00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשבתי שאפשר.

חמין של מחשבות

איך אני יודעת שהניתוח הצליח?

ראשית כל אין את הכאבים בירך. אין צליעה, גם הגב הפסיק להציק. אני עושה הליכות עם אזניות, נגד השעמום,  מתעמלת בבית כמו שלמדתי בפילטיס הרפואי, לא שאין תזכורות אחרות פה ושם כדי שאזכור שאני חיה כנראה, ובכל זאת, יותר טוב.

טיפול פזיותרפיה במכון. הפעם בכתפיים, שכנראה נפגעו מההליכה לאורך זמן עם הליכון ומקל. מההישענות עליהם, הפעלתי כח, מבלי שהרגשתי. התפתחה דלקת, עכשיו זה בטיפול. מקוה לטוב גם עם זה.  

אני מרגישה כמו בטיפול עשרת אלפים שלא נגמר. כל שבוע תורים חדשים, מפנטזת על לחזור לעבוד, ויודעת שזאת תהיה התאבדות מצידי. מכון מור מתקשרים בקשר לבדיקת צפיפות עצם. ואם אני רוצה אז גם כף יד בתשלום מיוחד. רוצה ,בודאי שרוצה אמרתי.

ועשית בזמן האחרון בדיקות או ניתוחים כאלה ו/או אחרים?

לא. השבתי, לא עשיתי.

ופתאום ידעתי, הניתוח הצליח ואני חיה!!!.

פשוט שכחתי שנותחתי. מי היה מאמין, רק לפני חמישה וחצי חודשים. אני לא רוצה להפסיק להתנועע, ללכת, לזוז, לרקוד, אני מרגישה צורך לפצות על חודשים ושנים, שלא היה לי קצב הליכה אחיד, מחשש שיריית הכאב תצוץ לפתע, ותפלח את גופי, מהגב התחתון ועד קצה הרגל. ועכשיו... איזה יופי.

***

הגשם שיורד בחוץ כל כך סמיך וחורפי, כך אני אוהבת אותו. זה הגשם שלו אני מחכה כל הקיץ. זה הגשם שאליו אני מתגעגעת מרגע שנפסק, ועד לעונה הבאה שלו, שלעיתים היא כל כך קצרה, ומתקמצנת, שאני יוצאת  מאוכזבת  מהאין חורף. ולא אכפת לי להירטב בדרך, ואין לי בעיה לנעול מגפיים ולטייל בגשם, לנשום את האוויר השטוף, לטייל בגינה לראות ולשמוע את העצים והשיחים מחככים ענפים, כמו כדי להתחמם, את נצנוץ הטיפות על העלים הירוקים, אני אוהבת חורף, וכמה שיותר מופעים ייטב. ברקים, רעמים רוחות. ברגעים אלה ממש, אני שומעת את הטיפות  שוטפות לי את התריסים למשל, כל טיפה יש לה כתובת,  זה גשם מתנה, שנספג באדמה, מרווה משקה, ומנקה את העולם שלי מהאובך האחרון.

***

אמש התקשרה נכדתי מארצות הברית, בעקבות שאלות שקיבלה במסגרת שעורי בית.

איך היה לגדול בבית של ניצולי שואה?

מה היה הדבר הכי קשה שחוויתי בילדותי כבת של...?

איך הרגשתי בתור ילדה?

איך קוראים לנו, הילדים של ניצולי השואה?

איך זה השפיע עלי בגידול ילדי?

מה אני מרגישה עכשיו? 

היו אולי עוד שאלות לא את כולן אני זוכרת, אבל בערך זה היה הכיוון.

אני זוכרת בית עצוב, הורים עסוקים, שבכל מאודם מבקשים להקים בית שני. חיים בצמצום, בצניעות.

אני זוכרת לילות של חלומות, בכי, צעקות (של אמא). אני זוכרת דכאונות , אני זוכרת בדידות. אני זוכרת חסך רגשי. הרבה התעסקות סביב אוכל. מקרר תמיד מלא, יותר ממה שצריך ואפשר לאכול. דברים מתקלקלים. אוכל לא זורקים.

אני זוכרת חרדות קיומיות, זה עדיין מופיע פה ושם ללא אזהרה ובהקשרים שונים. למדתי לומר/לשנן לעצמי, תרגעי, זה בסדר, את מסתדרת. צריך לעמוד על המשמר, תמיד כל הזמן, שהעולם לא יתמוטט, שהחיים יזרמו. הנה עוד שנה עברה, ועוד שנה, ו.... כן זה קיים. טלפונים מפחידים, כאילו כל טלפון הוא בשורה רעה בפוטנציה. גם כשיש כבר סיבות לבשורות טובות. תמיד החשש הזה. לא לשמוח יותר מדי, או מוקדם מדי, כי אולי דברים ישתבשו. נלחמת בזה עד כלות, אבל מדי פעם זה מופיע.

בדידות. חגים וארועים משפחתיים ללא משפחה. מקנאה בילדים שחוזרים מהחופש ומספרים שהיו אצל דודה, או סבתא, אנחנו לבד.

לא זוכרת חיבוקים או נשיקות. חסך רגשי. בריחה אל עולם דמיוני -ספרים, בניית עולם משלי, מטיילת הרבה לבד,  אוהבת חיות, אוספת חיות. יכולתי להיעלם מבלי שאיש ידע. או יכול היה לעבור זמן רב עד שהיו מרגישים.

ילדה מסתכנת, מהמרת, מעשי קונדס, בדיקת גבולות, ויחד עם זה אחריות ובגרות. עזרה בבית, במשק, טיפול באחות הקטנה והאהובה.

ההורים מטפחים בן יורש, שישא את שמם, שיירש את מפעל חייהם, בדרך דורכים עלי, מדלגים על זכויותי כביתם. כאב, תסכול, אכזבה. דברים שלא נאמרו, דברים שהשתיקה יפה להם, דברים שכבר לא יאמרו לעולם.

לפעמים נדמה שההורים יחיו לנצח, ופתאום הם אינם. משאירים אחריהם פירוד, ותחושה עזה של החמצה וחוסר הגינות. מחשבות נוגות, כואבות, ובסוף השלמה של אין ברירה. ממשיכים הלאה. החיים כמסוע, שכל הזמן זז קדימה ואני עליו. אני לא מזוודה פסיבית, אני חיה ונושמת, מתכננת, מיחלת, יוזמת, מתחברת, משתדלת. להרגיש ולהתרגש  מדברים עושה לי טוב.

הדבר הכי חשוב. המשפחה. הדאגה להם, לבריאותם, לרווחתם. המחשבות כולן סביבם. גם מעט/הרבה לעצמי. נותנת לעצמי זכויות שלא ניתנו לי בעבר. ושומרת על עצמאותי מכל בחינה. חייבים להמשיך. פה ושם יש סדק שרוצה להתרחב, ואני לא מאפשרת לו, כי זה מסוכן לי. צריכה לשמור על יציבות בחיי. מאחלת ומיחלת לשקט ושלוה, ולבריאות גם, כמובן. נעשיתי מומחית באיטום סדקים!

היום אני מרגישה בעיקר, שאני מאוד אוהבת את המדינה שלי. באמת, אבל באמת שאין לי ארץ אחרת. אני בוטחת בצבא, ואני אוהבת את האנשים, ואני אוהבת שיש לי אותם, והם הבסיס שעליו אני יושבת, והם הביטחון שלי כישראלית ויהודיה.

בלי מרחאות, עניתי לנכדתי, שמחשבותי ותחושותי היום כבת של ניצולי שואה ובכלל, כמי שחיה בארץ הזאת שנקנתה בדם, אני חושבת שצריך לשמור על המדינה שלנו, ולהעריך את קיומה, ולא להתיחס אליה כדבר מובן מאליו.  ולדעת שיש לנו גב, ודברים שקרו פעם לדור ההורים שלי לא יקרו שוב, לעולם, כי יש צה"ל. גם הישראלים והיהודים שחיים בחוץ לארץ, קבוע, או זמנית כמוכם, יודעים, שיש להם לאן לחזור אם ירצו, ותמיד יתקבלו בברכה.

קוראים לנו, בני הדור השני. הורי היו ניצולי שואה, ואני הבת שלהם. ספגתי מה שספגתי, אמרתי לנכדתי, ואיך אפשר לא? ואתם נכדי האהובים, מרגישים את אהבתי אתכם, את הרצון שלי לפנק אתכם במפגשים המשפחתיים, באוכל שאתם אוהבים, עדיין ההתעסקות הזאת עם האוכל, יותר מדי... אולי בגלל זה....?

לא יודעת.

***

אחרי השאלון בליל אמש, לא יכולתי להירדם. עניתי לעצמי על כל השאלות שזכרתי, בלי למרוח, בכנות. גם אני נוהגת להדחיק מחשבות. לא להתעסק איתן יותר מדי, להתחבר לקצב האמיתי הזורם ההכרחי, לא להתעסק בבעיות שאיני יכולה לפתור, או להבין עד הסוף, לעקוף מחשבות טורדניות ומטרידות שאין בהן הקלה ואינן מביאות עימן מנוחה. לשם מה להתעסק בהן. אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור, ואין הזדמנות לשנות דברים שאינם ולא היו, תלויים בי.  ומי אומר שאת כל הבעיות צריך ואפשר לפתור? החיים זה לא מתמטיקה, זה לא משהו מדוייק, לפעמים צריך להמציא אותם שיהיו נסבלים או סבילים או מאושרים או  מה שיהיו. ושיהיו, וזה העיקר, ושיהיו טובים. אם כך, אני ממשיכה הלאה. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

תגובות אחרונות
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
תגובות אחרונות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ש י א 1 אלא אם צויין אחרת