00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

על חורף וקצת נוסטלגיה

                                                          

שמתי לב שבימים האחרונים נכתבים לא מעט פוסטים על חורף. כולם בלי יוצא מן הכלל מתארים כמה שהם שמחים לבואו ואיך הם נהנים ומתענגים עליו. מצטערת אם משביתת שמחות אנוכי, אבל חבר`ה, תרגיעו!! אני ממש לא מבינה איך אפשר לאהוב חורף!! זוהי אומנם אחת מעונות השנה העיקריות, אבל היא קרה, אפרורית, קודרת ורחוקה מלהיות קצרה. ברור שאני מודעת לחשיבות ונחיצות הגשמים, אבל חוץ מזה שום דבר לא חיוני בה. ובטח לא הקור. נכון שאנחנו לא בסיביר או אלסקה וחלקכם ודאי מגחכים על המושג קור בארצנו החמימה, אך עובדה שגם הטמפרטורה בחורף הישראלי, מצליחה לגרום לכולנו להישאר ספונים בביתנו ולהתכרבל עם הפוך. בלי לוותר כמובן על קפה/ תה/ מרק/ חמין חם. אז תגידו לי מה כל כך כייף בלהילחם ולגרור את עצמך כל בוקר בכח מהמיטה??

אני בכלל חושבת שהעולם מתחלק לשניים. אלה שאוהבים חורף וכאלה שלא יכולים לסבול אותו. אתם כבר יכולים להבין לאיזה צד אני משתייכת. אבל לא תמיד זה היה ככה. אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה דווקא חיכיתי בקוצר רוח שיבוא החורף. במיוחד הגשם. הייתי נועלת את מגפי הדפנה או המגפר (מי זוכר...) ויוצאת החוצה עם החברות והמיטריה. המיטריה היתה סוג של ללכת עם ולהרגיש בלי. לקחנו אותה רק כדי להרגיע את האימהות. גם כשפתחנו אותה התענוג הגדול שלנו היה לרוץ בלעדיה ולהירטב בגשם. היינו יחד מקפצות ברחוב ומשתכשכות בכל שלולית שנקרתה בדרכנו. אני זוכרת כשהייתי חוזרת הביתה, רטובה עד לשד עצמותי, אמא היתה רצה אלי בבהלה עם מגבת גדולה, עוטפת ומחבקת, ורצה שוב, הפעם למטבח להכין לי שוקו חם.  

ולא רק אהבה לגשם זכורה לי. גם אהבתי לחלזונות. חשבתם פעם איזו מן חיה זו בכלל חילזון? (ולחשוב שבמטבח הצרפתי זה נחשב למעדן, איכס...) אבל ילדים כאמור אוהבים חלזונות וכשגדלים על שיר כמו..."ברל`ה צא החוצה..אבא ואמא יקנו לך עוגה"...אין הרבה אפשרויות ויוצאים לחצר לחפש קונכיות. אני זוכרת שהייתי לוקחת קופסת נעליים, שמה בתוכה חסה ומשכיבה את החילזון לישון. הייתי מחליפה בין הקופסאות שלי ושל החברה שלי בלי שתרגיש (זה הזמן להתנצל בפניה), כשהייתי מגלה שהחילזון שלי נבהל מעוצמת הדאגה שהרעפתי עליו, והתעקש לא לצאת מהקונכיה שלו.

אז מתי בעצם הפסקתי לאהוב את החורף? אני ממש לא יודעת. אין לי מושג מתי התחילה להתלוות לחורף תחושת מלנכוליה. אני רק זוכרת שבשלב מסויים כשהתבגרנו, התחלפה לה חווית השלוליות למנהג אחר. במקום להסתכל למטה, הרמנו את הראש מעלה, להביט על חלונות הבתים בשכונה. הפער בין הצבעים הכהים והקודרים בחוץ, לאורות החזקים שהשתקפו מהסלון בבתים, יצר איזו תחושת עצבות. היה לנו מנהג לנחש מי מהשכנים שאנחנו מכירות גר שם ומה אנחנו יודעות עליו. קוראים לזה היום לרכל, ואולי גם קצת להתנחם. היתה רבקה הגרושה, שחיה עם משה הכהן שלא יכלה להתחתן. והיתה רוחה הרווקה הבתולה שלא מצאה חתן. היתה נעמי הילדה המסכנה שגדלה כבת יחידה והיתה מסתובבת עם הכלב בשכונה, כי אף אחד לא רצה לשחק איתה. ריחמנו גם על בתיה הילדה שעברה לפנימיה, כי ההורים שלה לא רצו אותה. והיתה גם המשפחה שעברה לגור באמריקה הרחוקה וכולם קינאו בה. ואיך אפשר בלי אבנר החתיך של השכונה, שליד ביתו הסתובבנו רוב הזמן.

עם השנים חלפו להם לא מעט חורפים והצטברו זכרונות חדשים. כשהילדים שלי היו קטנים אני זו שרצתי אחריהם עם מגבת עוטפת כשנרטבו בגשמים, והדלקתי את האור בסלון, לא להירדם עד שהם חוזרים. מאז כנראה שהתרחקתי קצת מהטבע ומהשכונה והתחלתי לפתח אנטי, לעונה הכי קרה בשנה. מצידי לא איכפת לי שכל הלילה יהיה גשום וסוער, אבל בבוקר כשאתעורר, שהשמש תזרח ותחייך...

אז לכל אותם אוהבי החורף באשר הם...ושמבלים בהנאה בחופשות סקי בהרים המושלגים, או לאלה שמעדיפים לשבת בביתם המחומם ולהעלות פוסטים והגיגים, שיהיה אחלה חורף חם ונעים!

                                                               להשתמע, אביבה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת