00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

מרוב ריטלין לא יראה הילד

06/12/2011

תמיד עיקמתי פרצוף כל פעם שמישהו דיבר על ריטלין. זה היה קשור אסוציאטיבית אצלי לכל הפסיכים מהשכבה- אלה שהיו הופכים שולחנות על מורים והעולם היה ממשיך כאילו כלום לא קרה- סה"כ מותר להם. הם צריכים ריטלין, ולי זה נשמע כמו רמאות אחת גדולה: אם הילד מעדיף לראות טלוויזיה או לשחק במחשב הרבה יותר מאשר להכין שיעורי בית- הוא צריך ריטלין. אם הילד לא מקבל ציונים המיישרים קו עם מה שההורה תופס כמשביע רצון- הוא צריך ריטלין. אם הילד לא מתנהג בבית באופן מחונך או מתורבת- הוא צריך ריטלין. אם ילד מפריע בשיעור- הוא צריך ריטלין. בכלל- ריטלין זה הכדור הזה שנותנים לילדים מופרעים כדי שיסתמו קצת. או כך לפחות חשבתי עד שהתחלתי להגיש לבגרויות וכשתלמידים שלי אמרו שהם לוקחים ריטלין ראיתי שלחלקם זה באמת עוזר מאוד, אבל בעיקר ראיתי איך את רובם זה מכבה. לעזאזל, ילדים מבריקים (אם כי אכן היפר אקטיביים במידה מסויימת) שהיו נלהבים, שמחים וחפצי חיים התחילו להשמע ולהתנהג כמו רובוטים... ולא סתם רובוטים- רובוטים בדכאון.

ממרום גילי המופלג לא נותר לי אלא לצקצק בלשוני כ90% מהפעמים שהמילה "ריטלין" נאמרת, למשוך בכתפיי ולהמשיך הלאה- וכך הכל התנהל, עד לפני חצי שנה בערך- כשחבר ביקש שאעזור לו בקורס שאני עצמי בכלל לא עשיתי, אבל זה היה קורס עם אוריינטציה מתמטית מובהקת, אז אמרתי לעצמי... למה לא? שריינתי לעצמי שלושה ימים שיוקדשו רק לו, ובאתי עם כל הכוונות הטובות שבעולם בבוקר של היום הראשון.

החומר הציף אותי. הסתכלתי עליו, והיה ברור לי שזה לא חומר קשה במיוחד, אבל בלי הרצאות מסודרות, סיכומים או דוגמאות מפורטות לכל נושא- לא היה הרבה סיכוי. במבט עצוב פניתי לאותו חבר והסברתי שאולי אני אצליח להבין את החומר הזה בשלושה ימים, אבל יש הבדל תהומי בין כמה שאתה צריך להבין חומר כדי להצליח בשאלות ובין כמה שאתה צריך להבין חומר כדי ללמד אותו- ואת הכמות השניה אין מצב שאצליח להספיק בשלושה ימים, שלא לדבר על זה שאחרי שאבין לעומק- צריך גם זמן שהוא ילמד.

מבט תוהה מצידו. "אבל... את מורה... את יודעת ללמד". "מדריכה, X. אל תגיד מורה. וכן... אבל... אני לא מספיק מרוכזת בשביל ללמוד את כל זה עכשיו ואז גם...". "חכי רגע", הוא קטע אותי, והוציא מהתיק חבילת כדורים. זה נראה לי בהתחלה כמו המסטיקים האלה, בטעם מנטה... ורציתי לצחוק עליו שהוא חושב שסיפוק קבעון אוראלי יכול לפתור את הבעיה, ואז ראיתי שזה באמת כדורים. הוא הוציא אחד והגיש לי. בהיתי בו... מה נראה לו שהוא סתם נותן לי כדורים. "קחי, תנסי... אם ריכוז זו הבעיה תאמיני לי שהיא תעלם." "תשמע...." מתחתי בנימה של תצא-מהסרט-שלך-ומהר. "אני לא לוקחת סתם כדור. קוראים לזה סמים".
הוא נקרע מצחוק. X ואני מאוד חלוקים בדיעותנו בנוגע להרבה דברים בכלל וסמים בפרט. אחת לכמה זמן אנו נקלעים לסיטואציות שמדגישות את השוני המטורף בגישות שלנו. אבל הפעם היה לו משהו קונקרטי לומר (אחרי שהוא חזר לנשום, כמובן)- "גל, זה ריטלין. אני לוקח את זה מגיל 7. אם את לא צריכה את זה- זה פשוט לא ישפיע עליך, או יהפוך אותך לקצת עצובה- במקרה הזה אני הפסדתי יום אחד של לימוד שבו אצטרך לבדר אותך. אבל זה לא מסוכן, לא ממכר ולא יעשה שום דבר חוץ מלפקס אותך- אם את באמת צריכה את זה"

הרבה דברים היו צריכים למנוע ממני לקחת את הכדור הזה, אבל הם החווירו מול חוסר האונים שלי, חוסר הנעימות בלא להיות יכולה לעזור לחבר אחרי שהבטחתי שאעשה זאת והבטחון המופרז של X שמדובר בקנה מידה של לקחת אקמול כשלא ממש צריך. שום דבר לא הכין אותי לחוויה של 20 דקות מאוחר יותר.

העולם התפקס. דברים הפכו ברורים יותר. האותיות כמו יצאו מהטקסט בסדר הנכון- הלוגיקה פעלה בערך פי מיליון. הכל התיישב בצורה הכי פשוטה ואלגנטית האפשרית- הן כשניסיתי להבין מה אני קוראת- ואפילו יותר כשהסברתי לו על מה מדובר. השוני היה כל כך מובהק- שבחיי שרציתי לבכות.

אבל... אני חננה מדופלמת ולא היה לי נוח לקחת כדור בלי מרשם- מיד קבעתי בחינת טובה (האבחון של הפרעת קשב וריכוז) ומיד עשיתי אותה. כשיצאתי המאבחן הגיש לי את הטופס ואמר "וואו". עכשיו, אני לא מבינה גדולה בבחינה הזו... לעזאזל, עד התקרית הנ"ל אפילו לא ידעתי שהיא קיימת, ועדיין... כשהסתכלתי על התוצאות... נאלצתי להסכים איתו. אפילו מי שלא מבין כלום בהפרשים בין תוצאות עם ריטלין לבלי, מי שאין לו שמץ של מושג ירוק באשר למובהקות סטטיסטית מהי- היה מסתכל על גליון האבחון ואומר "וואו". משם המשכתי ישר לנוירולוג שלא אמר "וואו" בקול, אבל הרים את הגבות עד למעבר לקו השיער שלו, ומיד התחיל לתקתק במחשב- בלי לדבר איתי בכלל, ובמבט האבוד שתליתי במחשב- בנסיון להבין מה קורה- ראיתי אותו פשוט רושם לי בערך מיליון ריטלנים ליום.

החיים שלי השתנו. פשוט מאוד. אי אפשר להסביר את זה במילים. לא את הכאב והתסכול של קודם, ולא את ההקלה והרווחה של עכשיו. בדיעבד הכל הגיוני- כבר מגיל 0 ככה נראו החיים שלי- מה שיכולתי להבין תוך שניה, או עם הפסקות ארוכות בין מבט למבט- הצלחתי בלי בעיה. הצטיינתי אפילו. כל מה שדרש ממני טיפת ריכוז, טיפת עבודה, טיפת חרישה- לא יכולתי להתמודד איתו. וזה עצוב. הנוסחה הזו הצליחה מצויין עד שלהי כיתה י', בערך. ועדיין הצליחה למדי בהכל חוץ ממתמטיקה. עכשיו כשאני חושבת על זה- הכל מסתדר- השנאה התהומית שלי לבית הספר, הכאב של לשבת בשיעורים- ההמנעות מזה (בכיתה י"א הגעתי ממש לכמה ימים בודדים) בכל מחיר. אני חשבתי שאני סתם עצלנית, אבל היום אני יודעת לומר שהשהות בכיתה הייתה עבורי כמו ציפורן שנגררת על לוח- במשך 45 דקות כל פעם. וכאן התחיל בי כעס חדש לחלוטין.

אני מאמינה גדולה בלקחת אחריות על החיים שלך, על ההחלטות שלך... על המעשים שלך, ולקחתי אחריות מלאה על הטיפשות שלי בכיתה י"א. העצלות שלי שפשוט לא התחשק לי ללמוד... שהברזתי כל הזמן מבית ספר. כשכולם סביבי רתחו על המורה למתמטיקה שישבה מולי ומול המחנכת שלי ואמרה "אי אפשר להתווכח עם היכולות של גל, אבל פשוט לא ניתן להשלים 5 יחידות", העובדה שהמחנכת שלי זעקה "מה פתאום?!" לא שנתה כלום- עבורי זה היה גזר דין מוות לעניין. עדיין...  לא הבאתי את עצמי לכעוס על אותה המורה.. לא אז ולא עד עכשיו- את ההחלטה הלא אחראית שלא לבוא לשיעורים- אני קיבלתי. רק מן הראוי שאני גם אהיה זו שתתמודד עם ההשלכות. ספציפית על זה גם היום אני לא כועסת. הכעס שלי הוא אחר- על מערכת חינוך שכל פעם שאני חושבת שכשלה באופן הכי נחרץ שקיים מגדילה להפתיע אותי- איך לא עלו על הבעיה שלי?

אין ספק שלא "התנהגתי נכון". בהחלט. אני לא הפרעתי בשיעורים, לא צעקתי, לא הרבצתי, לא הפכתי כלום על אף אחד, לא קיללתי...כמו שרוב התלמידים בעלי הפרעת הקשב והריכוז עושים- ובכך מאותתים על הבעיה. נכון. אבל מה עושה ילד טוב, מחונך, מחונן, מתורבת, אחראי... שכל שיעור מרגיש פיסה מנשמתו נעלמת? זה לא בטבע שלו כל הדברים האלה. אני את הכלים שלי שברתי בכך שלא באתי. וכאן מתחיל הכעס שלי- בין המנהלת (שבמקרה הייתה המורה שלי לביולוגיה) שלקחה אותי לשיחה לבדוק האם אני לא "מוותרת" קצת לעצמי כשאני לא באה כי אני לא מרגישה טוב, לבין היועצת- שראתה שיש בעיה כשהייתי מתחילה לבכות בלי שום סיבה- ולקחה אותי לכמה פגישות איתה, לבין שפע המורים שאיימו להוריד לי ציון בגלל החיסורים אם אמא שלי לא תגיע לפגוש אותם, לבין אלו שפשוט עשו את זה, ואולי אפילו ההיא שאמרה שאין תקווה ל5 יחידות למי שהחסיר כל כך הרבה מי"א (אגב, בלי קשר- בולשיט. גם בלי ריטלין השלמתי את זה תוך חודש- אם קורא את זה תלמיד- לעולם אל תאמין למורה שאומר לך "אי אפשר". בהסתברות הרבה יותר גבוהה הוא בעצם מתכוון "אין לי כוח אליך").. בין כל אותם אנשי מקצוע שאמורים להיות קשובים לחיים שעוברים תחת ידיהם- לא היה גורם אחד לרפואה במערכת החינוכית מוכוונת לילדים הזו שהבין שאם תלמידה מצטיינת לא מגיעה- משהו פה אומר דרשני?! 

אז אשמים כנראה יש פה הרבה, והרבה פחות מכולם- מסתבר- זו אני, שהייתי האשמה היחידה בעיני עד לפני חצי שנה. אבל בשלב הזה באמת שאין הרבה טעם לחפש אשמים. הרבה יותר שווה להנות מההבדל של הציונים- לא רק במבחנים (כי כל הגילוי הזה היה בתחילת תקופת המבחנים- שסופה נמשך עד לא מזמן בגלל השבעה) אלא גם עכשיו... בשגרה. אני יכולה לשבת בהרצאות. כיף לי, מעניין לי. זה עוד דבר שהבנתי רק בדיעבד- איך כשהייתי יושבת בהרצאות ובאמת שהחומר היה נחמד לי- פשוט לא הייתי מסוגלת לשהות בהן? אחרי 20 דקות הראיה שלי התחילה להטשטש והעיניים החלו לדמוע. אני זוכרת שהייתי שואלת חברה שלי (נו- הזאתי) איך היא לומדת בבית. לא ברמת ההבנה, החכמה או הידע- אלא טכנית... איך היא מצליחה ללמוד בלי להרדם? היום גם אני יכולה. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

זה מוזר... בגיל 25 לגלות פרט מהותי כל כך על עצמך... כשמאדר שמעה היא התחילה לבכות- גם לה פתאום הכל הסתדר והיא התנצלה שלא ראתה את זה קודם... שזה שטויות. היא לא ראתה את זה מאותה הסיבה שאני לא ראיתי את זה- לא היו לנו את הכלים לאבחן דבר כזה. לא היו לי את התסמינים הנכונים..לא אותתי נכון. מי שכן היה צריך לדרוש בעניין- אנשי מקצועות החינוך והייעוץ בחיי- העדיפו לפטור את העניין בעצלות של תלמידה שבאמת צריכה ריטלין.... כדי לפנות לעצמם זמן לדאוג לספק הרבה ממנו לכאלה שבכלל לא צריכים אותו. כאלה שלא רק שהוא לא יציל את חייהם- הוא יהרוס אותם.

אני רוצה לסיים בפניה אישית לכל מי שקורא את הפוסט הזה- ולשאת את זעקת הילדים הטובים- אלה שאף אחד לא רואה באמת את המצוקה שלהם- אם גם לכם קשה, ולא בגלל הרמה, אם גם אתם סובלים מכל שניה, שונאים את מסגרת הלימוד בכל מאודכם ולא מבינים למה- אנא, לכו לעשות בדיקת טובה. הבדיקה עצמה לא יקרה במיוחד (ובדיקה ראשונה היא גם בהשתתפות חלקית של קופת החולים), קצרה יחסית, אתם מתבקשים לעשות פעמיים "מבחן" בלי כל מורכבות אינטלקטואלית- פעולה חוזרת חסרת עניין. פעם ראשונה- בלי ריטלין. פעם שניה- עם. את התוצאות מקבלים מיד והמאבחן הוא אמנם לא נוירולוג אבל הוא כן יוכל להסביר לכם פחות או יותר מה המשמעות הכללית של הבדיקה שלכם. אם היא מובהקת או גבולית- כאלה.

אף פעם לא מאוחר מדי לאבחן את עצמכם. ואם זו באמת הבעיה- החיים שלכם ישתנו מהקצה אל הקצה. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

240 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת