וזה יכול להיות נער צעיר, או אישה מבוגרת , או נכה שישובה על כיסא גלגלים. זה לא משנה בני כמה הם, או מהיכן הגיעו, אם הם מנכ"לים של חברות מצליחות שנסחרות בבורסה, או עקרת בית משכונת מצוקה, ברגע שהם מבינים הם נראים אותו הדבר.
וזה מדהים לראות את זה שוב ושוב אצל כל אלו שמסביבך, ואתך.
ואת זה אתה יכול לראות  רק בפעם השנייה, כי בפעם הראשונה אתה אחד מאלו שנדלק להם האור בחיים.



בסדנא השנייה היו שינויים כאלו ואחרים שנבעו מהעובדה שגם ערן שטרן ואלון אולמן בעצמם  מקפידים כל העת ללמוד ולהרחיב עוד ועוד את  תודעתם והתמקצעותם בתחום  ע"י השתתפות בסדנאות בכל רחבי העולם  (שעולות כמה מאות אלפי ש"ח , ביררתי...) והנהנים העיקריים הם אנחנו, משתתפי הסדנה, מן הסתם, כי מה שהם מקבלים 'שם' הם מביאים ל'כאן', אלינו, בתוספת התובנות האישיות שלהם מעצם היותם אנשים שחיים הלכה למעשה את מה שהם מלמדים, ויש הבדל מאוד משמעותי בין אלו שבאים ללמד 'על' לבין אלו שחיים 'את' ובאים מתוך תחושת ייעוד  ושליחות של רצון לשתף, וזה בדיוק הסוג של ערן שטרן ואלון אולמן.


בסדנה הזו הייתה נקודת מכירה למוצרי השראה, תקליטורים ופוסטרים מרהיבים שבהמשך עוד אספר עליהם ועל מיכל שטינמץ שעיצבה והפיקה אותם, שדי מהר הבנתי שאני לא היחידה שהתלהבה מהם כל כך.
אתם מומזנים להיכנס לכאן ולהתרשם בעצמכם.


הקטע הזה של חזרה ושינון החומר הוא דבר חשוב.
כשאתה לומד משהו חשוב יש צורך לחזור, לשנן  ולעבד אותו.
בכל פעם ייפלו לך תובנות חדשות.
זה כמו שכשאתה קורא מספר פעמים את אותו ספר אתה מגלה  דברים חדשים שאתה לא מבין איך לא הבחנת בהם קודם.
זה כל היופי.
אז כן, אני לחלוטין מאלו שמתכננים לשוב ולעבור את הסדנה הזו (ואת הנוספות שאוטוטו יוצאות לקהל הרחב, לדוגמא - זאת ), ואני מבטיחה לספר לכם מה בדיוק הולך שם ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים הלכה למעשה.


אני חושבת שאחד הרגעים שהכי ריגשו אותי  לאחרונה ושקשורים בסדנה היה ביום שבת.
קיבלתי טלפון מרועי, הבן הצעיר שהיה איתנו, שם.
כשהוא היה שם ראיתי אותו כותב וכותב וכותב והיה נדמה לי שהוא לא לגמרי החצין מה הוא חש.  הוא נראה קצת 'מעופף', לא דרוך כמו השאר.
הנחתי לו, ידעתי שזה יחלחל ברגע  המתאים לו,  והרגע הזה הגיע די מהר. 



הוא סיפר בהתרגשות  באותה שיחה טלפונית שהיה להם בפנימייה משחק כדורגל חשוב מאוד נגד שכבת כיתות י'.
באופן מרגיז השישיסטים היו מנצחים שוב ושוב את החבר'ה הח"תניקים הצעירים.
הוא מספר  שלפני שעלה על המגרש הוא החליט שהפעם , "עם היסטוריה ובלי הרבה סיכויים הם מנצחים". הוא ניגש לחבריו  לקבוצה והודיע נחרצות  שהיום הצעירים קורעים את הבוגרים.
החבר'ה צחקו עליו ואמרו שאין סיכוי, כי אין שום חדש תחת השמש.
המשחק התחיל,  התוצאה הייתה 2:0 לטובת הגדולים ונותרו עוד ארבע דקות לשריקת הסיום.
רועי שמע את החבר'ה שלו אומרים שמלכתחילה  ידעו שהם הולכים לאכול אותה, בהתאם למסורת רבת השנים.
כשהוא הבין שמבחינתם נגמר המשחק  עוד לפני שבאמת נגמר - הוא חשב על הסדנה, עשה סוויץ' במוח, 'נכנס למוד טורפדו ראש ברזל', כדבריו,  והתחיל לרוץ.  הוא מספר שהוא ראה לנגד עיניו רק את השער. 
תוך ארבע דקות הוא הבקיע שלושה גולים.
הצעירים ניצחו את הבוגרים,  וזו הפעם הראשונה בהיסטוריית "בויאר" שזה קרה .
"אמא, זו הייתה השנייה שבה הבנתי למה ערן ואלון התכוונו כשהם אמרו  שאתה לא יודע מה שאתה לא יודע עד שאתה יודע, וזה היה הרגע שבו ידעתי".
ברור שלא הצלחתי להגיב הרבה חוץ מ"אהממ, אהממ" פשוט כי נחנקתי מדמעות והתרגשות.

הילד הבין והבין בגדול. 

נזכרתי במשפט של אלון אולמן :"ביום בו אדם נולד הוא נכנס לאיצטדיון, ביום שהוא מבין למה הוא נולד- הוא עולה על המגרש"!



אצל בר זה בא לידי ביטוי קצת אחרת.
כולכם קראתם פה בבלוג את התכניות העתידיות שיש לבר.
בר צייר לעצמו את עתידו , אבל הסדנה חיזקה לו את התמונה, תרתי משמע.
כששב הביתה ישב על המחשב שעות על גבי שעות ועיבד את התמונה המנצחת שלו. הוא צבע אותה בצבעים, הכניס בה אלמנטים וויזואליים שמדברים אליו , ומי שמבין יודע שאין אפס, הוא כבר 'שם'.  עכשיו מחכה לו רק הדרך וסימון ה-v ליד כל שלב ושלב.

זו הייתה התמונה הקודמת שלו :

 

וזו העכשווית (עם קיצור פז"מ של 5 שנים , כנראה אחרי שבירר בדיוק כמה זמן זה ייקח לו בהתחשב בעובדה שהוא כבר במסלול כוכבים) : 

אם יש כאן מישהו אחד שמפקפק איפה בר יהיה בעוד 40 שנה שיישב בצד, ישתוק  וימשיך לפקפק.
אם יש דבר שלמדנו בסדנא זה להתמקד רק במה שמקדם אותנו ולא במה שמעכב, ומבחינתנו היום כל מי שלא בעדנו, בעד החלומות שלנו - לא קיים (או שאולי קיים, אך לא נחשב).


לגבי בעלי, השינוי אצלו בא לידי ביטוי בהרבה אופנים, אבל בעיקר בעצם העובדה שהוא חזר להיות מי שהוא היה לפני כל הבלגנים.
מנהיג אמיתי, שלא צריך לעשות "הו-אה"! כדי להשיג  או להניע משהו, השקט והנחישות שלו עושים את כל העבודה.
מבט אחד מספיק, אבל מ-ב-ט !
הוא לא מוותר , בעיקר לא לי (וזה אומר המון!).
האש חזרה לשכון בעיניו היפות, והוא פשוט חזר להיות הוא. בכל תחום. 
מי שמכיר אותו מבין על מה אני מדברת.

שאלו אותי לא מעט אנשים האם אני לא חושבת שגיל 14 אינו גיל צעיר מדי לעבור את הסדנא הזו.
היום, יותר מתמיד אני בטוחה  שאין גיל להצלחה.
יש ילדים שאתה רואה להם בעיניים שיש להם את זה.
ויש ילדים / נערים/ בוגרים/ואפילו קשישים  שייקח להם שנים להגיע לרגע הזה של 'לדעת', אז אם אני חיכיתי 46 שנים עד שנפל לי הטלכארד, אז  למה שהילדים שלי יעברו אותו מסלול מכשולים כמוני  אם הם יכולים לקבל את המתנה הזו של הידיעה שהשמיים הם רק ההתחלה?

תחשבו היכן הייתם אם היה לכם אז את השכל והתודעה  של היום..
אז אצלי הילדים היום יודעים ואין מאושרת ממני.
אגב, אני חושבת שהסדנה הזו היא המתנה הכי אפקטיבית לכל חתן בר מצווה וכלת בת מצווה.
מדוע? 
כי מי כמונו יודעים שזה הגיל שבו כולנו כותבים על איגרת הברכה שמוצמדת למתנה (או המעטפה עם הצ'ק) ש"הגעת לגיל שאפשר להתחיל", ואין כמו הסדנה הזו כדי באמת להתחיל.

להתחיל לחיות .

לחיות חזק.

לחיות בעוצמה.

אז הסדנה הזו הולכת להיות המתנה האולטימטיבית שלי לאלו שאני אוהבת (אוהבת באמת. לכל אלו שהם חאפ-לאפ, קרי: 'סתם מכרים' אני אמשיך לתת צ'ק  כמו שאני עושה היום..).

והיא כמובן  טובה טובה כמתנה לא רק לילדים, תחשבו על הסדנה הזו  כמתנת אירוסין  לשני בני זוג שעומדים להתחתן... אתם מבינים מה זה יכול לעשות למערכת הזוגית שלהם?
 נסו לחשוב...

ואתם, האם אתם רוצים שהילדים שלכם יחיו 'ליד החיים'  או יחיו 'את החיים'?
כולנו הורים שמנסים למזער את פגיעות הילדים, להכין אותם לחיים, לחנך נכון, אבל תחשבו, איזה כלים אנחנו באמת נותנים להם ?
האם  מבחינתנו 'לחנך' זה רק שהם יביאו תעודה של עשיריות?
האם די לנו בזה שהם יראו אותנו שוגים שוב ושוב באותן שגיאות שאנו לא רוצים  שהם ישגו?
לו יכולתם לתת לילדים שלכם ארגז כלים שמכיל את כל מה שהילדים שלכם צריכים כדי לחיות נכון וטוב, לא הייתם נותנים?
אז אני נתתי.
זה בדיוק מה שעשיתי בעצם רישום הילדים לסדנה.


אני חייבת להיות כנה. מאז הסדנה הראשונה ניסיתי להסביר , קודם כל לעצמי, את מהות הסדנה.
שמעתי מה אחרים אומרים עליה, קראתי באתר מה ערן שטרן ואלון אולמן בעצמם אומרים על המהות ובכל זאת לא הייתי מרוצה מההסבר הוורבלי.
מצאתי פער אדיר בין המילה הכתובה לרגש עצמו.
לעוצמה .
לביטוי-  הלכה למעשה.
כל ההסברים  הוורבליים נשמעו לי 'שטוחים' מדי, כאלו שלחלוטין לא נגעו בגרעין של התחושה.  ההסברים הצליחו לתאר  'ליד' ו'בערך' ו'רבע ל...'  אבל לא את 'זה' כמו שהרגיש לכולנו שזה 'זה'.
משיחות עם אנשים שעברו את הסדנה ,כמוני , הבנתי שכולם מגיבים ב"וואו!" אבל לא יודעים להסביר  בדיוק במה ה"וואו!" הזה בא לידי ביטוי, או מהו בכלל, הרי ניתן לומר "וואו" גם על אישה יפה ברחוב, על מנה מעוצבת נפלא בצלחת, על מנגינה גאונית, או על איזה גול פגזי ובלתי צפוי באמצע משחק כדורגל חשוב, ואתם יודעים מה? גם על סתם על איזו נשיקה טובה ולוהטת במיוחד...  ובעודי תרה אחרי ה"מה" הבנתי שקוד המנצח היא מן restart  של תוכנת ההפעלה שקיימת בכל אחד מכולנו.
אתה נכנס אדם x לסדנה, ובין אם אתה מרגיש במיידית , או במאוחר- אתה יוצא משם y.
זה פשוט restart, ממש כמו שעושים במחשב.
אתה בא לשם as is- אתה, ובתום שלושה ימים אתה יוצא אחר.
אין בזה ויכוח.
ב'בחוץ' אתה נשאר אותו הדבר אבל בפנים משהו משתנה , ואין לחזור אחורה. מפה יש רק קדימה, עם הנתונים והקודים ששתלו בך המתכנתים , וזה חלילה לא בקטע של שטיפת מוח, אלא עיצוב מחדש מתוך נקודה של הבנה אישית שלך שמה שהיה קודם לא מקדם ומועיל לך, זה הכל.
ולתכנות מחדש  הזה מחיר.
לוקח זמן עד שאתה באמת מבין שאתה כבר לא אותו אחד שהיית קודם.
קודם היו לך חברים ומשפחה וחשבת והרגשת ופעלת והשגת כל מיני השגים בכל מיני תחומים  והכל היה בסדר, נכון שהיה את אותו קול  פנימי שהציק לך עם ה-"אתה יכול יותר!" , כל זה נכון, אבל בתכלס החיים שלך היו בשליטה, לרוב רק בכאילו, אבל עדיין חיית, ואז אתה בא לסדנה, עובר מה שעובר ואתה יוצא חזרה לחיים,  וחוזר לאותם אלו שנשארו במקום בעודך מתקדם הלאה, ו... בום !
המכרים היקרים שלך נמצאים במקום אחד ואתה במקום אחר, ומה שהיה מקובל עליך בעבר כבר לא נמצא באותה פוזיציה וסטטוס, כי אתה במקום אחר. אתה חושב אחרת, אתה מרגיש אחרת, אתה פועל אחרת ואתה רוצה דברים אחרים.
אני מצאתי את עצמי זזה הצידה מכמה אנשים שהיו מאוד יקרים לי.
פתאום ראיתי שהם ואני זה לא עולה בקנה אחד.
ואני מדברת על אנשים מאוד מאוד יקרים.
פתאום כבר לא יכולתי לקבל את 'מה' ו'איך' שהם חושבים , מרגישים ופועלים.
אם פעם יכולתי להעלים עין מאנשים שמטפסים על גופות כדי להגיע לפיסגה, מתוך נקודה ש"זה הם, זו לא אני" , אז היום ,מבחינתי, זה קו אדום, כי אחרי הסדנה אני מקיפה את עצמי רק בסביבה מנצחת, רק בסביבה שמתאימה לי, לראש  שלי, לרגשות שלי ולדרכי הפעולה שלי.
זה ש"הוא כזה ויאללה, אין מה לעשות עם זה, כי לא כולם מושלמים" זה היה מתאים לפעם, היום אני לא מוותרת לעצמי, ואי הוויתור הזה גובה מחיר מאוד כבד.
אתם לא מבינים עד כמה כבד.
מצאתי את עצמי 'חותכת כיוון' מכל כך הרבה אנשים שהיו מאוד מאוד יקרים לי, אבל חותכת כי זהו, זה כבר לא מתאים יותר.
לא שורפת, לא רבה, לא נלחמת, פשוט זזה הצידה וממשיכה הלאה, למרות שעדיין אוהבת או מחבבת.



פעם הייתי תקועה בכל כך הרבה פרדיגמות, תפיסות מעכבות  שכשמן כן הן- לא הובילו אותי לשום מקום פרט לאחור.
והיו לי כל כך הרבה כאלו. לדוגמא : רציתי שכולם יחשבו שאני טובה. האם זה קידם אותי? לא, כי עם כל הרבים שבאמת  חשבו שאני טובה תמיד צצו אלו  שדה פאקטו הביחד שלהם  (בעיקר שלהן) ושלי הוציא אותי קקה או רבע לאיכסה, ואין מה לעשות, עם כמה שאתה חושב שאתה טוב, אתה בן אדם ואין דבר כזה להיות מושלם וחף מטעויות .
פעם הייתי מתה אם מישהו היה אומר עליי משהו שנתפס כרע.  היום אני מתמקדת רק במה שמקדם אותי , האמירות הפחות נעימות  האלו ממילא יהיו מנת חלקי ככל שאצליח ואתקדם (ולא חשוב במה) כי תמיד יגיעו אלו שיפרשו את ההצלחה שלי ככזו שבאה על חשבונם, ויותר מתמיד אני מקבלת את עצמי כמו שאני ויודעת נכוחה שיהיו מקרים שמ'לשות , עם כל הרצון הטוב ייצא שאצא 'לא בסדר' עם מישהו, כי אין מצב לרצות את כולם ולצאת בסדר עם כולם,. עם זאת אני עוצרת ומנתחת ובודקת ומחפשת מה יש לי ללמוד ממה שקרה, כי ברגע שהבנתי שלא חשוב מה קורה- כל דבר הוא שיעור אז אין בי כבר את הרצון לברוח מאחריות, נהפוך הוא, אחריות הוא אחד הדברים הכי מרגיעים שיש, כי אתה בשליטה, אתה לא עסוק במנוסה וטיוח, ומכל מקרה, קשה ככל שיהיה יש מה ללמוד , רק צריך להסתכל בעיניים פקוחות על מה שקרה, להבין, לאמץ את המסקנות ולא לחזור על הטעויות, והיום אני נמצאת בדיוק במקום הזה שמבין ש"התקדמות עדיפה על מושלמות" -  
ערן שטרן



זה מצחיק. ישבתי בסדנה ליד מרינה . היא הסתכלה עליי בעודי כותבת בחוברת (וכתבתי המון !  גם בפעם השנייה) ופתאום היא אמרה לי : "ארי, שמת לב שכתב היד שלך השתנה"?  
"כן, פעם הכתב שלי היה מסודר עד אימה והיום אני רצה ולא מתייחסת לאיך שהוא נראה"
"את יודעת ששינוי אמיתי בא לידי ביטוי בכתב היד"?
לא, לא ידעתי. יש לי אמנם אמא שלמדה גרפולוגיה , אבל לא ידעתי.
מרינה חייכה ואמרה :"כמה שהשתנית, זה מדהים".
אז כן, השתניתי וזו רק ההתחלה.


זה מפליא מה שכל אחד לוקח מהסדנה הזו. 
אני לקחתי הרבה, ונדמה שהתובנות לא מפסיקות להגיע ולהתיישם. לא אמנה את התובנות אחת לאחת, אתם מן הסתם תיווכחו הלכה למעשה בשינוי, וזאת מתוך אימוץ המשפט של  
ערן שטרן"אדם אינו נמדד על מה שהוא יודע, אלא על מה שהוא עושה עם מה שהוא יודע"  אי לכך הגיע הזמן לעשות יותר ולדבר פחות.

חברים, חברות, מכרים, מכרות,קוראים וקוראות יקרים שלי.
אני יודעת שלא קל לעמוד מן הצד ולראות את השינוי הזה שחל בי.
שינוי זה לא תמיד דבר קל, אבל סמכו עליי שאני יודעת מה אני עושה.
זה לא שפעם הייתי אריאלה והיום אני שיפרה, או חפציבה , או בריז'יט, אני אותה אריאלה, רק עם משהו יותר נקי ומודע בתוכי.
זה לא שאבד לי חוש ההומור  , או כל כישרון אחר שהיה בי,  אלו תמיד יהיו  חלק ממי ומה שאני,  היום  אני פשוט יודעת איך למנן את זה ואיך לתעל את זה למען ההתקדמות שלי ושל יקיריי. 
בחיים הקודמים שלי היה אלמנט גדול של נוחות (עם כל הפרדוקס הגדול ), היום אני יודעת ש"מי שמחפש את הנוחות, מגלה שהוא חי חיים מאוד לא נוחים" , את זה אמר  
ערן שטרן  , ואני חברים גיליתי גם גיליתי, ולכן לא עוד !

מעולם לא הייתי קורבן לנסיבות, אבל היום יותר מתמיד אני יודעת איך לא להגיע בכלל לנסיבות עצמן ...

"ישנם אנשים שחיים את חייהם כשהם מתחרטים על העבר, מתלוננים על ההוה וחוששים מהעתיד.
המנצחים לומדים מן העבר, מחליטים בהווה ויוצרים את העתיד".
  - אלון אולמן  , אז אני למדתי (המון !) מהעבר הגדוש שלי, החלטתי בדיוק לפני חודשיים ומאז אני יוצרת את העתיד שלי שחלקו הפך כבר להווה .

אני יודעת שזה נקרא ונשמע ואף נראה מוזר לראות אותי מצטטת משפטים של אחרים, אני הכי אומנית המילים, אבל עבורי המשפטים הללו הם קודי הפעלה שכשאני כותבת אותם אני בעזרתם מתפקסת חזרה לתדר הנכון , לי, היום.
ואם בהצלחה ובמשפטי השראה עסקינן אז  
זכרו :   "ההצלחה היא לא פוקס, לא קארמה, לא גורל, ולא הורוסקופ"אלון אולמן

אני מאוד גאה בשינוי הזה שלי ושל משפחתי.  מקווה בשבילכם שלעולם אל תמעיטו ביכולת שלכם להשתנות.

"כמו בטבע, כך גם אנו כבני אדם- או שאנו צומחים, או שאנו נובלים. שום דבר לא עומד במקום" -  ערן שטרן

אז המשיכו בדרככם אל עצמכם. אל תתקעו, פשוט המשיכו הלאה.
מאחלת לכם הצלחה אמיתית מכל הלב.

אריאלה.
 

***  אם אתם רוצים לקרוא עדויות ורשמים של משתתפים נוספים אני ממליצה לכם להיכנס  לדף הפייסבוק  של קוד המנצח. יש שם מאות, אם לא אלפים כאלו... 

*** את התמונות המרהיבות שאתם רואים כאן צילמה טלי שיאצו- דיגיטלי שמתמחה בצילום ספורטאים. האתר המרהיב שלה נמצא כאן  
היא באמת צלמת מוכשרת וסימנתי לעצמי כבר כמה תמונות לרכישה מהאתר.

***  לכל העשרות שפנו אליי במיילים ובמסרים פרטיים, אני לא עובדת בקוד המנצח , אני לא יכולה לרשום אתכם , אני בסה"כ אחת מהמשתתפים  (המאוד מרוצים ). כל הפרטים ודרכי ההתקשרות נמצאים באתר. אנא כנסו   לאתר הבית של קוד המנצח  והירשמו .

אם תהיו זריזים אולי ניפגש בסדנה הבאה שתהיה  ב - 22, 23 ו-24 בפברואר, 2012. ב-ZOA תל אביב (בית ציוני אמריקה),  כי אני אהיה שם , ואתם? 

אגב, מחיר מיוחד לקוראי הבלוג   הוא 2370 ש"ח במקום 3270 ש"ח
אנא פנו לענבר  בטלפון - 1700700809
 ואמרו לה שמגיעה לכם הנחה.

חשוב לי לציין שאני לא מקבלת עמלה  או תגמול כלשהו על כל נרשם, זה מגולם כהנחה אליכם, עשו בה שימוש. מגיע לכם .

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת