22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

שמע, ישראל

 

[1]

בכיתה ה' עברתי, יחד עם כל ילדי השכונה, לבית הספר היסודי החדש שנפתח בשכונת ברנע. היו בו רק שש כיתות, ולא שמונה, כמו בבית הספר שלמדתי בו קודם, או בבית הספר שניהל אבא. המבנה לא היה גמור, עבודות הבניה נמשכו בזמן הלימודים. השיעורים התנהלו באור שבא מן החלונות, כי רשת החשמל עדיין לא הותקנה. בהפסקות, שיחקנו כדורגל במגרש החניה שאולתר עבור המכוניות של המורים. יריבינו היו הבנים של כיתה ו', אלה שיהיו בחלוף שנתיים מחזור הבוגרים הראשון של בית הספר. גם הכיתה שלהם הייתה סמוכה לזו שלנו. דלתות שתי הכיתות פנו אל המבואה, שהובילה אל שער בית הספר, ואשר בה התקיימו טקסי קבלת שבת וערבי חגים.

יום חורף בהיר אחד, ואני כבר בכיתה ו', יצאתי אל המבואה עם הצלצול להפסקה,  בדרכי אל מגרש החניה, לכדורגל. מבעד לדלת הפתוחה של כיתה ז', בין הלוח לשולחן המורה, ראיתי איש גדל גוף, עם זקן שחור עבות ומשקפי קרן. בגדיו נראו מרופטים במקצת, והוא חבש כיפה. סביבו נקהלו כמה מן הבנים של כתה ז', ונראה שהם מנהלים איתו שיחה ערה. המשכתי החוצה למגרש, ואחר כך גם הם הגיעו. המשחק התחיל.

בשבועות הבאים ראיתי את האיש עוד כמה פעמים, כשבא לבית הספר בזמן שאנחנו היינו משחקים כדורגל בחוץ. הוא לבש מעיל שחור וחבש מגבעת שחורה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי יהודי חרדי. ראיתי דומים לו בפעמים הרבות שאמא או אבא לקחו אותי איתם לשוק, או לסידורים, במה שהיה פעם העיר הערבית מג'דל, ועכשיו היה מרכז העסקים והמסחר של אשקלון. אבל, הם היו מעטים, ובדיעבד, אני חושב שהם באו מהמושבים שמחוץ לעיר. באשקלון של שנות הששים והשבעים לא היו שכונות חרדיות.

אבל דתיים "רגילים" היו גם היו, וכבר מגיל צעיר הייתי מודע מאד להשפעתם על חיי. החצר המתרוקנת מילדים ביום ששי בערב, הקיוסק והמכולת שנסגרים לקראת שבת, תנועת האוטובוסים שנפסקת. תוכניות אחר הצהריים לילדים בטלביזיה, שהתחלפו ביום ששי לתכניות מסורת משמימות. כל ההנאות הקטנות האלו נלקחו ממני בערב שבת, וכששאלתי מדוע, אמרו לי הוריי שאין מה לעשות, צריך להתחשב בדתיים.

בהמשך גיליתי, שהדתיים לא גומלים לנו במחוות נגדיות של התחשבות, והם גם לא ממש אסירי תודה על המחוות שלנו. לא, הם רואים אותן כמובנות מאליהן, ודורשים מאיתנו מחוות נוספות. כמה ילדים בכיתה שלי באו מבתים מסורתיים, וכשאמרתי להם שאצלנו בבית לא עושים קידוש ולא הולכים לבית כנסת, תגובתם נעה בין פליאה לעוינות. היא הייתה בלתי נעימה בעליל. שיעורי התנך והשפה הולידו שיחות על אלוהים, וגם בשיחות האלה נתקלו השקפותיי בבוז ובעוינות. במבט לאחור, אני מניח שהיחס הזה היה שיקוף של המרמור והעוינות שביטאתי אני כלפי האמונה באלוהים, כלפי אורח החיים המסורתי והדתי, וכלפי ההגבלות שנגזרו מהם על אורח החיים שלי.

לפיכך, נקל להבין שלא התלהבתי כאשר בכיתה ז' הודיעו לנו, שאנו עומדים להתחיל בסדרת  שיעורי הכנה לקראת חגיגות בר המצווה שלנו. חשבתי שזה הולך להיות ניג'וס יותר גרוע משיעורי תנך, וגם הציקה לי הידיעה שבר המצווה שלי תיחגג רק בתחילת כיתה ט', כיוון שהקפיצו אותי כיתה. ועדיין, הייתי סקרן למדי כאשר האיש גדול הגוף ושחור הזקן פסע לכיתה שלנו אחרי הצלצול, סגר אחריו את הדלת, הניח את מגבעתו על שולחנה של המורה, ניקה את הלוח מקצה אל קצה, כתב בפינה הימנית עליונה את האותיות ב"ה, והציג את עצמו: ישראל.

[2]

הדממה הקשובה שבה התקבל ישראל בכיתה לא הייתה דבר מובן מאליו. היינו כיתה פרועה, שרק מורות מעטות הצליחו להשליט בה סדר ומשמעת. מורות בתחילת דרכן, בוודאי מורות מחליפות, התקשו לעמוד בקריאות המלעיגות, בפטפוט הבלתי נפסק, בתנועה של תלמידים פנימה והחוצה. אני חושב שלזכות ישראל עמדו עובדת היותו גבר, זה שהוא לא דרש להוציא מחברות וספרים או לבצע מטלות, וזה שהוא הביא נושא שהיה מעניין עבור רוב התלמידים, אפילו הכי מופרעים: אלוהים.

אבל מעבר לזה, היה לישראל גם כישרון טבעי לעמידה מול קהל, במיוחד קהל צעיר. הוא ידע לספר סיפור, הוא ידע לשלב קריצה הומוריסטית, הוא ידע לנהל דיאלוג אפילו עם התלמיד הכי בעייתי. ואני הייתי תלמיד בעייתי. דעתן, וכחן, חוצפן. נהגתי לאתגר את המורות, גם בנושאים שלא הייתי טעון רגשית בקשר אליהם, ועל אחת כמה וכמה בשאלת האל והבריאה, שכבר ידעתי לקשר אותן עם שליטה ועם ממסד דתי. כך נהגתי גם בשיעורים של ישראל.

ישראל לא התכעס עלי, כמו כמה מחבריי לכיתה, ולא התפרץ עלי כמו אבא של אלכס, שפעם גירש אותי מביתם בעקבות ויכוח על פוליטיקה. לא, הייתה לו תשובה לכל הערה שלי, והוא ידע להגיש את תשובתו בטון מבודח, שגרר רעמיי צחוק בכיתה, צחוק שזיהיתי בו שמחה למפלתי מצד חבריי לכיתה. הטון של ישראל היה משועשע, אבל מעולם לא היה בו זלזול. חשתי שהוא מעריך אותי כערכי, ונדמה היה לי שהוא לוקח אותי בתור מין פרוייקט מיוחד. לכן, לא כעסתי עליו ולא נפגעתי ממנו. רק מאד רציתי לנצח אותו בויכוח.

הכי קרוב שהגעתי לזה היה כשישראל הביא לכיתה תפילין, ושאל אם אנחנו יודעים כיצד מקערים את העור ממנו עשוי בית התפילין, כדי שיהיה אפשר לתחוב פנימה את המגילה. הצבעתי, קיבלתי את רשות הדיבור, ואמרתי, "מה הבעיה, אלוהים עושה נס, והעור מתקער!". ישראל אמר שזו לא התשובה הנכונה, והעביר את רשות הדיבור לילד אחר. אבל הוא לא חייך את החיוך הקטן שלו, וגם לא פצח במעשיה חסידית עליזה, מאלו שמוכיחות כמה שהיהודים החסידים חכמים, ואילו המשכילים האפיקורוסים טפשים מטופשים. לי זה הרגיש כמו ניצחון.

[3]

סדרת המפגשים שלנו עם ישראל הגיעה לידי סיום, ואנחנו כולנו הוזמנו לעשות שבת אצלם בקריית חב"ד. לשם כך נחלקנו לזוגות. אני דיברתי עם דני, שישב על ידי בכיתה, שנהיה זוג. דני דיבר עם ישראל, שאנחנו נתארח אצלו. ביום ששי אחר הצהריים נאספנו במגרש החניה לפני בית הספר, הבנים בכיפות, הבנות בחצאיות, ונסענו לקריית חב"ד. ישראל חיכה לנו שם, וחילק בינינו פתקים עם שמות המשפחות שיארחו אותנו ועם כתובותיהן. דני לקח ממנו את הפתק של המשפחה שלו, אותו שמר בשבילנו. מצאנו בקלות את הדירה, שעל דלתה התנוסס שלט דקורטיבי קטן עם שם המשפחה: "מאיר".

אשתו של ישראל קיבלה אותנו בחמימות. היא הראתה לנו את החדר שבו נשהה, ובו המיטה הזוגית שבה נישן. הנחנו שם את התיקים שהבאנו איתנו, וחזרנו אחריה לסלון. היא הציעה לנו קפה, ושאלה מתי אכלנו צהריים, כדי לחשב אם מותר לנו חלב עם הקפה. היא הייתה אשה נאה, מה שהפתיע אותי. אולי ציפיתי לפגוש אשה גדולת גוף וממושקפת, כמו ישראל. חוץ מהמטפחת הקטנה שלראשה, היא נראתה כמו הרבה נשים בנות גילה באשקלון. היא שאלה אותנו את השאלות שנהוג לשאול נערים בגיל בית ספר, והיא קראה לשלושת ילדיה הקטנים, שהציצו אלינו בסקרנות מהפרוזדור, להצטרף.

רבקהל'ה, איציק ומנחמ'קה שמחו בנו שמחה רבה, ולא עניין אותם במיוחד מה אכלנו ומתי. קראנו להם סיפורים ושיחקנו איתם, בזמן שאשתו של ישראל פנתה למטבח, להמשיך בהכנות לשבת. הספרים של הילדים היו אותם ספרים שאפשר היה למצוא בבתים חילוניים. רק על המזנון בסלון היו מסודרים ספרי קודש בשורות. על המזנון עמד גם תצלום תקריב של איציק, עם שני קוקואים ערמוניים לצידי ראשו. הסבתי את תשומת ליבו של דני, והוא הסביר לי, שאצלם מגדלים את שער הבנים עד גיל שלוש, ואז לוקחים אותם למירון בל"ג בעומר, ושם מגלחים את שיער ראשם, חוץ מהפיאות. אלה היו הדברים היחידים, שהבדילו את דירת משפחת מאיר מדירות אחרות של זוגות  צעירים, דירות שראיתי במקומות אחרים.

פתאום, דפיקה בדלת. עופר וקובי מהכיתה באו לבקר אותנו פה. אשתו של ישראל הגישה גם להם קפה ועוגה, וקצת אחר כך הגיע גם ישראל. הוא ישב איתנו בסלון, וניהל איתנו שיחה על המנהגים שלהם, מה הרעיון מאחורי כל אחד, איך מיישבים את הסתירות בין המנהגים השונים. כך זה נמשך עד שהשמש נטתה לשקוע, והגיע הזמן ללכת לבית הכנסת. בדרך לשם אמר לי עופר שיש לנו מזל, כי הבית שאליו שובצו הם היה עלוב ועגמומי הרבה יותר.

גם בית הכנסת היה עלוב למדי. היה בפנים צפוף, היה לח, ועמד באוויר ריח לא נעים של דטרגנט זול. לידי עמד נער מבני המקום, שנראה צעיר ממני בכמה שנים. פניו הסמוקות ושיערו הרטוב העידו עליו שיצא מן המקלחת, ודימיתי לחוש, שריח הדטרגנט בא ממנו. חשבתי לעצמי, שאולי יש להם איזה חוק בתורה נגד סבון רגיל בשבת, ולכן הם משתמשים בדטרגנט הזה. היום, בדיעבד, אני מבין, שהיה לי קל להתמודד עם הזרות שחשתי שם באמצעות התנשאות, שלא נעדר ממנה ניחוח אנטישמי: הם לא כמוני, יש פה ריח לא נעים, והמסקנה - הריח נודף מהם. זה לא משהו ששמעתי בבית הוריי, זה היה לגמרי שלי.

ככה זה עובד, מסתבר.

אחרי התפילה חזרנו עם ישראל לדירה, לארוחת השבת. השולחן היה ערוך, הנרות דלקו, האשה והילדים היו לבושים בבגדי שבת וחיכו לנו. האוכל האשכנזי המסורתי ערב לחיכי. היום, בדיעבד, אני רק יכול לתהות איך זה היה בשביל דני, בן למשפחה טריפוליטאית. צריך לזכור, שכל זה היה לפני המהפך של 77, לפני הבגין-בגין והמיליונרים בבריכה. בסיום הארוחה נשארנו דני ואני עם ישראל סביב השולחן. המשכנו לגלגל את השיחה מאחר הצהריים על אמונה ומנהגים.

אני זוכר, שדני סיפר לישראל על הקהילה הקונסרבטיבית באשקלון, שדני התכונן לעלות בה לתורה. חיוכו התמידי של ישראל קפא, מבטו הרצין, והוא אמר לדני, "שמע, אני חשבתי שאצל הישראלים הכל דוגרי, או שכן או שלא". אחר כך הסביר לנו, שכמו שאסור להדליק אש בשבת, אסור גם לכבות אותה. שאלתי, מה יקרה אם הנר יפול על השולחן, והאש תאחז במפה. "במקרה כזה", הסביר ישראל, "מטפטפים טיפות מים מסביב למקום שנדלק, כדי שהאש לא תתפשט". "אש זה עניין חשוב אצל הדתיים", אמרתי. סתם, בשביל להגיד משהו. "אצל היהודים", אמר ישראל. "מה אצל היהודים?", שאלתי. "אש זה עניין חשוב אצל היהודים", ענה ישראל, מדגיש את המילה "יהודים". כשעמדו הנרות לכלות, הלכנו לישון.

כשקמנו בבוקר, התריסים היו פתוחים. אור השמש החורפית מילא את החדר. רבקהל'ה ומנחמ'קה גילו שהתעוררנו וקפצו על מיטתנו ועלינו. איציק, המופנם יותר, נשאר עם אמו במטבח. השתוללנו איתם, כמו שמשתוללים עם ילדים. או לפחות כמו שחשבנו שמשתוללים עם ילדים, כי לא לי ולא לדני לא היו פעוטות בבית. בשלב מסוים רבקהל'ה הביאה מהסלון את "אלף מלים ראשונות", או ספר תמונות אחר מהסוג הזה, ובקשה שאקרא לה. התחלתי לקרוא לה, ותיכף חשתי שהיא מתרפקת עלי מאד מאד קרוב. זה היה מאד נעים, וגם קצת מביך. פתאום אמרה לי רבקהל'ה, "תשכב עלי!". "מה ... מה ...", גמגמתי. רק זה היה חסר לי. "תשכב עלי!", כיהתה בי רבקהל'ה שוב, הפעם בקול יותר חזק. עכשיו אמא שלה שמעה אותה מהמטבח. "רבקהל'ה, מה זה צריך להיות?!", צעקה עליה. עלי לא צעקה. להפתעתי.

[4]

בשנים הבאות עוד יצא כמה פעמים שפגשתי את ישראל באשקלון. נפגשנו בבית הספר, כשבא כעבור שנה להרצות לפני המחזור שמתחתינו, ונפגשנו פה ושם במקרה, כשישראל היה בא לאשקלון לסידורים. כל אימת שנפגשנו, הוא היה מתעניין בחיי ובעיסוקיי, ותמיד היה מצליח איכשהו לגרור את השיחה מסמולטוק לשאלות של אמונה והשגחה. השיחה הייתה מתארכת ככל שזמנו של ישראל איפשר. לי, כמובן, היה זמן בשפע. נמנעתי מלהטיח בפניו את הטענות שהיו לי נגד אלוהים ונגד הדתיים, טענות שנהגתי להציג שוב ושוב במקומות אחרים. לא רציתי לריב איתו. חיבבתי אותו.

ככל שהתבגרתי, יותר ויותר הייתי מסוגל לעמוד באתגרים האינטלקטואליים שהיה ישראל מציג לי בשאלותיו. אני זוכר שיחה אחת, שישראל סיים אותה בקביעה, לפיה "יש לי מחסום פסיכולוגי גבוה מאד במה שנוגע לדברים האלו". הבעת פניו וטון קולו היו כמו אלה של רופא, שזה עתה הבין עד כמה מצבו של הפציינט קשה באמת. חשתי בהתנשאות שבתוכן דבריו. אבל, חשתי גם בעניין הכן שגילה בי, עניין שכמהתי אליו עד מאד באותן שנים.

בשנות התיכון שלי גם התחדדה התודעה הפוליטית שלי. התחלתי להביע דעות סוציאליסטיות, התחלתי להביע התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות, התחלתי לקנות מדי שבוע את השבועון "העולם הזה". במשך שנה וחצי הייתי גם חניך בתנועת "השומר הצעיר". באופן פרדוכסלי, דווקא זה מה שהביא שינוי בעמדות שלי ביחס למסורת ולדת היהודית. כי אחת הדמויות הבולטות בהתנגדות לכיבוש ולהתנחלויות היה ישעיהו ליבוביץ', ומתוך שהזדהיתי עם משנתו הפוליטית, התחלתי להיות קשוב לדברים אחרים שהוא כתב. למעשה, לקחתי מהספריה הציבורית וקראתי כל ספר שלו שיכולתי למצוא.

הוא כתב על פרקי אבות ועל הרמב"ם, ואני למדתי לדעת שיש ליהדות צד אינטלקטואלי. שיש בה יותר מאשר אמונה בישויות לא מוחשיות, מאיסורים חסרי פשר, ממנהגים קשים ובלתי אסתטיים, ומהתנשאות על האחר. התנגדותו הנחרצת של ליבוביץ' לפולחן הקדושים החיים והמתים, פולחן שהחל לשגשג בישראל של אותן שנים, או שמא רק אז עלה מן המחתרת אל השיח הציבורי, מצא נתיבות לליבי. בימי חמישי בבוקר הייתה בגלי צה"ל סדרת תכניות של "האוניברסיטה המשודרת" ובה דיבר ליבוביץ' על אמונתו של הרמב"ם. שמתי שעון מעורר לשש וחצי כדי להאזין להן. לא הבנתי הרבה מההרצאות האלה, אבל הן גרמו לי להרגיש שאני חלק ממשהו בעל ערך. שלא את כל העולם הישן ראוי להחריב עד היסוד.

בהמשך הזדמן לי גם להיות נוכח בהופעות של ליבוביץ', גם באירועים שאורגנו במיוחד לתלמידים, וגם באירועים שנועדו לקהל הרחב, מטעם תנועות שלום כאלה ואחרות. ליבוביץ' היה פותח את הופעותיו בהרצאה קצרה של כמה מרכיבים מהגותו, ועובר במהירות לחלק העיקרי של הערב: שאלות מהקהל ותשובות. על השאלות שקדמו את סדר היום שלו ענה ליבוביץ' בנאומים מזהירים. על שאלות שנראו לו מטופשות גמל בקיתונות לעג ובוז.

בהופעה אחת שלו לפני חניכי "השומר הצעיר", שאלתי אותו על אחד האיסורים חסרי הפשר שהפריעו לי במיוחד ביהדות. בעודי מתלבט בניסוח שאלתי, פרץ ליבוביץ' בצחוק תיאטרלי. עצרתי, והבעתי את עלבוני על היחס המזלזל. על זה השיב ליבוביץ' בתנועה מבטלת, ועבר לשואל הבא. הוא לא היה איש נחמד, ליבוביץ'. אבל לזכותו אני זוקף שינוי משמעותי בהתפתחות האישית שלי. בזכותו, שוב לא ראיתי באמונה היהודית אוסף של אמונות טפלות, ובדתיים – אוסף של פרימיטיביים. בזכותו, ובזכות אנשי שיעור קומה כמו אסא כשר ואביעזר רביצקי, שאליהם ואל הגותם התוודעתי בשנות התיכון והאוניברסיטה.

[5]

פגשתי שוב את ישראל רק כשכבר הייתי בשירות סדיר. הוא עמד ליד השקם במרכז צריפין, משוחח עם עוד גבר בלבוש חרדי, ומעשן. שמתי לב שהוא השמין מאד. כשפניתי אליו, לקח לו זמן להיזכר מי אני. כשנזכר, אמר לי: "הילדים שלי עוד זוכרים אותך". שמתי לב שקולו הצטרד והתעבה. "אני רואה שהתחלת לעשן", אמרתי לו. "באמת הרגל גרוע", אמר ישראל. הפעם, שלא כמו בעבר, לא התעניין ישראל בהתפתחותי הרוחנית. אולי כבר ויתר על נשמתי החוטאת, חשבתי. ואולי הוא בעצמו, עובר עליו משהו. משהו ששולח אותו לאכילת יתר ולסיגריות.

בדרך ממרכז צריפין חזרה ליחידה שלי, מצאתי עצמי פוסע יחד עם עוד חייל מהיחידה, בחור דתי. הוא שאל אותי מנין אני מכיר את הרב מאיר, רב המחנה. "את מי, את ישראל?", שאלתי. "את הרב מאיר", הטעים הוא. סיפרתי לו, שישראל הרצה לנו בכיתה ז' סדרת הרצאות בנושא בר מצווה, ושמאז עוד פגשתי אותו באשקלון כמה פעמים. הוא אמר, שהרב מאיר הוא איש ממעלה רוחנית גבוהה מאד, ושכדאי לי לבוא לשמוע את השיעורים שהוא נותן בבית הכנסת במרכז צריפין. אם אני מתעניין בצד הרוחני, זאת אומרת.

ואכן, התחלתי לראות במרכז צריפין פלקטים, שהזמינו חיילים שנשארים בבסיס אחרי שעות העבודה לשמוע את הרצאותיו של הרב מאיר על נושאים שבלב ובנשמה. את תשומת ליבי לכדה כותרת ההרצאה שנועדה לשבוע של פורים: "בין הומניזם להמניזם". בפעם הבאה שראיתי את ישראל מעשן במרכז צריפין, שאלתי אותו אם הוא באמת חושב שההומניזם, אותו זרם בפילוסופיה האירופית שדגל בשחרור האדם משיעבוד, אינו אלא המשך מזימתו של המן האגגי להרוג, לאבד ולהשמיד את כל היהודים. "זה אי אפשר ככה, על רגל אחת", ענה ישראל, "תבוא, ותשמע".

ואכן, במועד הנקוב בפלקט, במקום לעלות על ההסעה מהבסיס לתל אביב, נשארתי בצריפין ובאתי לשמוע את ישראל מרצה. בכוונה איחרתי קצת, לא רציתי להיות נוכח בשלב ההתכנסות, להישאל מה אני עושה שם. ההרצאה כבר החלה. בשורות הראשונות של בית הכנסת ישבו בין חמישה לעשרה חיילים, כולם חובשי כיפות. הוצאתי את הכומתה מהכותפת, והנחתי אותה על ראשי. ישבתי מאחור, התחלתי להאזין, ונחרדתי. ישראל, שהיכרתי כאדם די משכיל ודי נאור, שפך על שומעיו מלוא חופניים הסתה גזענית מהסוג הנחות ביותר, ובשפה הבסיסית ביותר שאפשר לדמיין.

הוא דיבר בקול חמור, בלי קריצות ובלי השתעשעויות. אף מילה על הומניזם, גם לא על מגילת אסתר. רק על כמה ש"אנחנו" טהורים ורוחניים, בעוד ש"הם" טמאים ובהמיים. על איך שבקרוב יבוא המשיח, ויכונן בעולם את הסדר הראוי: אנחנו האדונים, הם העבדים. אולי הגיע הרב אל נושא ההרצאה מאוחר יותר, אינני יודע. כי אחרי חמש דקות לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי וברחתי משם, בלי לומר דבר, אפילו בלי להחליף מבט עם הרב, שלא אמר מילה על כניסתי ועל יציאתי.

זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, התקופה שבה נבחר מאיר כהנא לכנסת. משנתו הגזענית הייתה בכל מקום. האם הרב מאיר הפך עם השנים להיות כהניסט, או שאולי תמיד היה כזה, ורק במגעיו עם מערכת החינוך הממלכתית דאג להצניע את הצד הזה אצלו? אינני יודע. אחרי ההרצאה הזו כבר לא שבתי לנהל איתו שום שיחות, ואם היינו נפגשים במרכז צריפין, היינו מברכים זה את זה במנוד ראש ותו לא.

[6]

שמע, ישראל. בעיניי, סיפור מערכת היחסים ביני לבינך הוא סיפור כשלונה של האמונה הפופולארית, לפיה מפגש אנושי בגובה העיניים עשוי לגשר על פני כל תהום אידיאולוגית. הנה, עשיתי אצלך שבת, התקרבתי לבני משפחתך, נשאתי באורך רוח את נסיונותיך לטעת בי את אמונותיך, וכל זה לא הספיק.

גם כיום, כשאני נוסע לים בשבת בבוקר, ואני רואה את המשפחות הדתיות משתרכות בהמוניהן ברחוב הראשי, בשובן מבתי הכנסת, אני נקרע בין תחושות סותרות. מצד אחד, יש בי כמיהה ללכידות המשפחתית החמימה, שמזכירה את זו שראיתי אצלכם בבית. יש בי כמיהה להווי הקהילתי, שמזכיר את זה שראיתי אצלכם בקרייה. מצד שני, יש בי פחד מהלהט האידיאולוגי הנחרץ שלכם. מהתכניות שמתגבשות ברבים מבתי הכנסת, אף כי לא בכולם, לשעבד את כל ה"אחרים", ובכלל זה אותי. אם אפשר אז בדרכי נועם, ואם לא ילך בדרכי נועם, אז בכל דרך אחרת שתימצא.

כי אני כבר נוכחתי במו עיניי, שאדם יכול להיות חם, חביב ומאיר פנים כמוך, ועדיין להחזיק באידיאולוגיות דכאניות, אפילו רצחניות. אתה עצמך כנראה שלא תממש את המסקנות המתחייבות מהאמונה שלך, אבל תלמידיך יממשו אותן, ועוד איך. ואנחנו, אנה אנחנו באים.

שמע, ישראל. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת