00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורים על הא ועל דא.

ריקוד של תבלינים

שלום לכל מי שעוד קורא מדיי פעם בבלוג הנטוש הזה =]

שאגב חזר לפעילות. לא שוטפת אבל קיימת!

חזרתי לכתוב קצת, ויש לי רעיון חדש בראש. אני צופה לו עתיד לו רע בכתיבה עצמה, באשר לפרסום שלו? ה' גדול!

הסיפור הזה נכתב לא לפי פרקים, כי אם לפי נקודות מבט של הנפשות הפועלות בו. לפעמים אפשרסם נקודת מבט ולפעמים שלוש,

והנה לכם - ההתחלה.

________________________________________________________________________
 

מאייט

"הגיע הזמן! עוד שנייה אחת והפרווה שלי הייתה נושרת משעמום!" הכריז סקייטזו, בעוד שהצלצול המסמן את השעה הארוכה ביותר בחייו, כנראה עד השיעור הבא, הרעים בנפולי הבניין.

"אולי כדאי שתצמיח פרווה לפני שתנשיר אותה?" הציע קלאז בחיוך עוקצני.

"אני שונא את החורף," רטן בפעם המי יודע כמה מאייט, מתסכל את חבריו ומייגע אותם עם ההערה הזו שוב ושוב.

"מה העניין שלך? אפילו לא קר בתוך הכיתה! לפחות לא כמו בחוץ. שים את הפרווה ותפסיק להתבכיין."  התרעם סקיי, שנמאסו עליו התלונות הממורמרות שלך מאייט.

"מה העניין שלך?" השיב ובהה בחלון שהשקיף אל האגם הרחוק. הוא ידע שכדאי שילך לרוץ ולנקות את הראש שלו אחרת הוא תחיל לצבור עצבים עודפים בגוף שלו.

"אוקי, חבר, כדאי שתתחיל להגיד לנו מה עובר עליך בזמן האחרון, כי אתה מתחיל להגזים, וזה נמאס. אתה יותר קוטר מתמיד, ואם אנחנו צריכים לסבול את זה תתחיל להסביר מה הבעיה, או שתתגבר על עצמך, זה נראה לי דיי הוגן לקבל איזה הסבר!" סקיי הרצין וקלאז נעמד זקוף ומתוח. בזמן האחרון מאייט הפך ליצור בלתי נסבל, מדיח, עצבני, ובעיקר בלתי נעים ומתלונן: על מורים, אבא שלו, בנות, לימודים, שיעורים והרשימה עודנה ארוכה, אם כי בראשה תמיד עמד הקור.

"כן, אח, אנחנו מבינים שקר, אנחנו אריות בעצמנו ולנו גם קפוא, אני רץ שש פעמים ביום לעזאזל וזה לא מחמם מספיק, אבל אתה מגזים." המשיך קלאז בקול שקט.

כו, הוא ידע שהוא הגזים, אבל החורף הטריף אותו ובעיקר אזמרגד. היא פשוט עזבה אותו בשביל כפיר מטומטם. אותו. הוא נראה יותר טוב, המעמד שלו יותר טוב, הגוף שלו יותר טוב, האריה שלו יותר טוב, ובאופן כללי – הוא יותר טוב. איך היא, טיפשה שכמותה, יכולה לחשוב שהוא שחצן? הכי הרבה - הוא מפרגן לעצמו מדיי פעם. ממתי זה פשע?

"איז." אמר, כאילו שזה אמור להסביר את שלושת החודשים האחרונים.

"אה... לא עברנו את זה עדיין?" סקיי לא הבין. בחודשיים שהיו בבית אף אחד מהם לא בדיוק נשאר בבית. בתור חבורת אריות מלכותית טיפוסית הם בילו את זמנם במה שנהגו לכנות "כיבושים" ו"לטרוף את הכבשה". תמים זה לא היה יותר מדי.

"זה לא היא. היא סתם. זה כל מיני דברים שהיא אמרה. אני כנראה צריך לרוץ. אתה יודע שלא רצתי מאז?"

"מה?!" הזדעזעו השניים, "אתה אידיוט?! בטח שאתה עצבני! היום בערב אתה רץ!" החליט סקיי. לפני שמאייט הספיק להגיב לעבודה שפקדו עליו כרגע, קלאז כבר זינק לעבר החלון ומשך את שניהם מהידיים. הוא הסיט את החלון, וזינק החוצה, מקפץ כמו חתול מטורף את דרכו מטה, ואחריו מאייט וסקיי. הכיוון הכללי היה חבורת האריות הרחבה והרועשת שהתגודדה בכיכר הגדולה בחוץ.

"למה בערב כשאפשר עכשיו?!" צעק קלאז בעודו מתפרע ברוח המנסה לטרוף את פניו. והשניים שואגים וצורחים אחריו.

מאייט הרגיש את השרירים שלו נכנסים לפעולה הטבעית שלהם, ריצה מטורפת ומהירה. על אף גופו הגדול הוא ידע שהוא גמיש מספיק כדי לנחות כמו שצריך, מה שיקרה בעוד כמה שניות. הוא דילג מהקומה השבעה עשר אל הקרקע שתוביל אותו לכיכר הגדולה. הוא הרגיש את הגוף שלו מתחיל להתנקות.

"אווץ'!!!" נשמעה זעקה יללנית מלחיצה בדיוק כאשר סקיי ומאייט נחתו על הקרקע. סקיי נחת לו על הבחורה הרנדומאלית כל כך שעברה שם.

"או, מצטער! לא התכוונתי. כנראה דעתי הוסחה מהיופי שלך," הוא חייך בהתנצלות.

"בסדר, לא משנה, השיער שלי ממילא כל כך ארוך שאני כבר לא יודעת מה לעשות איתו. שיהיה יום טוב." אמרה הנערה ארוכת השיער ופנתה ללכת.

"רגע!" הזדעק סקיי, "מי את?"

"סליחה?" היא שאלה. מהטון הכל כך מוגזם שלה היה אפשר לחשוב ששאלו מה צבע התחתונים שלה.

"שאלתי – מי את?" חזר על עצמו סקיי כמו מדבר עם ילד מפגר.

"אני יודעת מה שאלת אותי, אני רק לא מבינה מה העניין." סיננה, "בכל קרה אני וואיט.".

"או, היי וואיט! נעים להכיר. אני סקיי, זה מאייט והבחור הממהר שם זה קלאז!" חייך אליה בחיוך מלא שיניים.

"תסלחי לו, זו הפעם הראשונה שהוא נושם אויר צח מאז הבוקר, לא נפריע לך, יום טוב להתראות." היא הביטה בבחור השחום הזה שהתנשא כל כך מעליה. מאייט חשב לעצמו שהיא יפה אמיתית, וגם... נראית לא רע בכלל, "רוצה להצטרף אלינו?"פלרטט אוטומטית. איז תמיד אמרה לו שהוא פלרטטן מדי. הוא חשב שהיא מגזימה.

"אה, זה בסדר. תודה. אני הולכת." אמרה השיבה בלחץ, ומיהרה משם כמעט בריצה.

"פו!" התנפח מאייט, "זה כמו תרופת קסם הדבר הזה!" הוא כבר התחיל לחוש הקלה כלשהי בחזה שלו, ששקל בזמן אחרון מיליוני קילוגרמים, או לפחות ככה נדמה היה לו.

"שלום לחבורה הקטנה שלנו!" נשמע לעברם קול צקצקני, "החלטתם לרדת אל העם במופע שחצנות מרהיב?" הדובר היה הבחור הג'ינג'י המעצבן ביותר עלי אדמות. א'אבן פיוז.

"אוח, סתום י'נוד נפוח, תתגבר על עצמך, התעכבנו קצת! אגב, הקנאה לא מחמיאה לעור הפנים, לא שמעת?" סקיי שפשף את בגדיו בניסיון להוריד אבק שלא קיים, "אני יודע שקשה לך בלעדיי, אבל אתה חייב ללמוד לחיות עם זה, חבר!" קול צחוקם של שאר החבורה היותר גדולה נשמע כשאגות צחוק, ולא כצחוק כמו שהיה מצופה מחבורת נערים רגילה, לכן לא הופתעו כשלהקת ציפורים פרחה בבהלה אל השמים הפתוחים.

מאייט הבחן בציפור קטנה שנותרה על העץ.

"אני מצליח או לא, סקיי?" שאל אותו בהתגרות.

"אני באמת צריך לעבור על זה כל פעם מחדש? כן, אתה יכול להוריד אותה, ואתה יודע, אז תפסיק לעדור לי ת'מוח ושב לאכול כבר. אם ההפסקה שלי תגמר בגלל זה אז-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי מאייט פשוט קפץ מעליו היישר אל העץ ותפס את הציפור בשתי ידיו.

"אוי לא! היא שבורה!" הוא הזעק אחרי שבחן אותה.

"מי שבורה?" שאל קלאז.

"הציפור שלי! היא שבורה! שבורה לה הכנף! איך היא תעוף עכשיו?"

"אם לא תשלוט בטנים שלך אני אחשוב שאתה מתחיל לבכות פה..." התיז קלאז בקול מתמרמר כתמיד.

"קלאז! תתקן אותה!" מאייט חש את רגשות האשם מציפים אותו.

"איזה מן אריה מקולקל אתה? מתבכיין לנו פה על ציפור, חה!" כן, אותו קול מאוס ומעצבן שנדחף לחייהם כל הפסקה מפאת חוסר בחברים. א'אבן הג'ינג'י.

"אתה רוצה להילחם עם בכיין כמוני, ג'ינג'י?" סינן מאייט בחדווה בלי להתבונן בו בכלל. הוא באמת התאמץ לשמור על הסבלנות שלו.

"אה... אתה תמיד חייב להיות כל כך קיצוני. הנה אח שלך." אמר בעוד הבחין בכפיר הקטן יותר למשפחת אבר.

"היי, אח!" קרא אליו ליאו,מנופף בידו. הוא היה העתק כמעט מושלם של מאייט, רק קטן יותר.

"היי, איפה לואן? אתם מפחידים אותי שאתם אחד בלי השני. זה כמו לראות חצי בנאדם מהלך לו באמצע הכיכר הגדולה." כן הוא יכול היה לעשות מטעמים מבדיחות תאומים.

"רק לידיעתך, לכל אחד מאיתנו יש אישיות משלו, שלא כמוך!" אמר ליאו וזינק על מייט, מתקוטט עימו.

"היי, ליאו, אולי תקפוץ על הנודניק הג'ינג'י הזה פה?"

"יודע מה? אני חושב שזה רעיון לא רע!"

***

 


 

קאלין(ה)

היא הביטה על עצמה במראת הקיר הפרושה בחדר המקלחות. היא נראתה אותו דבר. שיערה השחור הארוך דגדג את עכוזה. גופה היה חטוב מאימוני הגמישות והשוט שלה. היה לה חזה דיי מרשים, כך ידעה. שפתיה היו מעט מלאות, עיניה כחולות. גובהה היה מטר אחד ושבעים סנטימטרים. היא הייתה עקרבה קלאסית. קאלין אספה את עצמה אל תוך תלבושת העור השחורה, שעטפה אותה מהחזה ועד כפות הרגליים, דחפה בחיפזון את רגליה אל גפי העור השחורים ורצה כבר חצי דרך על הכיכר הגדולה עד שנכרה ששכחה את התיק בחדרה, מה שגרם לה לעקוב לא קטן.

"טוב שהגעת, גברת," בירכה אותה אימון, התחלתי לחשוש שמה טבעת באמבטיית השמנים שלך."

"אוך, סתמי, קנאית!"

"או... תיראי אותם!!!" התרגשה סיט, בעודה מביטה בשלושת האריות הגמישים מזנקים את דרכם מטה, "הם כאלה חמודים! חבל שכל כך קשה להסתדר איתם מעבר לסקס. הם כל כך חד פעמיים. בא לי לתפוס אותם בשוט שלי ולטייל איתם ברחוב!" ספק התלוננה ספק פנטזה.

"הא, יפה אמרת! חד פעמיים! אם כי אני חושבת שהם חבורת אידיוטים ושהיופי שלהם מאוד שנוי בחלוקת, את צריכה להעלות את הסטנדרטים, מותק." המליצה קאלין לחברתה. "הנה, כך מתרחש רצח לאור היום! קלטת איך הוא פשוט נחת עליה?!" הזדעזעה.

"האמפ, בתור אחת שבדקה לעומק כל מזל, ואני מתכוונת לכל מזל, אני מציעה לשתיכן לא להסתבך איתם בכלל. נורא קל להישאב איתם לקשר בלתי ניגמר וזה נוראי." המליצה אימון, בתפקיד מילון הסקס המדבר שלהן. "אה, ואל תנסי לקשור אריה, יכול להיות שתקבלי איזה ביס ואולי הוא ינסה להוריד לך את היד. לא מניסיון אישי חלילה." היא העמידה פני תמימה.  "אבל אני חייבת להודות," המשיכה בעוד עיניה עוקבות אחר החבורה הקטנה, "שהמאייט הזה פשוט מהמם אותי. הוא גדול, שחום, מנופח לפי מידת הצורך, העניים שלו מטריפות עם כל הירוק הזה שבהן והשפתיים, פשוט יאמי!" נימת ההתרגשות בקולה התגברה.

"דווקא הוא? הגוש שחצנות המהלך הזה?! הוא פשוט משדר טמטום ושחצנות. זה מה שהוא! לעומת זאת שני החברים ה'קטנים' שלו לא רעים בכלל, אבל עזבו אריות הם גרועים – ראיתן את הקשת הבלונדיני הזה שם?" הכריזה קאלין.

"טוב בנות כדאי שנתרכז בשיעורים האלה כי ההפסקה הזו לא תימשך לנצח." החזירה סיט את שתי הבנות האחרות לקרקע.

"כן," הסכימה אימון, "אם במהלך השיעור נלמד את ידידתנו פה שאין קשת לא בלונדיני! זה אחד מהמוטבעים שלהם! איך אני אמורה לדעת על מי את מדברת? אולי פשוט תגידי הבלונדיני עם העיניים הכחולות ואז אני אדע! כ זה גם מאפיין נורא ייחודי למזל הזה! אולי תגידי בכלל הקשת ההוא עם הקשת, וזהו!"

"אה, נכון, מביך," תמיד הטעויות שלה הביכו אותה, לא משנה כמה חסרות חשיבות הן היו. קאלין פשוט שנאה להיות לא ברורה, לא צודקת או לא מובנת, היא שיחקה בצמתה הארוכה שנחה על כתפה והשתלשלה עד הפופיק שלה, "נו, זה בלי האבא! עם האחות המעצבנת!  אם כבר הייתי משקיעה את הזמן שלי בלהסתכל עליו!" התעשתה על עצמה.

"אמין. מאוד אמין. אגב, ל'בלונדיני' שלך קוראים דיפ, את יודעת שאין לו אבא?" שאלה אימון.

"כרגע אמרתי ש-"

"זה לא מעניין!!!" התרעמה סיט, "שבו מייד ובואו נתחיל עם השיעורים! אני לא אתן לכן להעתיק ממני אם אתן לא מתכוונות לעשות כאילו אתן מנסות אפילו!" כמו תמיד, ידעה קאלין, שסיט סתם צורחת, הרי בסופו של דבר היא תעשה את השיעורים, קאלין תלך להביא את האוכל והשתייה ואילו אימון תחפש לה טרף חדש לבלות איתו את השעות הקרות והמאוחרות בבית הספר.

"הכיכר הגדולה יותר מידי מלאה באנשים, שמתן לב?" העירה אימון כדרך אגב, בזמן שקאלין כבר החלה להתקדם אל עבר שדרת החנויות הקרובה בכיכר.

***


 

וואיט

"אווץ'!!!"הזדעקה וואיט כאשר שערה השטני הארוך נשך אחרי את ראשה בגסות, "אתה לא רואה לאן את קופץ חתול?!" נזפה בבחור שזה אתה קץ בצורה כל כך עקומה שנחת לה היישר על השיער. היא הבחינה רק בקושי דרך דמעות הכאב והעצבים בשלושת האריות שנעמדו עם פני חלם מולה.

"או, מצטער! לא התכוונתי. כנראה דעתי הוסחה מהיופי שלך," הוא חייך בהתנצלות.

"בסדר, לא משנה, השיער שלי ממילא כל כך ארוך שאני כבר לא יודעת מה לעשות איתו. שיהיה יום טוב." אמרה ופנתה ללכת.

"רגע!" הוא זעק אחריה, "מי את?"

"סליחה?" שאלה.

"שאלתי – מי את?" חזר על עצמו כמו מדבר עם ילד מפגר.

"אני יודעת מה שאלת אותי, אני רק לא מבינה מה העניין." סיננה, "בכל קרה אני וואיט.".

"או, היי וואיט! נעים להכיר. אני סקיי, זה מאייט והבחור הממהר שם זה קלאז!" חייך אליה בחיוך מלא שיניים.

"תסלחי לו, זו הפעם הראשונה שהוא נושם אויר צח מאז הבוקר, לא נפריע לך, יום טוב להתראות." היא הביטה בבחור השחום הזה שהתנאה כל כך מעליה. היא העריכה שגובהו מטר ותשעים סנטימטרים. העיניים שלו היו ירוקות וזורחות בצורה שהפנטה אותה, "רוצה להצטרף אלינו?" הוא שאל אותה, והיא חשבה שהלב שלה מקפצץ לו דם בחזה. לקח לה הרבה יותר  משניה להגיב, מה שלא תאם את האופי שלה.

"אה, זה בסדר. תודה. אני הולכת." אמרה ושוב פנתה ללכת. סוף סוף היא הצליחה לברוח מחבורת השומרים המעצבנת שלה, והיא לא התכוונה לבזבז את הזמן בכיכר הגדולה, איפה שהאריות נוהגים להיות בדרך כלל ולהיחשף. לא שלא אהבה אותם, אבל היא שנאה להיות כל כך מוגנת כל הזמן. ממש אפשר לחשוב שמשהו יקרה אם היא תסתובב ככה סתם באקדמיה הגדולה שבה היא לומדת. אפשר לחשוב שמישהו עלול לאנוס אותה כל רגע. הגזמה פראית, זה מה שזה.

בתור נצר לשושלת נביאות, היא הבינה את המשמעות של שמירה עצמית. היא שמרה על החוקים, על הליכות ונימוסים. על מה מותר ומה אסור, מעולם ל פרעה את החוק א7ו עברה עליו. היא הייתה ממש, איך הם מגדירים אותה? ילדה טובה. בתור אחת שנולדה בהרי הבתולה היא מעולם לא הבינה מה כל כך מפתיע, אם כי יש לציין שלא פעם שמעה סיפורים על נערות שאיבדו את בתוליהן וכך גם את מקום בשורת הנביאות לעתיד.

היא חשבה על כל המרקחות והשיקויים שהמציאה במהלך השנים, וגמרה אומר בליבה שכל המאמץ הזה יהיה שווה יום אחד, כשתוכל להתנתק מכבלי הנביאות בצורה לא פחדנית, ולרפא אנשים ברחבי הארץ. מרוב שמיהרה, כמעט שלא הסתכלה לאן היא הולכת ונתכלה במוט של מישהו שהתעקם אל קרסולה והפיל אותה על משהו רך שהשמיע קול גניחה של כאב.

"אווץ'!" קרא הקול, "אני אשמח אם תקומי," הוא אמר לה. היא נחתה בדיוק – עליו. למשך שנייה ארוכה כמו שעה היא פשוט שכבה לה על בחור כל כך רנדומאלי ולא מוכר. מרוב בהלה הוא מבוכה היא ממש זינקה לעמידה. מולה שכב בחור מוזר בעל עיניים אפורות שלבש טוגה אפורה לגופו החצי עירום.

"מצטערת, לא הסתכלתי לאן אני הולכת. אתה בסדר?" היא הרימה את המטה הכבד שלה מהרצה. השיער הבהיר שלו התבלגן על פניו. היא הושיטה לו יד לעזרה, וראתה שהוא שייך לאיי הסרטן. היה לו מטה ארוך שבקיצו כלואה אבל הסגולה של המזל שלו – קרניליאן. דיי נפוצה אצל תלמידים בני המזל עד השנה הזו בה הם מחשלים את מטה הדרך שלהם, בדומה לבתולות שמחשלות את מטה הנבואה שלהן.

"כן, השאלה היא האם את בסדר?" אמר ומייד התרומם לעמידה, בלי להשתמש בידה המושטת. היה לו קול נעים ובלתי מאיים, יחסית למאג. היא העריכה את זה. "תגידי, את לא אומרה לחזות את הנפילה ולמנוע אותה מראש?" ליהג לעצמו הבחור על הקרקע. עכשיו היא כבר לא כל כך העריכה. גם בדיחות חיזיון לא הצחיקו אותה אחרי כל כך הרבה שנים.

"אני רואה שאכלת מצחיק לארוחת הבוקר שלך!" השיבה בעוקצנות, "וכן, תודה, זה כנראה לא היום שלי. אני כל הזמן נופלת, או שנופלים עליי או שאני נופלת על מישהו, מסתבר," התנצלה, "בכל מקרה אני שמחה שאתה בסדר ואני לא אפריע לך, יום טוב!"

"את ממש לא מפריעה אה... איך אמרת שקוראים לך?"

"לא אמרתי," חייכה, "כמה נדוש. אני וואיט פיור, ואתה?" החוותה את ידה לשלום.

"מותר לך ללחוץ לי את היד בכלל?" הבחור הביט בה במבט חשדני מעט. הרי נביאות שומרות על מגע ידן וגופן כקדושת הנבואות עצמן.

"אוף תירגע, אני בת 17, אני לא מוסמכת לשום דבר! רק התחלתי לחשל את המטה שלי לפני חודש! אני לא חושבת שאקבל איזו נבואה מטורפת מלחיצת היד שלך!" התרעמה. נמאס היה לה להסביר את עצמה ואת מסורת הרי הבתולות והבתולות עצמן לכל אחד שלא מבין. באיזשהו שלב זה ממצא את עצמו ונהיה בעיקר מעצבן. היא משכה את ידה חזרה אל המטה  הבלתי מלוטש שלה. היא פנתה ללכת, עד ש...

"אווץ'! אידיוט תסתכל לאן אתה הול-" לפתע היא נתקפה רעד בכל הגוף. היא ראתה אותו שוכב, גוסס או מת היא לא ידעה, על האדמה, היא ראתה המון דם, המון ערפל. הכל היה כל כך, מעורפל כל כך לא ממוקד. כל כך שונה מהחזיונות הפשוטים שלה. הוא גנח שם וגסס, עכשיו היא הייתה בטוחה. היא רצתה לרפא אותו אבל לא יכלה לזוז. הדם ניגר לו מהחזה כמו נחל קטן והצטבר לשלולית עצומה. לפתע התגשם מעליו שור עצום. הוא לא היה שור טבעי, היא ידעה. הוא נראה כמו השוורים האגדיים של ארץ השור נהיה אור לבן. וואייט ניסתה לרוץ אבל הרגליים שלה נתקעו בקרקע –

"הלו!!! אתה שומעת?! מה יש לה, לזאת? היא מפגרת? כל הנביאות המוזרות האלה," הקול של הבחור מהחיזיון כמו שאב אותה אל הקרקע. הוא היה עצום. כמעט מטר ותשעים, חזהו היה רחב בצורה שלא תיאמן. כל השרירים לגופו היו שגורים ומתוחים כמו נחצבו בפסל מושלם להדמיית האנטומיה הפנימית של הגוף. הוא לבש חולצת בד פשוטה , לבנה וצמודה, מכנסיו היו חומים גם הם אך יותר כהים, הוא נעל נעלי עבודה כבדות. לגבו הייתה צמודה מקבת עצומה שוואייט הייתה בטוחה שלעולם לא תוכל להרים.

"אתה..." היא מלמלה, בקושי מסוגלת לעקל ובטח שלא להגות מילים שלמות, "אתה..." היא ניסתה לדבר. מעולם לא היה לה חיזיון כל כך מפחיד.

"את יודעת לדבר?" הוא שאל בעצבים, "שמעי אני מצטער שנכנסתי בך, אוקיי? אבל אן לי זמן למלמולים האלה, אז אני מקווה שתקבלי את התנצלותי. ביי ביי!" הוא ירק ונס משם במהירות.

"את בסדר?"  שאל אותה הילד-מאג, "הוא קצת נכנס בך  אבל לא נראה לי שיכולת לשבור משהו, אז למה את בהלם?"

"נראה לי שאני חייבת לך התנצלות קטנה," היא אמרה מבוישת ומפוחדת בו זמנית.

"או, את זה אני אשמח לשמוע. בתולה מתנצלת בפני סרטן!" הוא ממש חייך מאוזן לאוזן.

"זה לא מצחיק. כרגע קבלתי חיזיון משוגע לחלוטין על הבחור המגודל ההוא." היא סיפרה לו מה ראתה. היא הופתעה לגלות שהוא מגיב בהתלהבות קולית לחיזיון שלה

"רגע, אז ראית את השור האגדי וכל זה בשנייה וחצי האלו? תגידי החזיונות שלכם אמיתיים? הם תמיד מתגשמים? ואם הבחור הזה עומד למות, לא כדאי להזהיר אותו?" הוא שאל בפרץ התרגשות, "לא. רגע. שיט, אם הוא עומד למות אז לא כדאי להגיד לו משהו?!" הוא התפלץ לרגע.

"תירגע! מה אני אומר לו? 'היי, קיבלתי חזיון שתמות, בגלל זה הגבתי במנעד של רפוית מוח' הוא ירביץ לי או משהו! ולא, החזיונות לא תמיד מתגשמים, רק לרוב!" היא נחרדה לחשוב מה תהיה תגובה של ענק אדם שכזה אם תאמר לו את החיזיון שלה. הוא גם כל היה עצבני מדי.

"רק... לרוב?" הבחור בלע את רוקו.

"כן. רק לרוב. זה הרבה חזיונות שלא מתגשמים, רק שתדע, ולא כל החזיונות כל כך דרמטיים. יש כאלה שלומדים לסנן. יש חלומות שלומדים לא להתייחס אליהם. זה לא כל כך פשוט. אתה לא מקבל חיזיון ויודע הכל!" ושוב היא חזרה לאותה נקודה שבה היא צריכה להסביר, שוב, את נסתרי הנבואה. כל כך משעמם.

"את חושבת שצריך לעקוב אחריו?" הוא הביט בשמיים. הטוגה בצבע האפור הבהיר שלו התנפנפה ברוח. יחד איתה השיער הלבן כשלג. עיניו הסגולות בהו במיקוד מוזר בשמש. וואייט הבחינה לפתע שהוא נער מאוד יפה.

"לעקוב אחריו? למה שנעקוב אחריו?" היא התפלאה נוכח הרעיון.

"כי הוא ימות אם לא נעזור לו, ואני לא רוצה מוות בטרם עת על מצפוני." הוא הודיע בחדווה, מבטו עדיין תקוע איי שם ברקיע.

"אה... אם אתה מציג את זה ככה אז אולי באמת כדאי שנוודה שהכל תקין איתו, למרות שאני לא חושבת שהוא הולך למות היום ו – אכפת להפסיק לבהות בשמיים כמו איזה קולולולו?!" היא נוכחה לדעת שזה ממש מעצבן אותה, "כל הסרטנים האלה, אתם כל כך מוזרים לפעמים-"

"ששש,"

"אל תשתיק אותי-"

"שקט," הוא ירה, מוריד את מבטו, "יש שם משהו, אני לא מצליח להבין... זה כמו המון דברים מפורקים. אולי אנשים או בניינים? אולי עיר? איך להבין את זה?" הוא שאל ספק אותה ספק את עצמו.

"אוי, נו, בוא כבר! מה אתה קורא בעננים עכשיו?" היא איבדה סבלנות ומשכה אותו. הוא נגרר אחריה בלי לומר מילה, "אני מקווה שנצליח למצוא אותו בין מיליוני האנשים האלה. למה הכיכר הזאת כל כך מלאה היום?"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TODsR אלא אם צויין אחרת