00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

נאום סוורן סוזוקי, ילדה אחת מול כל האו"ם

לפניכם היום נאום חוצב להבות ואמיץ מאוד, של מי שהיתה בשנת 1992 ילדה קנדית צעירה בשם סוורין סוזוקי, המוכרת כ"ילדה שהדהימה את העולם".
נאומה של סוורין באו"ם מלא תוכחה כלפי המבוגרים, המחנכים את ילדיהם לסובלנות כלפי האחר - אך בעצמם פועלים בגזענות ובגסות לאחרים, מבוגרים המטיפים לסדר וניקיון בחלל הביתי - אך מזהמים בחלל הציבורי, מבוגרים שהורסים יותר ממה שהם יודעים לתקן, שפיהם וליבם אינם שווים.
זמן רב עבר מאז נאמה אותה ילדה באו"ם, ונראה שמעט מאוד השתנה; על אף המאמצים הרבים לנסות ולשקם את הסביבה מזיהומים שונים ומשונים שהמטנו עליה, הדבר המרכזי שמוביל לזיהום נשאר על כנו: האדישות האנושית.

עם זאת מעלה הנאום תחושה חזקה של תקווה, של כוח צעיר שלא מוכן לוותר על עתידו ומוכן להלחם עבור איכפתיות כלפי הטבע והיצורים החיים בו, עבור עולם חדש וטוב יותר.

לפניכם הנאום מתורגם מאנגלית, בסופו תוכלו לראות את הנאום המקורי ועוד קטע וידאו של סוורין כיום, אקו-אקטיביסטית מפוקחת ומאוד איכפתית. (מומלץ להגדיל ולראות במסך מלא).

תהנו!

ינון



שלום, שמי סוורן סוזוקי המדברת בשםE.C.O  - ארגון הילדים הסביבתי. אנו קבוצה של בני שנים-עשר ושלושה-עשר המנסים לחולל שינוי: ונסה סוטי, מורגן גיסלר, מישל קיג ואני. גייסנו את הכסף בכוחות עצמנו, בכדי לחצות מרחק של 8000 ק"מ, כדי לומר לכם המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את דרככם.

בבואי לכאן היום, אין לי אג'נדה נסתרת. אני נלחמת על עתידי. להפסיד את עתידי זה לא כמו להפסיד בבחירות או להפסיד כמה נקודות רווח בבורסה. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם כל דורות העתיד. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם כולו שזעקתם אינה נשמעת. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם אין-ספור בעלי החיים המתים ברחבי כדור הארץ משום שלא נותר להם לאן ללכת.

אני מפחדת כיום לצאת החוצה אל השמש בגלל החורים בשכבת האוזון. אני מפחדת לנשום את האוויר כי אינני יודעת אילו כימיקלים מצויים בו. נהגתי ללכת לדוג בוונקובר, ביתי, יחד עם אבי, עד אשר רק לפני כמה שנים גילינו שהדגים מלאים בחומרים מסרטנים. ועכשיו אנו שומעים על בעלי חיים וצמחים הנכחדים בכל יום, נעלמים לנצח.

לאורך כל חיי חלמתי לראות את העדרים הגדולים של חיות הבר, ג’ונגלים ויערות גשם המלאים בציפורים ופרפרים, אולם כעת אני תוהה אם הם יהיו עוד קיימים, כך שילדי יוכלו לראות אותם.
האם אתם הייתם צריכים לדאוג לדברים הללו כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ולמרות זאת אנו מתנהגים כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם ואת כל הפתרונות. אני רק ילדה ואין לי את כל הפתרונות, אבל אני רוצה שתכירו בכך שגם לכם אין!

אינכם יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון.
אינכם יודעים כיצד להשיב את דגי הסלמון במעלה נחל שיבש.
אינכם יודעים איך להשיב לחיים חיה שנכחדה.
ואינכם יכולים להשיב בחזרה יערות שפעם צמחו במקום שהוא כעת מדבר.

אם אינכם יודעים איך לתקן, בבקשה הפסיקו להרוס!

כאן, אתם אולי נציגים של ממשלותיכם, אנשי עסקים, מארגנים, עיתונאים או פוליטיקאים - אבל למעשה אתם אמהות ואבות, אחים ואחיות, דודים ודודות - וכולכם ילדים של מישהו. אני רק ילדה, אך אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה, בת חמש מיליארד נפשות, למעשה, בת 30 מיליון מינים; גבולות וממשלות לעולם לא ישנו עובדה זו. אני רק ילדה, אולם אני יודעת שכולנו ביחד בעניין זה, ושעלינו לפעול כעולם אחד למען קידום מטרה אחת.

בעוד אני כועסת, אינני עיוורת והפחד שלי אינו מונע ממני לומר לעולם את מה שאני מרגישה.

בארצי, אנחנו מייצרים כל כך הרבה פסולת, אנו קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים - ובכל זאת המדינות הצפוניות אינן חולקות עם המדינות הנזקקות. אפילו כשיש לנו די והותר, אנו מפחדים לחלוק, מפחדים לוותר על חלק מעושרנו. בקנדה, אנו חיים חיי רווחה, עם שפע של מזון, מים ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים ומכשירי טלוויזיה, הרשימה יכולה להמשיך במשך יומיים...

לפני יומיים, כאן בברזיל, הזדעזענו כשבילינו זמן מה עם ילדים החיים ברחובות. וזה מה שאחד הילדים אמר לנו: “הלוואי שהייתי עשיר - ולו כך הייתי, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב מזון, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחום”.
אם ילד-רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, מדוע אנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כה חמדנים? אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהילדים האלה הם בני גילי, שמקום הולדתך הינו בעל משמעות עצומה, שאני הייתי יכולה להיות אחת מאותם הילדים החיים בפאבלות של ריו (שכונות עוני ברזילאיות, י.פ.); אני הייתי יכולה להיות ילד רעב בסומליה; קורבן של המלחמה במזרח התיכון או קבצן בהודו. אני רק ילדה ובכל זאת אני יודעת שאם כל הכסף שמתבזבז על מלחמות היה מוקדש למציאת פתרונות סביבתיים, חיסול העוני וחתימת הסכמים - איזה מקום נפלא כדור הארץ יכול היה להיות!

בבית הספר, אפילו בגן הילדים, אתם מלמדים אותנו כיצד יש להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו: לא לריב עם אחרים, ליישב מחלוקות באמצעות הידברות, לכבד את האחר, לנקות את הבלאגן שיצרנו, לא לפגוע ביצורים אחרים, ולחלוק - לא להיות חמדנים. אז למה אתם הולכים ועושים את אותם הדברים שאמרתם לנו לא לעשות?

אל תשכחו לשם מה אתם משתתפים בכנסים הללו, למען מי אתם עושים זאת - אנחנו הילדים שלכם. אתם אלו המחליטים איך יראה העולם בו אנחנו נגדל. הורים צריכים להיות מסוגלים לנחם את ילדיהם בכך שיאמרו להם: "הכול הולך להיות בסדר", ו"זה לא סוף העולם"; "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו", אבל איני חושבת שאתם יכולים עוד לומר לנו זאת. האם אנו בכלל נמצאים בסדר העדיפויות שלכם? אבי תמיד אומר: "את הינך מה שאת עושה, לא מה שאת אומרת".

ובכן, מה שאתם עושים גורם לי לבכות בלילה. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו, אך אני קוראת לכם, בבקשה עשו את פעולותיכם כך שישקפו את דבריכם.

תודה לכם.

 



הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת