00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

הזמן בתורו עומד

01/12/2011

מוקדש לאחד היחיד והנצחי שאין, לא היה ולא יהיה כמותו בעולם.

 

הזמן בתוֹרוֹ עוֹמד/ מאת: טל הורוביץ.

 

 "החיים הם רק תור, לפגישה עם המוות" (אביב גפן)

 

אלוהים, כמה אנשים! אפשר לחשוב שמחלקים פה משהו בחינם. הדבר הכי גדול שמישהו עתיד לקבל פה זו תשובה שלילית, שתשלח אותו הביתה עם אנחת רווחה וחיוך מרוח על השפתיים. יושב כאן איזה אחד שנראה כאילו רק הרגע נגמל מהחלב של אמא שלו. אני מנסה להבין מה יש לו לחפש במקום הזה. שלא ידע מצרות. הוא מחזיק ביד את האייפון הכתום שלו, שמחובר לאוזניות שתקועות לו בחריצי האוזניים. נדמה לי שהוא עובר על רשימת השמות בספר הטלפונים כבר פעם השנייה או השלישית, אם לא יותר. הרגל שלו קופצת בחוסר שקט והפנים שלו רציניות מידי לגילו. אפשר לחשוב שהוא מנסה לפענח איזה צופן דה בולשיט. היי ילד! אין פה יותר מידי אפשרויות. זה כן או לא.

אני באמת מקווה בשבילו שלא.

"מספר 402, נא להגיע לדלפק בבקשה". היא קמה מהכסא בשורת ההמתנה האחרונה. שיער שחור גולש ושמלה כחולה מהסוג שמשאיר הרבה מקום לדמיון. אם רק היינו נפגשים במקום אחר, אני די בטוח שהייתי קם לבקש ממנה מספר טלפון. המבט המהוסס שלה סקר את כל מי שישב בדרכה, וגם מרחוק יכלתי לראות את הידיים שלה רועדות. היא נעמדה ליד הדלפק עם הגב אליי וחתמה על כמה טפסים. נשמתי עמוק כשראיתי את האגרופים הקפוצים שלה משתחררים ואת הכתפיים שלה מתרווחות לצד גופה. היא שהתה שם עוד כמה רגעים וכשהסתובבה לצאת, החיוך שלה האיר את קנאתם של כל היושבים בחדר. "ברוכה השבה לחיים" רציתי לומר לה, אבל הייתי יותר מידי לחוץ מעצמי.

"סלח לי אחי, אולי אתה יודע מה השעה בדיוק?", שאל אותי איזה אחד שהרגע נכנס עם פתקית "407" ביד. הוא התיישב בכסא מולי. "אני מנחש שעשר וחצי", עניתי לו, "אני יושב פה בערך עשר דקות." הוא הנהן וחייך אלי חיוך מעט מבולבל ומנחם, אבל המבט שלו ביקש תנחומים בחזרה. חייכתי אליו וחזרתי לבהות ב"צעקה" של מונק שנמצאת על הקיר מולי. קשה לי עם כל זה.

"403, נא לגשת!". הילד מולי קם ממקומו ושלף את האוזניות מהאוזניים. הוא לבש גופיה שחורה שחשפה את הצלקות על הידיים שלו ומכנסיים רחבים עם כיסים אחוריים עמוקים. הוא העלים את האייפון לתוך אחד מכיסיו, ואחז בטפסים שהפקידה בדלפק נתנה לו. היא יצאה מהמשרד וסימנה לו לבוא איתה אל החדר של ד"ר זיו שבקצה המסדרון. שיט! שמעתי שהוא נחמד והכל, אבל כאן, תמיד תתפלל לא להגיע לחדר שלו.

"404! 404 אתה כאן? גש בבקשה אל חדר האחות". אופס! 404 זה אני, בכלל לא שמתי לב. "סוף סוף משהו קורה". החדר פיצפון וכבר מהכניסה אפשר לשמוע את בטהובן מתנגן ברגעי השיא שלו. האחות ישבה שם וחיכתה לי. היא היתה יפיפיה וחייכה אליי חיוך ממגנט. "אתה ליאור? בוא שב", היא אמרה. כמעט בלחישה. הלב שלי פמפם בעצמה ורעדתי מפחד. התיישבתי מולה ברגליים שלובות. יכלתי לשמוע את כל המחשבות שלי חולפות ומתרוצצות זו אחר זו בבהלה בתוך הראש. "ליאור אני מצטערת, יש לנו בעיה קטנה. הבדיקה שלך הוחלפה בטעות עם 403. הוא יצא הרגע, וד"ר זיו ביקש שנעשה עוד בדיקה לפני שתדברו. רק ליתר בטחון ולמען הסר ספק."

הנשימה שלי כבדה ואיטית. אני מנסה להפסיק לרעוד, ואת הגוש בגרון אני בקושי מצליח לבלוע. היד הימנית החזקה שלי מבליטה את הקעקוע שחרוט לי על השריר ומושטת אל ידה של האחות. עכשיו אני רק שואל את עצמי למי מהן אני הולך לספר קודם.

 

*  *  *

(הסיפור נכתב במסגרת סדנאת כתיבה בשנה הראשונה שלי במכללה. נכתב ומבוסס על סיפור אמיתי של אדם יקר ומיוחד במינו)

*  *  *

אתם שקראתם והגעתם עד לפה - אסור לנו לשכוח שיש סיכונים שלא לוקחים, ושיש דברים שעדיף רק לדעת אך לא לחוות. שמרו על עצמכם באשר תהיו. 

 

התמונה מכאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת