00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

הידד, כמה טוב – חולה אני

  

בשנות ה- 20 שלי למדתי נהיגה אצל משה הבלונדיני השמן עם הסובארו האדומה המורה הטוב והחביב שלי, מלמד אותי מה שצריך כדי לנהוג, אך תוך כדי כך היה מרביץ בי תורת חיים, התבוננותו על העולם.

כך אגב קורה עד היום עם נהגי המוניות שבמרבית המקרים לא מפסיקים להנאתי מלדבר איתי כל זמן הנסיעה.

נהגי המוניות הם אוצרות בלומים של סיפורי חיים אודות עצמם ובפרט פסיכולוגים של העם, הרי הם משוחחים עם כל עם ישראל, וחוכמתם אין לשערה.

הם גם הסטוריה על גלגלים של הארץ הזאת, כל עלילות צבאנו המהולל ותפארת המילואים, מדיניות המשלה לדורותיה, יחסי הורים ילדים, יחסים עם שכנים, רפואה עממית, וקצרה היריעה מלהכיל.

לפי עניות דעתי הם גם מקדימי הפייסבוק האמיתיים: מפיצי מידע במהירות ויעילות.

אז נחזור למשה מורה הנהיגה שהיה מפליג ביתרונותיה של חופשה בדיוק באמצע שנת העבודה, כשהעומס עד לשמיים, ואז זורקים הכל ולוקחים חופשה.

מה חוכמה לקחת חופשה שכולם עושים כך? צדק ללא ספק.

רק עומס הנופשים משגע אותך שלא לדבר על החום והלחות. לוקחים כשכולם עובדים ולומדים.

אז אתה גם מלך, אין דוחק, ובפרט כמה כיף לנער בבת אחת מעלייך שבוע עבודה עמוס.

 

משיעורי איתו נותר בארנקי רישיון נהיגה בר תוקף עד עצם היום הזה, אך לא פחות מכך אמרותיו אודות החיים.

אז אם כך מה לי ולנהגי המוניות?

כי עדיף לי לנסוע במונית, להסתכל על הנוף, לשוחח ולהנות מאשר לנהוג. תפסתם, לא?

נהיגה זו לא בדיוק אהבת חיי.

כשבני החוכמולוג שאל אותי טרום גיוס שאלות קשות עד אימה איך מבצעים "זינוק בעלייה" מה קודם למה, ברקס? קלאצ'? גז? פניי מיד לבשו ארשת נואשת של "מה הוא רוצה ממני הילד הזה?" אין לי מושג איך עושים זאת, ולא שאני לא נוהגת מאז גיל 20 ועד היום, נוהגת, מה יש לי ברירה?

גם מזנקת בעליות תל אביב כשצריך. אבל גם לדעת איך עושים זאת? הגוף יודע, לא המוח.

אלו כבר רפלקסים מוטבעים שאין לי כל מידע מודע עליו.

וכשהוא אומר לי, מתלמד הנהיגה, שיש לי זכות קדימה בעת שאני נכנסת לכיכר תנועה, והוא לא מבין מדוע אני עומדת בנחת, שומעת מוזיקה ונותנת לכל המכוניות מימין לעבור תחילה על פניי, הוא נשמע לי ממש מגזים. מי בכלל זוכר את חוקי התנועה? רק יודעת לעצור באדום ובסימן עצור, לנסוע בירוק וכמובן לנסוע בימין לאט ובזהירות ולתת להולכי הרגל זכות קדימה. ברור מאליו שאני מעוררת את חמתם של כל הנהגים שמאחוריי. אבל בינינו, הוא החוכמולוג טרם עבר טסט ולא נגיד לכמה מבחני נהיגה ניגש, ואני עם כל הכבוד, עברתי כבר בטסט השני. בראשון פשוט שרתי ונעתי לקצב בכיסא הנהג עם מוזיקת הרדיו. טוב, צעירים אוהבים לעשות מה בראש שלהם, האנרגיות תוססות, אז זה עלה לי בטסט נהיגה אחד בלבד. ממש לא נורא.

אז בקצרה, אני נוהגת בעיר, מכירה אותה להפליא ואת צירי התנועה בה, פקקים לא מרשימים אותי ופרט לדוח חניה במקום ראוי והגון מתחת לביתי (עירעור ודרישת ביטול קנס כבר נשלחו למחלקת הגביה) עד היום טפו, טפו, לא קיבלתי נקודות ותמיד טפו, טפו, הגעתי הבייתה בשלום.

כמובן יש לשקלל את העובדה שכבר הרבה שנים איני נוסעת לעבודה. המשרד הרי הוא בבית במרחק מספר פסיעות מחדר אחד למשנהו. (כן, אני משלמת על אותו חדר גם ארנונת עסקים) אבל נסכם: מה שלא יהיה, אם צריך ממש לנסוע למרכז העיר מקום שאין חניה בסמוך עדיפה כמובן מונית, שכאמור זאת הנאה צרופה.

 

אז נחזור אפוא לחופשה ב"אמצע החיים", כלומר, באמצע עונת העבודה והעומס, שהם בדרך כלל בעונות היותר טובות לטעמי – סתיו, חורף ואביב עד שהקיץ עוד נסבל.

וירוסים וחידקים וכל מיני חולי רע מתקיימים בגופנו כל הזמן, חיים בתוך גופנו ואיתנו כל הזמן באיזון אקולוגי הרמוני. מה שמזכיר את מתקפת הנטורופטים על פטרית הקנדידה בה הם רואים ראש וראשון לכל תחלוא של הגוף והנפש. ביג דיל קנדידה. הרי נולדים איתה. לכל היותר ניקח קצת יותר פרוביוטיקה.

הקיצור, העומס שלי בעיצומו, עבודה, סידורים, עניינים שונים ומשונים, ואני כל כך רוצה קצת חופשה לעצמי. עם עצמי נטו. כבר שכחתי מי ומה אני. בבודהיזם מכנים זאת "נסיגה פנימה" (retreat) או לוקחים 10 ימים למדיטצית ויפסנא. להיות עם עצמך בשקט לבד, התבוננות פנימה, ישוב קונפליקטים רגשיים. לחוש את הוויתך, את השקט. רק לא להיות בעשייה. לדעת מה אתה רוצה מעצמך נכון לעכשיו. הקיצור, טיפול פסיכולוגי אישי, תהליכי, הכולל התנערות מולחטת מחובות העולם. המצב האחר הוא להתעורר בשחר ולתפקד ולתפקד ולתפקד ולעשות כל מה שצריך וראוי כולל התעדכנות באקטואלית החדשות כדי להתחבר ל"עולם" ולדעת מה קורה סביב, מעבר לחיים האישיים הפרטיים.

הקיצור, אני רוצה לא "אחריי המבול" אלא מצידי "מבול עכשיו". לא נעים להכריז זאת ומה עם ההתחיבויות?

אז לשם כך, מגויס כוח עליון, שאין עליו, ושכולם מקבלים אותו בהבנה והרכנת ראש אמפטית כלומר נעשים חולים: מקבלים בתמורה שפע איחולי החלמה ושבוע חופשה מהעבודה. SMS  לכל מי שעובדים איתו שאנחנו חולים. נקודה.

לא רק אצלי קורה כך. אצל מרבית בני האדם אם לא כולם. כשהמערכת הנפשית נמצאת בעומס יתר וזקוקה להפוגה ואין דרכי מילוט אחרות מהתחייבויות יורדת אז אנרגית הנפש. במצב זה כל המיקרובים הנמצאים בתוכנו או מחוצה לנו מרימים ראש. ירידת הרוח מורידה, וזה ידוע מדעית את רמת הפעילות של מערכת החיסון הטיבעית של הגוף.

לא סתם מכריזים אודות מחלה, זהו שקר גס, צריך להיות חולה ממש. כך שפשוט גולשים בנחת אל תוך מחלה אמיתית. רצוי מתקבלת על הדעת ברוח העונה ואופנת החולי הרווחת וכזו הנמשכת לא יותר משבוע וגם לא מתים ממנה. קצת חום, קצת חולשה, קצת צינון, שיעול פה ושם, איזה גב תפוס, כל אחד ומחלתו המועדפת האופינית. הרוחניים מכנים זאת "לזמן את המחלה". אז הפעם זימנתי לי דלקת ריאות קלה: אמיתי, מכובד, הרבה אניטיביוטיקה וקורטיזונים ובפרט, שכיבה רגועה במיטה: לא מעניין אותי מאף אחד ולא רוצה לראות איש בעיניים.

יש החולים כדי לקבל יתר תשומת לב ויתר פינוק. זה הדבר שהם זקוקים לו.

מרק העוף הנצחי, התה בלימון, השאלה מידי שעה "איך אתה מרגיש/ה?" הם מסממני תשומת הלב האוהבת היותר חזקים.

ויש החולים כדי לחוש הפוגה ושקט ולא רוצים לראות איש לידם. תחת הסיסמא "חופשי זה לגמרי לבד". אני בעד לשכב במיטה מבוקר עד ערב ולהפך ללא יסורי מצפון, להניח לעצמי רגרסיה מוחלטת פיזית ונפשית ולדעת שזה בסדר, מותר לי, ללא אשמה, לא נדרשת להתיחס לאיש, הרי אני חולה וצריכה לתת לגוף ולנפש מנוחה. כל האנרגיה אל תוך תוכי. מחלה זו אגוצנטריות מוחלטת וכך צריך להיות כדי להחלים. תהליכי העיבוד הרגשי אותם הזכרתי קודם מתרחשים תוך כדי, בשעות בהם לא שורה שינה. שוכבת, מהרהרת בנחת, עושה דמיון מודרך, מדיטציה, בדיוק מה שהייתי כה זקוקה לו.

 

רוחניות כן או לא, כבר בגיל 20 למדתי את שליטת רוחי בגופי. במקרה. לא התכוונתי. אפשר כמובן לומר שאני פסיכוסומטית, לא שזה לא נכון. גם שאר האנושות כך.

גרתי אז שנה בירושלים הקפואה מיתענה בלימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית.

תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב היה פשוט כיף וקלי קלות. אבל הגיע הזמן לעזוב את הבית ועליתי לירושלים. שם, בלי שום הכנה מוקדמת הפכה הכלכלה, זו שמדברים בה עברית אודות תהליכים כלכלים למתמטיקת על צרופה, לא סתם אינטגרלי ודפירנציאלי מובנים ופשוטים אלא משהו כמו מרחב Nממדים ואלגברה לינארית ועוד כל מיני סוגי מתמטיקה שקודם לא שמעתי אפילו אודותם.

עבורי זה היה בהחלט מוגזם. גבוה ורחוק מאוד מהידע שלי בתחום המתמטיקה.

בהמשך אותה שנה בסוף סמסטר א' משכשלו כל נסיונות ההבנה שלי פשוט פרשתי מהלימודים.

המשכתי להתפרנס כמתרגלת הוראה לתואר ראשון בכלכלה וסוף סוף התחלתי לחגוג בירושלים בכל המובנים.

שנה לאחר מכן חזרתי למקום המתאים לי באוניברסיטת תל אביב, וצ'יק צ'ק סיימתי תואר שני בהצטיינות במנהל עסקים (פעם זה עוד היה נחשב) וכולי בת 23. בתל אביב דיברו אז בלשון בני אדם.

הפסיכולגיה הגיעה במהירות אחר כך אבל זה כבר סיפור אחר.

אז נחזור לתחילת חורף ירושלמי, סמסטר ראשון בתחילתו, שעות אחר הצהריים ואני ממתינה לחברי המיתולוגי, עתודאי בקורס קצינים, השוהה לסדרת חינוך בירושלים, ואמור לצאת אחרי הצהריים – ערב לחופשה עד הבוקר. סלולרי לא היה כמובן, להתקשר אין לאן ולמי ואני מביטה בחלון, שדרות הרצל, רחובה הראשי של בית הכרם, רואה גדודי צוערים עם פס הקורס הלבן על הכתף, והוא, ששמו אינו מיכאל, אינו בא.

לחץ, מתח, דאגה, והנה חומי מרקיע שחקים, גרוני כואב להתפקע ורופא המובהל לדירה קובע שיש לי דלקת גרון חריפה מוגלתית, ברונכיטיס וכמובן תילי תרופות ומנוחה של שבוע במיטה.

ב- 9 בערב צילצול בדלת והמיתולוגי היפה בפתח. למה רק עכשיו הגיע איני זוכרת, אך בשעה 10 בערב, הייתי נטולת חום, נטולת מוגלה בגרון, בריאה שלמה ועליזה.

התפלאתי מאוד אז על יכולת המוח לתפעל את מחלות הגוף: ליצרן ולהעלימן במהירות כה גדולה.

הייתי אז כאמור כלכלנית, לא פסיכולוגית. בת 20 כולי, לא הבנתי כלום, אבל כלום, בענייניי רוח- נפש- גוף. רק קלטתי אז "שיש לי את זה" הקשר של נפש- גוף- נפש – גוף.

עד אז חשבתי לתומי שהנפש זה רק כימיקלים במוח ושהאבולוציה הביאה להתפתחות האדם מן הקוף. מדעי, מערבי וחומרי לחלוטין.

המושגים רוח ונשמה היו בלתי מוכרים בעליל (טוב, נפש ידעתי מה זה) שלא לדבר על השפעתם החוזרת על שינוי הכימיקלים בגוף ויכולת הרוח ליצור מציאות אחרת.

לימים סמכתי כל כושר זה לתפעל את הגוף בעזרת הנפש ורצונותיה בכל הכרוך בשליטה רצונית על יכולת הפיריון ובשליטת תזמון מוחלטת בענייני לידותיי.

מאחר ואין כמו ניסיון אישי המעניק ידיעה ועובדות הריני מתמחה כיום בריפוי וסטבוליטיס (הנפש צועקת דרך העריה) ובענייני פוריות בעזרת דימיון מודרך ושאר תהליכי ריגרסיה הנחשבים רוחניים.

לדעתי אי אפשר להתכחש לזה. זה פשוט עובד. כך נוצרו בני האדם.

 

אז השבוע הייתי חולה. קצת סבל, לא רציני, בפרט ביומיים הראשונים, אבל זהו תג המחיר לשארית זמן ההחלמה שהוא ניקוי רוח – נפש עמוק, מנוחה מחולטת וזמן איכות עם עצמי. ממחר, אני בfull  גז חוזרת לסידור העבודה.

שרק נהיה שלמים ובריאים עם הרבה space  פנימי.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת