00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

טובה בלקנות אוכל מוכן – על אהבה ואשמה

 

בבית הוריי אהבתי מאוד את האוכל הביתי הטרי, שאמי הייתה מכינה מדי יום. (טוחנת ידנית במטחנת בשר, מקציפה במערבל ידני, קוצצת בסוג של גרזן חיתוך, הקיצור, הכל ביד, לא חשמלי.)

שלא לדבר על פרוק העוף השלם, הוצאת קרביו, וריח החריכה של שארית שיער העור על האש.

מוטב בשלב זה לא להרחיב בתאורים אנטומים של קרבי העוף והדג ששחה קודם לכן חופשי במי האמבטיה עד שבה סופו בחביטת מערוך על ראשו.

הקיצור, עבורי בבית הורי נוחות של בית פיזי פרושה היה ריח מצעי המיטה נקיים, מים חמים בבוילר וכמובן האוכל של אמא. בהחלט הבוילר היה לא כל יום, מפאת החיסכון, אלא רק בימי שישי. (מי שרצה לנקות איברים מסוימים על בסיס יומי היה נאלץ להשתמש במי ברז קרים)

כפיצוי אני מתקלחת חורף- קיץ לפחות פעמיים ביום במים חמים ונעימים. (אחד המטופלים שאל אם במי עדן נוכח כמות הגלונים הממתינה מחוץ לבית) .

ממרומי הזמן וההכרות עם מאכלים מגוונים ניתן לומר כי היה זה אוכל ביתי בסיסי, ליטאי, ממש לא גורמה במונחי היום, אבל טרי וטעים ומאוד אהבתי אותו. שיא השיאים של העונג היה הגעפילטע פיש לשבת, דג מלוח קצוץ, כבד קצוץ, וכל הדברים שהיום איני מתקרבת אפילו אליהם, שלא לדבר כמובן על חמין השבת והקישקע. אה... החמין המופלא ההוא... לא יבוא היום אל פי בשום מחיר.

הזמנים, האופנות והטעמים משתנים. נדמה לי, שעד עצם היום זה ממש, לאכול יוגורט לבן או גביע אשל מתובל במלח היא תופעה שרק אני ואחי שותפים לה. סך הכל היינו שני ילדים במשפחה. אנשים לאורך השנים התבוננו בכל אחד משנינו בתימהון על עניין המלחת היוגורט ושאר מיכלי הלבן, ואנחנו בשלנו...

כך היה נהוג אצלנו בבית.

גירסא דינקותא.

עבור אחי עד היום מרק עוף מבושל היטב, מתובל בכמות ירקות הגונה נחשב מעדן, בני משפחתי רואים בזה מאכל משמים, סולדים מכל סוג של דג למינהו, ובקיצור, מסורת אוכל מבית אמא אבא הלכה בביתי לעולמה.

למעט השניצל כמובן, וגם זה לא נחשב משהו.

לא נורא.

בצעירותי ובהמשך הדרך, היה לי תמיד כיף ללמוד מתכונים חדשים ולנסות תבשילים ובקצרה בישול ואפייה היו אהובים עליי והתגאיתי בתוצאות.

עם השנים לא עלו בקנה אחד עבודה מקצועית אינטנסיבית והכנת אוכל למשפחה מרובת פיות, שלכל אחד טעם אחר משלו, כך שהמטפלות/ מבשלות נכנסו לתמונה ואני יצאתי לחופשה בת יותר מ20 שנה מהמטבח.

למעט בעונת פורים – אין כמו אוזני המן של אמא טוענים בני הבית (מתכון בצק שמרים ופרג של אימי),

והחגים הגדולים. שיהיה להם גם טעם של אוכל של אמא, צלי הבקר, הכופתאות בפסח ובימי החורף מרקי הירקות העשירים למיניהם.

אלו דוגמיות קטנות של בישול ביתי מצידי לאורך הרבה שנים, רוב הזמן הייתי מחוץ לעסק, והאוכל הביתי הוכן בידי אחרים.

מאחר והתאפשר לי להכין אוכל ביתי רק שהתחשק לי ולא לעיתים קרובות היו הדברים נעשים מתוך אהבה ולא מתוך תחושת חובה שהרי עול הבישול היומי לא היה עליי כלל.

עבורי, מתוך היסטורית ילדותי אוכל מבטא אהבה, נראה לי שעבור הרבה אנשים, כנראה כל בני האדם.

המבשל/ת משקיע/ה כדי שליקיריו/ה יהיה טוב וטעים, יהנו ויחוו חוויה של בית. כשהחבר'ה רצו ג'אנק בורגר או פיצה הם קיבלו זאת כפינוק מיוחד שהוזמן הביתה.

ג'אנג פוד נחשב "ממתק", לא אוכל ובהתאם הייתה ההתיחסות אליו. סוג של צ'ופר אקסטרה.

 

והנה הגיע הרגע הגורלי (שום דבר לא קבוע בחיים האלה) שמחזיק הבית הוחלף במנקה בלבד, ועכשיו מי יבשל? חזרתי אפוא למטבח בקטנה, מה גם שפחת מספר הדיירים וככה הפך כל עניין הבישול להיות סוג של חובה.

ומה יהיה על האהבה שבהכנת האוכל? הדברים הלכו והסתבכו כי יותר ויותר מבני המשפחה הפכו לטיבעונים, משמעותו פסילה לא רק של בשר אלא גם של גבינות למיניהן ובטח שלא ביצים, הכל מתוך אהבת בעלי החיים "תנו לחיות לחיות".

תחת סיסמא זו, אפילו ביצי החופש האורגניות ותנובת החלב נחשבת פסולה אידיאולוגית.

 

ועכשיו מה? מבחינת הבישול ידי לא תהיה בדבר הזה. לא מתעסקת עם גרגירים, קטניות ועדשים וכל הקישקוש המלווה לכך.

ברוך שפטרני מלהאכיל טיבעונים.

עניין אחד פחות להתעסק בו בחיים.

מצידי שיוכלו פיצוחים כל היום ביחד עם הקוקה קולה (רעיון הטיבעי והבריא לא בדיוק בא לידי ביטוי אבל אותי זה ממש לא מעניין. הם בוגרים ומצביעים בבחירות, כלומר אזרחים מלאים שווי זכויות.)

 

נשאר רק הצעיר שמתינוק מתוק הפך בלי שאשים לב איך ומתי לחייל קרבי חסון וגדול החוזר הביתה כל שבועיים- שלושה ולמזלי הטוב נשאר שפוי, אוכל הכל, ויודע להתענג על אוכל עשוי כהלכה.

טוב, עכשיו, יום חמישי אחרי הצהריים הפך ליום חופשה והיום הקדוש שלי, זה היום האיכותי בו אני מכינה לחייל השב הביתה אהבה ופינוק אמיתי של בית: מתעסקת עם פשטידות למיניהן, לזניות, בשריות, חלביות, ועסוקה בלהתחדש ולהשתדרג.

תחילה טען שאינו זקוק לכל הפינוקים האלה ולבסוף סיכמנו שלמרות השקעתי אין זו חובתו אפילו לטעום מן האוכל.

הוא חופשי לאכול בחוץ עם חברים מתי שרק ירצה, העיקר שלא ירוץ בבית משפט "פולני": "כמה טרחתי עבורך ואתה אפילו לא נוגע בזה".

אנחנו נגד קורבניות פולנית ולפיכך נמחקת כל תחושת אשמה פוטנציאלית.

למרבית הפלא עד מוצ"ש נאכל איך שהוא כל האוכל, יברכו האל ואת שאר השותפים לאכילה.

וכאן שוב התרחשה תפנית בסיפור, החלו כאבי הרגליים, הקרנה מן הגב.

עכשיו לא בא בחשבון מבחינתי לעמוד, לטגן, או לערבב בסיר אפילו מספר דקות, בינתיים אני עושה פיזיתרפיה, זה עוזר אך טרם פג הכאב.

אז שוב חזרתי לא לבשל ומי יכין לחייל הקרבי של את מעדי סוף השבוע? חנויות לממכר מעדני מזון ביתי מוכן יש בשפע בשכונתי הנוחה והמפנקת.

אז אוכל ביתי טעים יש בסופ"שים, איש אינו מתלונן, אני יודעת לקנות היטב.

אבל הלב נחמץ בקירבי.

איך זה שלא הכנתי במו ידי את האוכל ליקר החוזר הביתה מאבק או בוץ ובקצרה הרבה ליכלוך ותנאי שטח?

הרי כבר אמרנו הכנת אוכל זו הרי הענקת אהבה, לא?

 

אז אוכל יש בשפע, כולם מרוצים משפע הטעמים והגיוון וליבי מתכווץ וכבד מרוב רגשות אשמה.

אמא פולניה או צברית תל אביבית איך זה אמא ללא הכנת אוכל?

לעידכון קוראיי הנאמנים (יש בכלל כאלה?) הריני שמחה לידע כי כאבי הרגליים נעלמו כפי שהגיעו, איתם נעלם גם רגש האשמה וההלקאה העצמית לגבי האוכל. הפולניות התפוגגה ועכשיו גם לא כואב לי וטוב לי וגם למדתי ליהנות מקניית אוכל ביתי מוכן ומבושל כהלכה, הללויה.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת