00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

הגיע הזמן לשיטה כלכלית חדשה

העיקרון החדש שביסוד השיטה יהיה העיקרון הבא: אסור לומר את המילים "סוציאליזם" ו - "קפיטליזם". יהיה איסור קבוע בחוק, וכל מי שיעבור עליו יושלך מיידית לכלא.


ישנן דרכים רבות לרמות את הציבור הרחב, ולמנוע ממנו לקבל את מה שהוא רוצה במדינות דמוקרטיות. אחת הדרכים היא לשכנע אותו בקיומן של עסקאות חבילה. למשל: רוצים שלום? אז בלי ביטחון. רוצים ביטחון? אז בלי שלום. רוצים לשמור על המסורת היהודית? אז במקביל נשקיע גם בהתנחלויות. או, למשל: רוצים מיסים נמוכים? מצוין, אז חייבים להוריד את רמת הרגולציה במערכת הפיננסית. רוצים רשת ביטחון סוציאלית? אין שום בעיה, רק צריך גם להעלות מכסים ולמנוע מחברות זרות להתחרות בחברות מקומיות (כפי שטוענת הגברת שלי יחימוביץ' בכנס שערך עיתון כלכליסט - ככל הנראה שכחה שמטרת המחאה החברתית הייתה להוריד מחירים ולא להעלות אותם).

אינסוף וויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם מתנהלים כעת בכל רחבי העולם, וכולם מתעלמים מעובדה בסיסית ביותר: מדובר ברצף. אומרים שלא ניתן להיות "חצי בהריון"? אולי, אבל בהחלט ניתן להיות "חצי קפיטליסטי", או "חצי סוציאליסטי". ראשי ממשלה ושרי אוצר לא צריכים לבחור באחת משתי נקודות, אלא באחת מתוך אינסוף נקודות על הרצף המחבר בין שתי הקצוות. פתאום יש הרבה יותר אפשרויות בחירה, לא?

למען האמת, יש כאן הרבה יותר מרצף על קו כלשהו. יש כאן רצף בתוך חלל עם עשרות מימדים שונים. למשל, מדינה יכולה לקבוע מס הכנסה נמוך, מס חברות גבוה, רגולציה כבדה על המערכת הפיננסית, רגולציה אפסית על שוק התקשורת, שכר מינימום בשמיים, איסור בחוק על הקמת ארגוני עובדים ועל העסקת עובדי קבלן - והכל בו זמנית. איך זה נשמע לכם? בלתי אפשרי? למה?

האילוץ היחיד שקיים הוא זה: מדינה שרוצה להגדיל את הוצאותיה, צריכה להגדיל את נטל המיסים באופן כלשהו, או את החוב הלאומי. ובכיוון ההפוך - מדינה שרוצה להפחית מיסים, צריכה להפחית הוצאות. זה לא אילוץ חזק כפי שנדמה, מכיוון שהוא לא אומר כלום על האפשרות להעביר כספים מתקציב אחד לתקציב אחר, להוריד מיסים מסוג מסוים ולהעלות מיסים מסוג אחר, וכו'.


אחד ממנהיגי סין אמר לפני מספר עשורים "לא משנה איך קוראים לזה, העיקר שזה עובד". הוא התייחס למהפכה הסמי-קפיטליסטית שהחלה לעבור אז המדינה הגדולה בעולם, והוא צדק. לאנשים יש נטייה לסווג, לקרוא לדברים בשמות, אך לפעמים הנטייה הזו מטעה.

ראו למשל את הכתבה המרתקת הזו על איסלנד.

עכשיו רדו לטוקבקים למטה. חלקם מאשימים את הקפיטליזם החזירי במשבר באיסלנד, ואפילו מותחים קווים מקבילים לארץ (שטות גמורה, מכיוון שהמגזר הפיננסי בארץ הרבה יותר מפוקח מכפי שהיה באיסלנד). אחרים לעומת זאת טוענים שהמאפיין הזה של הפרטת נכסים לידי מקורבים לשלטון הוא מאפיין של מדינות סוציאליסטיות, לא של מדינות קפיטליסטיות. כולם צודקים, וכולם טועים. הבעיה היא שהם חושבים במונחים של עסקאות חבילה; כל מה שצריך זה לצאת מהדימוי המטעה הזה, ולראות שמדובר כאן בסך הכל במחסור ברגולציה על המגזר הפיננסי, אולי בתוספת לשחיתות קלה (שיכולה לקרות בכל סוגי המשטרים הכלכליים והחברתיים ובכל התקופות וכל החברות האנושיות).


בכתבה מרתקת אחרת ממוסף כלכליסט האחרון מסופר על אסתר דופלו, כלכלנית צעירה ומוערכת העוסקת בחיפוש אחרי דרכים להילחם בעוני. אסתר היא כלכלנית אמפירית, לא תיאורטית. היא לא בונה מודלים תיאורטיים של העולם, אלא חוקרת נתונים, בודקת מה עובד בשטח, איזו מדיניות ממשלתית או אחרת מניבה תוצאות ואיזו לא. מחקר אמפירי הוא התחום שגם אני בחרתי בו לדוקטורט, אחרי שאת התזה בתואר השני ביצעתי בתחום התיאורטי.

בסוף הכתבה, מציין המראיין שהגישה מכוונת הנתונים שלה די שונה מהדיון על הבעיות הכלכליות באירופה וארצות הברית של היום. אני אצטט כאן את תגובתה במלואה:

"אני חושבת שהבעיה כאן היא עם מאקרו־כלכלה. נראה שלמאקרו־כלכלה יש מעט מאוד להגיד על העולם כמו שהוא. אני חושבת שהמדע מתקשה להסביר את העולם האמיתי. לחזית המחקר במאקרו־כלכלה אין הרבה מה לומר על מה שקורה כרגע, ואני חושבת שאם תלחץ על כלכלן מאקרו שפעיל היום, הוא יודה בפניך שהוא לא יודע מה לעשות כדי לפתור את הבעיות שניצבות בפנינו עכשיו.

אבל יש ביקוש לתשובות, וכך נוצר חלל שאנשים עם דעות חזקות יכולים להיכנס אליו ולהגיד את מה שהם מאמינים בו גם אם זה לא נתמך על ידי מדע אמיתי. אני לא יכולה להאשים אותם - הם עושים כמיטב יכולתם עם הידע שיש ברשותנו, עם הנתונים שזמינים עבורנו ועם מה שהם מאמינים בו. אנחנו לא יכולים לא לומר כלום. אבל התוצאה היא שהשיח הכלכלי שאתה רואה בעיתונים הוא הרבה יותר מקוטב מזה שהיית מקבל אם היית מראיין הרבה מאוד כלכלנים. רוב הכלכלנים ששומרים על שתיקה הם אלה שלא בטוחים, ולא ממש יודעים, ואין להם דעות חזקות, ואם היית לוחץ עליהם זה מה שהם היו אומרים לך. אתה חייב להיות משוכנע בעמדה שלך כדי לדבר על מאקרו־כלכלה היום.

ואם להיות כנה, זו אחת הסיבות שאני לא עוסקת במאקרו־כלכלה. זה היה מתסכל עבורי אם לא היה לי מה לומר על איך דברים עובדים במציאות. סוג העבודה שאני עושה הוא בעצם סוג של התחמקות מהאחריות לענות על השאלות הגדולות, כי השאלות הקטנות הן אלה שאנחנו יכולים לענות עליהן".

 הדעה הזו שלה מצטרפת לדברים דומים שאומרים כלכלנים שאינם עוסקים במאקרו. אריאל רובינשטיין, כלכלן מוערך מאוניברסיטת תל אביב העוסק במיקרו כלכלה תיאורטית, יוצא בספרו "אגדות הכלכלה" שוב ושוב נגד אלו שמנסים להסיק באופן פשטני מדי מהתיאוריות שלהם על המציאות. סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, מחברי רב המכר "פריקונומיקס", מעירים כבדרך אגב בספרם שלדעתם לאף אחד, גם לכלכלני מאקרו, אין באמת מושג איך עובדת המערכת הכלכלית העולמית.

אני לא יכול להגיד בכנות שחשבתי על כל הדברים שהאנשים האלו מזכירים לפני שקראתי אותם, אבל בהחלט הרגשתי שהמודלים המאקרו-כלכליים שפיתחתי במסגרת התזה לתואר שני לא לימדו אותי דבר חדש על העולם, בעוד שקריאה של מחקרים אמפיריים כן מלמדת אותי דברים חדשים. בתחילה חשבתי שגם את הדוקטורט אעשה בתחום תיאורטי שאינו מאקרו כלכלה, אבל כאשר דיברתי על הרעיונות שלי עם אחד המרצים בחוג הוא אמר ישר שלפי הרעיונות אני ככל הנראה אדם מעשי מדי מכדי להתעסק בתיאוריה כלכלית, ושעדיף לי לשקול כיוונים אמפיריים. בינתיים נראה שהוא צדק.


הגישה הזו של התעסקות בבעיות קטנות, בחינה של מה שעובד ומה שלא עובד על פי נתונים, ודחייה של "תיאוריות גדולות", יכולה להיות גם העתיד של העיסוק במאקרו כלכלה, וגם של הדיון הציבורי בנושאים כלכליים. במקום מודלים של שיווי משקל מלא שמתארים את המשק כולו, כלכלנים יכולים להתמקד בשאלות ספציפיות ובשווקים ספציפיים (ורבים מהם אכן עושים כך). במקום וויכוחים על ניאו-קיינסיאנים לעומת ניאו-ליברליזם, או על סוציאל-דמוקרטיה לעומת קפיטליזם, ממשלות יכולות פשוט לנסות ללכת לפי מה שעובד. אפשר לקיים רגולציה כבדה על מגזרים מסוימים שככל הנראה זקוקים לכך, כגון המגזר הפיננסי, ובו זמנית להפחית רגולציה על מגזרים שאינם זקוקים לכך. אפשר להגדיל הטבות סוציאליות מצד אחד, ובו זמנית למנוע תופעות של ניצול על ידי מערכת פיקוח מחמירה. לא רק זה – מה שנכון למדינה אחת לא יהיה נכון למדינה אחרת. לנורבגיה ואיסלנד, למשל, יש משאבי טבע רבים שמסוגלים לתמוך בכלכלה יחסית סוציאליסטית, בדומה לערב הסעודית ולנסיכויות המפרץ הפרסי. מה שנכון להן, לא יהיה בהכרח נכון לשוויץ או להולנד. מה שנכון למדינות גדולות לא בהכרח נכון למדינות קטנות, ומה שנכון למדינות עם לכידות חברתית חזקה לא בהכרח נכון למדינות עם שסעים אתניים חריפים (למשל, נסו להעביר סקר בין תומכי המחאה החברתית עם השאלה הבאה: "האם הייתם מוכנים להגדיל את המיסים שאתם משלמים ולהעביר את עודפי התקציב בשלמותם להקמת תשתיות בכפרים ערביים נחשלים?").


כתבתי בעבר שאין באמת שיטה כלכלית חדשה, אבל הוויתור על המילים הגדולות והתיאוריות הגדולות בהחלט יכול להיות סוג של סדר כלכלי חדש, גם בעולם האקדמי וגם בעולם האמיתי. קצת יותר צניעות, קצת פחות אידיאולוגיה, והרבה תשומת לב לפרטים, אולי יובילו את העולם להקמת מערכת כלכלית שפויה יותר וליצירת דיון ציבורי מועיל יותר.




הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת