00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עגלה עם סוסה

היפות והחיות: מאנטרה של לשון הרע

בתמונה: ריטה הייוורת'. בלי "לפני" ו"אחרי"!

כשהייתי בבית ספר יסודי התפרסמה כתבה ארוכה באחד העיתונים הישראליים, ואני קראתי אותה. טעות גדולה, כך מסתבר. כי הכתבה הזאת הפילה אותי ליומיים-שלושה של חרדות נוראיות. נושאה של הכתבה היה כוכבות הוליוודיות "אז והיום", כשהרעיון הכללי הוא "פעם הן היו כאלה יפות ומצליחות והיום הן זקנות כעורות ודכאוניות, אם לא פסיכיות לגמרי". באמצע הדף הוצגו, בזו אחר זו, תמונות "לפני ואחרי" של כל כוכבת, כעשרים כוכבות, עם כותרת ממצה מתחתן, והכתבה הרחיבה בנושא.

לוסיל בול, למשל, הוצגה במלוא זוהרה הבלונדיני והצוחק בתמונה הראשונה, ובתמונה שלצדה נראתה קשישה רזה במשקפי-קרן שחורים שמשפילה את ראשה ובוהה באצבעותיה בעצב נורא. "היא הייתה הבדרנית המצחיקה ביותר בהוליווד", הסבירה הכתבה, "אבל כיום לוסיל בול היא אישה עצובה. עצובה מאוד". הוסבר כי היא אלכוהוליסטית, בודדה ואומללה. תמונת הקשישה העצובה כל-כך לא נתנה לי לישון במשך שלושה ימים.

עם בריז'יט בארדו – אז אישה בשנות ה-40 לחייה בסה"כ – הייתה קצת בעיה: היא נראתה קצת יותר מדי טוב גם בתמונה של ה"אחרי". אז היה צורך להסביר יותר, והמסר בכתבה היה שהיא סתם התחרפנה. "בעבר איקון-אופנה ענק, היום היא מסוגלת לצייר לעצמה שפם או לצבוע את פניה בלבן וככה לצאת לרחוב..." וחוצמזה, הסבירו, היא לא גידלה את בנה, שגדל אצל אביו מאז הגירושים. נו, אם ככה אז או שהיא רעה או שהיא פסיכית, לא?

על אווה גרדנר כפי הנראה לא מצאו כל-כך דברים אפלים לכתוב מעבר לזה שהיא התהוללה והתגרשה כמה פעמים, אבל היא כיכבה בכתבה בכל זאת, ומתחת לתמונת ה"אחרי" שלה היה כתוב (אני לא ממציאה): "שקיות כבדות מתחת לעיניים ועודף משקל". אוי, גוועלד.

אבל יותר מכולן הבעית אותי בכתבה גורלה של ריטה הייוורת'. לצד התמונה בה הוצגה כגילדה הצעירה והמהממת, הוצגה תמונה של הייוורת' באותם ימים – זה היה קרוב ל-1980, והיא הייתה אז בשנות ה-60 המוקדמות לחייה – כזקנה מוזנחת הבוהה במצלמה בקלוז-אפ כשהעווייה היסטרית ודמנטית על פניה. לפי הכתבה, "מוחה נפגע מכמויות גדולות של משקאות משכרים, היא לא מסוגלת לתפקד ובתה, יסמין, מטפלת בה".

כילדה שהייתה בימים ההם אחוזת אימה מפני המוות ומתקשה לעכלו (תופעה שאופיינית לילדים רבים בגיל הזה. אני רואה את זה אצל בני בן ה-7 היום) – הגבתי, כאמור, די קשה לכתבה ההיא. קראתי אותה איזה 50 פעמים, הצצתי כל הזמן מבין האצבעות על התמונות כמו שילדים עושים בסרטי אימה, חפרתי והתפלשתי.

"נו, זה ההבדל בין שחקניות יופי לשחקניות אופי", הסביר לי אבא שלי כשבאתי אליו ושאלתי באימה: "אבל למה הן משתגעות, אבא?" - "שחקניות-יופי מפסיקות לקבל תפקידים כשהן מתבגרות", הסביר לי, "כי הן מתבססות על יופי חיצוני ולא על כישרון משחק. ואז הן עלולות להיכנס לדיכאון. שחקניות אופי, לעומת זאת, ממשיכות לקבל תפקידים ולשחק כל החיים שלהן, אז אין להן בעיה כזאת".

"אבל מה את רוצה, הרי כתוב כאן שזה לא קשור לאובדן היופי שלה", הגיבה אמא שלי אחרי ששמעה את היבבות שלי על גורלן של היפות המסכנות ועיינה בכתבה, "כתוב כאן: 'מוחה נפגע מכמויות גדולות של משקאות משכרים'".

ההורים שלי ניסו בכנות, בדרכם, לעודד אותי. אתגר רציני לנוכח צליפת ה"אמת הניצחת" שסיפקה הכתבה, ושיצא לי לשמוע אותה מדוקלמת בווריאציות שונות מאז ועד היום: "אישה יפה חושבת שהעולם לרגליה ואז היא לא שווה כלום כשהיא מזדקנת וכבר לא יפה, אז היא נשארת נורא אומללה בגלל זה ואין טעם לחייה". 13 שנים אחר כך, בצבא, כשהייתי בת 19 וחצי ונפרדתי ממי שהיה החבר (הראשון) שלי אז, שמעתי מחיילת אחרת: "לא, אל תעשי את זה, אל תיפרדי ממנו! בסוף  את תהיי בת 27 ואז מי ירצה אותך?!" התשובות שההורים שלי נתנו לי בגיל 6 היו מכוונות לזה, וניסו להציע לי ערכים אחרים לחיים, שיאזנו את המפל הזה. כמו למשל, שאדם הוא יותר מסך יופיו, ושיש עוד המון דברים, המון סיבות לחיות והרבה בסיסים לערך עצמי מעבר לנוכחותו או היעדרו של יופי חיצוני.

היום כשאני נזכרת בכתבה ההיא, אני קולטת עד כמה זו הייתה סתם כתבה ירודה ומרושעת.

כאילו, כן - לאנשים רבים, נשים וגברים, הזקנה היא תקופה קשה. גם בגלל ירידת כישורי הגוף הפיזיים, תלות כלכלית גדולה יותר, אובדן אפשרויות. קטונתי, אבל עובדה היא שמכל קבוצות הגיל, קשישים הם שסובלים מדיכאון בשכיחות הגדולה ביותר – נשים וגברים. בנוסף, אורח חיים של כוכבי הוליווד כרוך הרבה פעמים באתגרים בריאותיים מסוימים, שהרבה פעמים נותנים את אותותיהם ההרסניים בגיל מבוגר, כמו שיכול לקרות לכל מי שניהל לאורך שנים אורח חיים לא בריא (וצריכה גבוהה של אלכוהול כמובן יכולה להיות בכלל זה). לקחת את זה ולהלביש את זה על מנטרת ה"את יפה ובסוף תהיי זקנה ומכוערת ומי ייקח אותך", זה... נו, צהיבות עלובה, וגם סוג של עוול. הנשים שתוארו בכתבה הזדקנו בסופו של דבר ונתקלו בזקנתן בקשיים שקשישים רבים נתקלים בהם; אין לקבוע שהן סבלו יותר מאחרים, והן – בזכות יופיין וכשרונן (וכן, בניגוד למשתמע מהכתבה ומדבריו של אבי, שנחלץ לעודד אותי מבלי לקרוא את הכתבה, מדובר בנשים שלפחות חלקן היו לא רק יפות חיצונית אלא גם מוכשרות ומיומנות במה שעשו) – הספיקו לצבור בשיאן כסף ונכסים, שהקלו עליהן לפחות לעבור את זקנתן בלי להיקלע למצוקה כלכלית, שהיא טריגר לדיכאון של חלק מהקשישים. בהיכל הזיכרון של עולם התרבות והבידור הן נזכרות בהערכה על מה שעשו. חלקן עשו את הדברים לא בשנות זקנתן, כפי שקורה אצל אנשים רבים. ומה בכך? מי יקבע שזקנתן "ביישה את נעוריהן"? מי שבוחר לראות רק את הרע, מן הסתם. ומשום שהוא רואה את הרע, הוא גם מדבר בלשון הרע.

ומשונה איך גם כאן מזדקר לעיני, בדיעבד, במיוחד העוול שנעשה לריטה הייוורת'. בדיעבד מסתבר שהייוורת' פשוט סבלה מאלצהיימר, שהתחיל אצלה בגיל מוקדם במיוחד, כבר בשנות ה-50 לחייה, ואובחן רק בשנות ה-80, שנים ספורות לפני מותה. חקר האלצהיימר לא היה מפותח במיוחד בשנות ה-70, ומקרה שבו המחלה תוקפת אדם צעיר יחסית בלבל את הממסד הרפואי; אצל הייוורת' נראה שייחסו בתחילה את תופעות המחלה לדיכאון ולהתמוטטות עצבים שקשורה בירידה בקריירה (באותם ימים אני זוכרת כתבה נוספת שבה נהגג כי הייוורת' לא מסוגלת לתפקד כאחד האדם משום שהתרגלה לכבוד-דיוות, ולכן כיום אינה מסוגלת להכין לעצמה ארוחת בוקר), ואחר כך לצריכת אלכוהול כבדה. אגב, הייוורת' הייתה הרבה מעבר למה שאבא שלי כינה "שחקנית יופי", והייתה – חוץ מיכולות המשחק – גם רקדנית מחוננת. עכשיו, אני לא הייתי מאחלת לאיש ללקות באלצהיימר בגיל 50+, ועם זאת, הייוורת' זכתה, לכל הפחות, בתנאים סבירים להעביר בהם את שנותיה האחרונות יחסית לאלה שזוכים להם חולי אלצהיימר רבים: לבתה יסמין, אישה עשירה מאוד, היו האמצעים והנכונות לטפל בה בתנאים מעולים בביתה עד מותה, והיא אכן עשתה זאת.

הרופאים טעו, משום שאכן יש תופעה שנקראת תסמונת קורסאקוב, בה המוח ובעיקר הזיכרון לטווח קצר נפגעים באופן בלתי הפיך אחרי צריכה כבדה של אלכוהול; אדם צריך לשתות הרבה מאוד ועל בסיס יומיומי כדי שזה יקרה לו, וזה אכן קרה למשל לשחקן ג'ון בארימור - הסבא של דרו - שהיה אלכוהוליסט כבר מאמצע שנות העשרה לחייו ובשנות ה-40 לחייו כבר לא היה מסוגל לשחק בתיאטרון כי לא היה מסוגל ללמוד ולזכור טקסט. ריטה הייוורת' שתתה בתקופה מסוימת בחייה, אבל לא עד כדי כך שתלקה בתסמונת קורסאקוב. הכתבה לקתה בלשון הרע.

כותבי הכתבה לא יכלו, כמובן, לדעת את מה שרופאיה של הייוורת' לא ידעו בזמן כתיבת הכתבה, והטעות העובדתית שלהם נראית כטעות נסלחת. יש גם להניח שהייוורת' עצמה לא שמעה על הכתבה ומן הסתם לא נפגעה ממנה; ואף על פי כן, שמה נפגע מכתבות כאלה. אלצהיימר יכול לתקוף כל אדם, בין אם הוא גבר ובין אם אישה, בין אם הוא יפה ובין אם מכוער, בין אם עשה קריירה אדירה והתפרסם בכל העולם ובין אם עבד כל חייו בשכר מינימום או בעבודה שנחשבת לבזויה. ואין לזה שום קשר עם ניהול כזה או אחר של קריירה. כמו כן אין כל סיבה לספק תמונת תקריב לא-מחמיאה במתכוון של הלוקה באלצהיימר על מנת לספק את הקנאה של אנשים במצליחנים, באמצעות תמונות של "לפני" ו"אחרי" מנוגדות אחת לשנייה ככל האפשר. אין כמו עשירים, יפים ומפורסמים שנפלו: כאן מראים לנו שלא זו בלבד שהם לא זכו לקצור את הפירות של הצלחתם, הם אפילו נענשו עליה.

אין בדברים שנכתבו כאן משום הבעת דעה בזכות חוק לשון הרע המדובר כיום בארץ. אילו הייתי קוראת את הכתבה היום, הייתי, כאמור, חושבת שזו כתבה טפשית ומרושעת - ולא הייתי חושבת שיש בה עילה לפסילה על הסף או לתשלום פיצויים משום הוצאת דיבה. עם זאת, כן הייתי חושבת שיש מקום להגיב על כתבות כאלה ולתת להן קונטרה (אני לא יודעת אם זה נעשה), ואילו הייתי עורכת עיתון אני מקווה שהייתי זוכרת את זה. יש לא מעט דברים שהחוק לא צריך להתערב בהם, ועם זאת הם לא תופעה תרבותית חיובית. כשרע בנשמה, רע גם בלשון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל כרמיון אלא אם צויין אחרת