00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפור פשוט

דרום העיר

השבוע הלכתי לדרום תל אביב כדי לקנות פריט אופנתי מיוחד שלא נמצא ברשתות הרגילות. כאספנית פרטי אופנה בשעות הפנאי, אני עושה הרבה כדי להשיג פריטים מיוחדים, ובעיקר במחירים נאים. דרום העיר, שבשנים האחרונות התפתח מאוד בנושא האופנה וחנויות מעצבים ובוטיקים יוקרתיים נפתחו בפלורנטין ובגן החשמל, יוצר בי רגשות מעורבים. יש לי יחס אמביוולנטי בכל הקשור לדרום העיר.

המרכז הישן של תל אביב. כך מכנים את דרום העיר כשרוצים להשתמש במכבסת מילים. הבניינים נטועים במקומם היציב במשך דורות, הלוא זו העיר העברית הראשונה. נישאים כעצים ארצישראלים, דקים ונמוכים, אל על. דוכנים של פירות וירק. סוחטי רימונים למיץ בהשפעת בני דודינו המזרח תיכוניים. אלה בצד חנויות צעצועים לילדים, סנדלריות, מתפרות ומוסכים. קיבוץ גלויות ברחוב העלייה. אדריכלות אירופאית מרשימה. פאר היצירה של תל אביב הצעירה בעליבותה. צבע המבנים מתקלף, ציורי גרפיטי וכתובות נעצה מרוססות בספריי. צבעים טרופיים בכל פינה ובכל קרן רחוב. מבנים יפים שאבד עליהם הקלח. טיח אפור. מתיישן. מציץ, מנוגד, משתלב בהרמוניה מפליאה עם צבעוניות האותיות המסוגננות.

אלפי אנשים מתרוצצים ברחובות הצבעוניים. גברים עם שיער ארוך ונשים צעירות עם שיער נפוח. על פניהם רואים את 30 השנים הקצרות בהן חיו. כולם מעוטרים כתובות קעקע. שפת גופם אומרת "אני קשוח/ה". פניהם זועפות. הבעתם מפגינה חוסר סבלנות, חוסר עניין. כל כך רחוקים. על קטנועים או עם קסדה בידם. עורם חרוך מן השמש הקופחת. הם השולטים. כל אחד מהם האריה והלביאה שביער.

ישנם גם הנרקומנים העלובים, מבקשים נדבה, צועקים. מדברים לעצמם, בקושי הולכים מתנוענועים, מרקדים. אפורים. פניהם מקומטים על אף גילם הצעיר. שיניהם חסרות. בגדיהם מרופטים בכדרות מאוסה. בעוברם ברחוב הם מושכים את מלוא תשומת הלב. כל העיניים מסתובבות אליהם. אני רואה אותם. הם חיו על הקצה בצעירותם, הם הלכו עד הסוף עם ההנאה שלהם, בכל מחיר. הם התמכרו לטעמו של גן עדן. הם נהנו מכל רגע בחיים. אוסקר ווילד אמר (תרגום חופשי) "לחיות זה הדבר הנדיר ביותר, רב האנשים פשוט מתקיימים". הם חיו באמת. שארית חייהם היא מחיר כבד במיוחד, וכנראה לא תהיה ארוכה עוד. וזה מחיר שמשלם אדם על שהקשיב לליבו ולרצונותיו. דחויים. דוחים. מצומקים ברעבונם. כמו צבועים, עטים על שאריות הנבלות ברחובות.

גם עובדים זרים יש למכביר. בעורם הכהה, בעיניהם המלוכסנות במלבושם העלוב. רוכבים על אופניים או הולכים ברגל. חיים בקומונה, בקבוצה הסגורה רק להם. קליפה דקה ובלתי נראת עוטפת אותה ואין יוצא ואין בא. מתחם התחנה המרכזית זו הממלכה שלהם. שם הם לא זרים יותר. שם הם לא פחות מאף אחד. במרכז העיר הם נוף. עניין נדיר, אבל מהלך ביניינו. בדרום העיר הם שם. בצפיפות. רבים במרחב עבות. כמו באי הקופים, אדונים לעצמם, כל אחד הוא מלך, וכולם זהים.

והחלכאים והנדכאים שנמצאים בכל פינה. בתור לדוכן הפיצוחים. במכולות הקטנות. ברחובות. מבוגרים. עייפים. יוצאי מעברה, ניצולי שואה. חיים במרכז הישן של תל אביב. נשארו שם, בשכונה מזדקנת. בודדים. חיים את חייהם הריקניים המלאים עד פאר. פסחים. קצרי ראיה. כבדי שמיעה. שעבד עליהם הקלח. זיפים שמנוניים על פניהם. עצובים.

ואז, באפלוליות היום היורד, נזכרתי שבצאתי מהבית הייתי חדורת מטרה. היא לא הייתה התרשמות אנתרופולוגית. היא הייתה לקנות לא יותר מאשר גרביונים. אבל מיוחדים:

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daniela famm אלא אם צויין אחרת