00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

עיון חוזר עם טאץ` אישי בקוד האתי הפסיכולוגי (כתבה שנייה בסדרה)

מהנאמר בכתבה הקודמת בסדרה ניכר בבירור כי מסעיפים מסוימים בו יש לי הסתייגות שתנומק ולפיכך אני נוהגת אחרת.  אין אמת אחת מוחלטת.

הפסיכולוג חייב לכבד את העקרונות הבסיסיים של הקוד האתי, שכן יש בהם הסדרת יחסים וגבולות, אך לדעתי,  אל לו לנהוג בפחות משהוא נוהג על פי הקודים הבין אישיים שלו, ומותר לו להכניס במידה סבירה את אישיותו וראייתו את צרכי המטופל.

בסופו של דבר דמות הפסיכולוג שהינו שואבת את משאביה וחסרונותיה מאישיותו  ולא רק מהיקף לימודיו הפורמאליים כך שאין צורך וגם אי אפשר למחקה כליל. זו אשליה של התיאוריה הפסיכו אנליטית שהיא בלתי אפשרית בעליל.

לפני זמן מסוים פנתה אליי אישה לשיחת הכרות לשם בירור האם להתחיל טיפול אצלי, שכן מלכתחילה היא כבר מטופלת אצל פסיכולוגית וכן ע"י תרופות, ורצתה להתמקד רק בריפוי מיני , בו המטפלת שלה אינה בקיאה.

היא דיברה באופן שוטף כמי שמורגלת בשיחות טיפוליות אלא שהמתח שלה נראה כעולה לאורך המפגש. כששאלתיה על כך אכן הודתה שהיא במתח ואי נוחות בפגישה (תופעה יוצאת דופן עבורי) ושאלה אם היא יכולה לדבר בחופשיות (הווה אומר , לומר דברים לא נעימים) עניתי שכמובן.

אז להלן חוויותיה מן המפגש:

1. ראשית אני דומה בעיניה לאמא שלה, לא פחות ולא יותר ( אוי גוואלד!!) הן בטון הדיבור והן בתנועות הגוף.
עובדה היוצרת בה התנגדות מיידית ( כמובן, איך לא?) מה שנקרא בשפה המקצועית "העברה" מיידית שלילית, אינסטנט על הפגישה הראשונה (מה שלא מותיר שמץ של סיכוי להמשך).

2. חדרי אינו פורמאלי ואינו מסודר ונקי דיו לטעמה. מה שנכון בהחלט. זה מה יש.

יש אנשים החשים הקלה בחוסר פורמאליות זו ואומרים איזה יופי, אפשר לנשום, מרגישים בבית, לחלוץ נעליים לשים רגליים על הקיר (מכאן הסימנים על הקיר).

היא איסטיניסטית והדבר מלחיץ אותה ( המפגש איתה העלה מיידית לדעתי את שתי הסיבות המרכזיות לבעייתה המינית. הקשר לאם וקפדנות היתר).

3.אני נראית לה "רוחנית" מדי (אלוהים שבשמיים, איך? ועל סמך מה קבעה זאת? לא שזה לא נכון במידה זו או אחרת אבל על סמך מה קבעה זאת?) ולפיכך היא חוששת שאמטיר עלייה שהיא לוגית ורציונאלית (ביג דיל... גם אני לוגית ורציונאלית ואין האחד סותר את השני) קלישאות רוחניות. בעניין דברי פסיכולוג באופן כללי השבתי שלדעתי לא מומלץ שאיזשהו מטופל יקבל מכל מטפל שהוא כל אמירה שאינה מקובלת עליו אלא פשוט "יעיף אותה החוצה מהחלון" כלומר אם משהו לא נראה לו עליו להסתייג ולהתנגד לכך גלויות.

אגב, לא ברור לי אילו קלישאות רוחניות "הולכות בשוק" וכיצד ניתן לקדם בעזרתן טיפול סקסולוגי, אבל שיהיה.

מה שנקרא עברתי באותה פגישה מוות בצליבה, סקילה ושריפה גם יחד. חתכה אותי מכל הכיוונים. ירדתי לבני משפחתי ושאלתי: "תגידו , רואים עליי שאני רוחנית?" כן ענו כולם במקהלה, וודאי. "איך?" שאלתי , "לפי הבגדים". מה חטאה מעצבת האופנה הבורגנית המהוגנת שרק אצלה אני קונה תמיד את קולקציית בגדיי בקניון מכובד. בגדייה עשויים מבגדים רכים, זורמים, נוחים להפליא. ההיפך מהדוק ומחויט. מוזר שבגדים נוחים ונעימים מתפרשים כבגדים רוחניים. "לא נורא" אמרה גברת פלפלת  "אי אפשר למצוא חן בעיניי כל אחד, כשאין כימיה מהרגע הראשון אז אין". מה שכן עדיין לא ברור לי איך בגדי המעצבת האופנתית הם בגדים "רוחניים". אולי אמשיך ואחקור בנושא זה.

אז לעניינו: החינוך המקצועי הרשמי שקיבלתי בפסיכולוגיה קלינית מהאסכולה המדעית של אוניברסיטת ת"א כלל כמובן את לימודי במגמה קלינית מבוגרים לתואר שני ולאחר מכן 5 שנות התמחות במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש ובביה"ח פסיכיאטרי(רק המורעלים ימשיכו בתהליך מתחילתו ועד סופו שכן אז שכר המתמחים בפסיכולוגיה עמד על 300 ₪ לחודש בלבד, מה זה לעומת שכר המתמחים הרופאים?). התמחות שהייתה רצופה ומרובה בהדרכות אישיות, קבוצתיות וסמינריונים בשפע. כל מדריך ושיטתו, יש המתמקדים במטופל ומסייעים להבינו . יש המתמקדים במתמחה דווקא, משהו כמו "מיני טיפול אישי" כדי "לעלות" על נקודות התורפה שלו אשר יפריעו לו בעתיד כמטפל ויש המדגישים קווים תיאורטיים . כל מדריך וסגנונו. מכולם רגשית זכורים לי שניים בלבד:
היא והוא:
היא- פסיכיאטרית מנהלת מחלקה, לבושה באלגנטיות למשעי . בקיאה לעומק בתיאוריות פסיכו אנליטיות. התגאתה בכך שסיימה פסיכואנליזה רבת שנים "בהצלחה" כנדרש ע"י החברה הפסיכואנליטית. לפיכך טענה שהיא במצב נפשי מושלם ושיותר היא לא ברת אנליזה, גם אין לה צורך בכך, הייתי אז רק מתמחה, אמנם בסוף הדרך, אל היה מוזר לי לשמוע מאיש מקצוע, שזהו, סיימה לנצח עם בעיותיה: כאילו שהנפש היא דבר סופי וקבוע ולא נמצאת בזרימה מתמדת, התפתחות או נסיגה. לדבריה הייתה כבר "מושלמת" מה גם כשהייתי נוסעת איתה ברכב הצליחה לריב עם כל מתדלק , לא ברור לי על מה, ויחסיה הבין אישיים במחלקה ובבית החולים בכלל נחשבה לבלתי מאוזנת רגשית בעליל. בנוסף הייתה בה חמדנות אין סופית לכסף ולרכישת פריטי נוי אקסקלוסיביים (איזה כיף, לא רוחנית בכלל).

השני הוא המדריך שנחשב בעיניי למדריך המיתולוגי שלי- אין לי מושג מה עשיתי איתו שנה שלמה במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן , לא דיברנו על אף מטופל וגם לא "טיפלנו " בי. גם לא עסקנו בחומר תיאורטי. הוא היה מפריח הגיג לחלל החדר, בנושא כלשהו, וכך הייתה מתגלגלת בינינו שיחה, על ספרות, על שירה, על דקויות של דברים, על דברים שמעבר למילים, על מהות האנושיות ועוד דברים שאני כבר לא זוכרת. מכל פגישה הייתי יוצאת עם יהלום קטן של רעיון או התבוננות חדשה, אבל תמיד הייתי בחרדה מסוימת מכל פגישה בשל אי המובנות שבהן, המעורפלות וחוסר ההכנה הנפשית שלי על מה ידובר וכיצד אגיב. כנראה סוג של הדרכה אודות תגובות מן הבטן. למראה מכתב המלצתו משנת 1981 פרצתי בבכי. הכלי שזה אני לא הכיל את שפע האור שבהמלצה. בין יתר כל הדברים המחמיאים והמפרגנים הוא כתב על הזדהות מקצועית שהינה מעבר ליכולת אינטלקטואלית ותיאורטית אלא נמצאת במרחב בו האישיות והמקצוע מתלכדים. בע"פ אמר לי שלא אהיה "פסיכולוגית רגילה" (לא ברור לי מה זה פסיכולוג רגיל עד עצם היום הזה) שכן יש בי יותר מדי צבעוניות או ייחודיות שאתקשה להסוותם ושאצטרך לעבוד עם מי שאני ולדעתו הדבר יעמיק את הטיפולים ויהפכם למרובי פרי. האמת, ממרום השנים שחלפו אני חושבת שצדק. לטוב ולרע.

אני לא צדיקה, ממש לא, אבל יוצא שאני "לא נוהגת כאיש מקצוע" ולא גובה כסף מביטול בדקה ה90 כמקובל בדקה ה90 (האני שבי פשוט לא מסוגל לכך) אלא אם כן זה כרוני ואז מגיעים להסכם על כך עם המטופל. גם רופאת השיניים שלי לא גובה ממני מחיר בשל ביטול בדקה ה90 בשל נזלת או שפעת. וגם היא שותה אז קפה בזמן שהיה מיועד לטיפול.

למאחרים מבין המטופלים , אלא אם כן הם מאחרים כרוניים, וגם אז, אני משתדלת ככל יכולתי להעניק ככל שניתן מהזמן שהפסידו( נכון, אלו שאחריהם ממתינים אחר כך בהמשך). כן אני גם נותנת קפה גם אני שותה במהלך הפגישה כשמבקשים או מציעה כשאני שותה, ומי "שמת ברעב" יקבל משהו קטן או בינוני לאכול. לאחרונה חוגגות שקיות ה"שטוחים" ביזמתי בחדר הפגישות. גם במספרה מגיש לי עוזר הספרית כוס קפה וקערית "שטוחים" לידה.

ככה זה בין בני אדם שמכירים זה את זה , לא?  ולא תמיד צריך לעשות מזבוב פיל ולתחקר , למה עכשיו אתה רעב או צמא? מה בנושאי השיחה גרם לך לכך? בדרך כלל התשובה האותנטית היא , כי לא אכלו או שתו הרבה שעות ואולי זה יום חם במיוחד ( כל טכנאי ואיש תחזוקה המגיע לבית לאחר המעבר בפתח מבקש בשיא הנונשלנטיות הישראלית התרבותית, כוס מים בבקשה? או נס קפה או קפה שחור לפי הטעם עם כפית סוכר או שתיים, שימי בבקשה לידי). לא חושבת שאיש תחזוקה או שירות לא ביקש במיידית שתייה קרה וחמה, ככה נהוג אצלנו בישראל. אז למה לא למטופלים? אדם חי בתוך תרבותו , לא מחוץ לה.

והעיקר העיקר, חטא כל החטאים, בסוף שעה מרגשת במיוחד , או כאובה במיוחד כשמטופלת אומרת "אני רוצה לחבק אותך" או "אני זקוקה לחיבוק" אנו מתחבקות חזק. לא קורה כל הזמן לא עם כל אחת לא לעיתים קרובות במיוחד אך הידיעה שזה קיים ברפרטואר ושזה קיים ואפשרי הופכת את הטיפול לטיפול של הכלה. לא בקלות הגעתי למקום של החיבוק הפיזי הגדול, לקח לי שנים ארוכות של שמירה קפדנית על הקוד האתי עד שמשהו בי השתנה, התרכך, או שהרשיתי סוף לעצמי לעשות מה שמתאים לי ולמטופלים, "שבירת עשרת הדיברות" , אלא להיפך, תגמול אנושי לשני הצדדים. עם גברים מטופלים הדיסטנס נשמר ללא ספק. כך נוהגים בני אדם "נורמאליים" כשאכפת להם האחד מן השני בסיטואציות אנושיות שוטפות.

יש עוד הרבה מה לומר בעניינים אלא של קשר לא פורמאלי אך ברוח התקופה וההתמחות המקצועית יש גם להתייחס לעניין התרופות הניתנות ע"י פסיכיאטרים למטופלים וכן להתייחס לעניין הטיפולים המיניים בפרט בתחום הווסטבוליטיס: לתרופות עשויות להיות לעיתים בהתחלה תופעות לוואי היוצרות קושי בהתמודדות ובטיפולי הווסטבוליטיס המתורגלים בבית נוצרת לעיתי היתקעות, יש בעיה ויש צורך למתן הדרכה ולפתרון עד למועד הפגישה שאלמלא כן "ילכו לאיבוד" ימי תרגול. אז למקרים אלו, ובכלל למקרים תכופים, תמיד ניתן למטופלים להתקשר אליי לנייד 24/7 כי לדעתי זו הכלה אמיתית. להיות שם בשבילם כשזה חיוני ונחוץ.

הsetting  הטיפולי האמיתי אינו צריך להתוות רק גבולות ולהקפיד עליהם אלא לא פחות הוא צריך לשמור על הכלה הולמת ונכונה- להיות שם בשביל המטופל. זו מהות המקצוע בעצם. משוכנעת שרבים מעמיתי נוהגים כך אף הם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת