00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

הגדול מכולם

27/11/2011

כבר הפכתי לידוע לשמצה בבלוגיה כחובב מטאל מושבע, אבל למען הסר ספק, אני אוהב גם מוזיקה פחות מחוספסת. הלהקה האהובה עליי היא פינק פלויד, ואיפשהו בטופ 10 שלי נמצאת גם הלהקה האגדית קווין. סולנה של הלהקה היה פרדי מרקיורי, והיום, ה-24 לנובמבר, הוא התאריך בו מציינים 20 שנה למותו ממחלת האיידס. למה אני החלטתי לכתוב עליו פוסט? טוב כשכתבתי את הפוסט שלי על 10 זמרי הרוק הטובים ביותר  (באמת, מה קרה למדור ה"מצעדים" שלי?) פרדי היה במקום הראשון, כשהוא מביס מספר זמרי מטאל מלהקות שאני אוהב יותר. מזה אפשר להסיק שהוא הזמר האהוב עליי, ואני חושב שזה מצדיק פוסט לזכרו.

אז למה הוא הזמר האהוב עליי? קודם כל, על זה אין כמעט וויכוחים - הוא זמר ענק. יכולות ווקאליות לא תמצאו בכל מקום. אני לא מבין בכל העניינים של אוקטבות ו"טווח מוזיקלי של G5", אבל אני כן יודע לזהות קול טוב כשאני שומע אותו, ולפרדי היה קול מדהים. לא יודע מה, היה לו פשוט צליל מעולה כזה. זה באמת היה נשמע כאילו הוא לקח את הקול האקזוטי הטבעי שלו (הוא היה ממוצא הודי-פרסי), ושילב אותם עם יכולת אופראית וחספוס של זמרי רוק בריטים. זה, חברים, שילוב מנצח.

הדבר השני שהיה לפרדי היה החוש המוזיקלי הנהדר שלו. אני אומנם בדעת מיעוט בזה, הדבר העיקרי שמאפיין את קווין מבחינתי הוא מבין השירים המפורסמים שלהם, אי אפשר למצוא יותר שנשמעים אותו דבר. תחת הנהגתו של פרדי, הלהקה יצרה שירי גוספל ("Somebody to Love"), אבטיפוס של ספיד מטאל ("Stone Cold Crazy"), שירי הארד רוק ("I Want it All"), בלדות ("Show Must Go On"), ג'אז ("Don't Stop Me Now"), שירים פסיכידליים ("March of the Black Queen"), שירים המושפעים ממוזיקת עולם ("Innuendo"), שירי רוק מתקדם ("Bohemian Rhapsody") וכמובן להיטי האיצטדיונים הבלתי מעורערים שאפילו חובבי מזרחית שרו לפחות פעם אחת בחיים שלהם - "We Well Rock You" ו-"We Are The Champions". הלהקה כבשה כמעט כל פינה אפשרית במוזיקה, והיא עשתה זאת תחת הנהגתו של פרדי מרקיורי (חשוב לציין שהאחרון גם יצר מוזיקה קלאסית ואופרה במהלך קריירת הסולו שלו), שבמקום למחזר את אותה מוזיקה כל הזמן, העדיף לעשות משהו שונה בל פעם.
במאמר מוסגר אציין שזה נראה כאילו אני לא מייחס חשיבות לשאר חברי הלהקה - בריאן מיי (גיטרה), ג'ון דיקון (בס) ורוג'ר טיילור (תופים). אל תתנו לדברי להטעות אתכם - אני חושב שהם נגנים מצויינים ואין ספק שהם הכניסו טאץ' משמעותי משלהם ללהקה, אבל היחס ביניהם לבין פרדי הוא כמו היחס בין מנצח לתזמורת. פרדי היה "המנצח" רוב הזמן, וחבריו ללהקה פשוט היו הנגנים הכי טובים שאפשר. במקרים שבהם היה שיר שנכתב על ידי חבר להקה אחר ("Another One Bites The Dust", למשל), התפקידים התהפכו ופרדי הפך להיות סתם נגן מהשורה. אבל הוא היה נגן כל-כך טוב עם נוכחות כל-כך חזקה, שהוא פשוט גנב את ההצגה משאר הנגנים ואפילו מהמנצח עצמו.

אה, נוכחות. נוכחות היא מילת המפתח בכל מה שקשור למרקיורי. מדובר באדם שבוורידיו לא זרם דם, אלא כריזמה. כשהלהקה הופיע על הבמה, הוא היה הדבר הראשון שהבחנת בו, והדבר שהכי התייחסת אליו. ממש מדהים איך שהוא משלהב את הקהל עם שפת הגוף שלו והדברים שהוא אומר, גם בשירים עצמם וגם בהפסקות ביניהם. הוא היה פשוט פצצת אנרגיה מהלכת, ואם יש דבר אחד שהוא יותר אהב מליהנות על הבמה, זה לגרום לקהל ליהנות. אני חושב שהסרטון הזה מדגים כמה כריזמה הייתה לו וכמה אהבה הדדית הייתה בינו לבין הקהל. תאמינו לי, אם הוא היה פוליטיקאי הוא היה סוחף את העם ומקבל את מירב ההצבעות בבחירות.

היכולת הזאת לשלהב את הקהל מוכחת בעיקר כשמסתכלים על הלהקות שהצהירו באופן רשמי שקווין השפיעה עליהן: מטאליקה, גאנס נ' רוזס, מיוז, רדיוהד, סאמשינג פאפקינס, פו פייטרס, מרילין מנסון ועוד רבים. עד כדי כך המוזיקה של קווין ושל מרקיורי חדרה לאנשים ללב, עד שלהקות מטאל ולהקות פופ-רוק נהנות ממנו. יותר מזה, מרקיורי נחשב בעיני רבים לאחד היוצרים המובילים בתחום הארט רוק. הוא היה הראשון (ביחד עם דייוויד בואי שפעל באותה תקופה) ששם על עצמו בגדים ואיפור ססגוניים ותיאטרליים ונהג לקרוץ לתולדות האומנות והעיצוב ולעקוץ תופעות תרבותיות בהופעות ובקליפים שלו. לפעמים היה מדובר באמצעים אומנותיים כל-כך צעקניים ומוגזמים, שזה יצר כמה שערוריות בחייו. נשמע מוכר? כן, זה בדיוק מה שכל מיני זמרות פופ מיינסטרימי דוגמת ליידי גאגא וחברותיה עושות היום. במילים אחרות - פרדי גם יצר את סגנון הפופ שאני כל-כך לא סובל, כך שלפי ההיגיון אני לא אמור לסבול אותו. אלא שלמעשה זה גורם לי להעריך אותו יותר. למה? כי זה רק מוכיח עד כמה הוא השפיע על המוזיקה של היום. זאת לא חוכמה להשפיע על משהו רק לטובה, אבל להשפיע על משהו גם לטובה וגם לרעה, ובכך לעצב חלק מהתרבות המודרנית  - לא הרבה יכולים לזקוף את זה לזכותם.

נדמה לרגע שאני מדבר עליו באופן אישי, כמו שדיברתי על מטאליקה לפני כמה שבועות, אבל לא מדובר בכך. הוא אומנם לא השפיע על החיים שלי באופן אישי, אבל עדיין מדובר באחד המוזיקאים שאני הכי מעריך בעולם. כמעט כל דבר שיש במוזיקה של ימינו - מיינסטרים או לא מיינסטרים, טוב או רע - מושפע ממה שהוא וחבריו בלהקת קווין עשו. מהנגיעה בכל סגנון מוזיקה אפשרי, דרך הוספת הוויזואליה למוזיקה וכלה בלהיות הלהקה שהביאה את תור הזהב של הרוק לשיאו, אין ספק שהקריירה של להקת קווין היא אבן דרך בתולדות המוזיקה, ורוב הקרדיט מגיע לאיש שהקים אותה והנהיג אותה.
לכל דור יש את המוזיקאי הגדול שלו, ולמאה ה-20 יש את פרדי מרקיורי. יהיה זכרו ברוך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת