00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

רק עוד עצירה קטנה - סיפור

לפניכם סיפור קצר שתרגמתי מהרשת, מאת מחבר אלמונימי (אם מישהו/י יודע/ת מי כתב אותו אשמח לדעת כדי לתת קרדיט).
הסיפור מעלה שאלות מאתגרות, המחייבות אותנו לעמוד מול עצמנו ולבחון - עד כמה מלא היום-יום שלנו בהזדמנויות לשים לב לאחרים, לראות איפה אנחנו יכולים להגיש עזרה, ולא להמתין בציפייה שמישהו אחר יעזור לנו.
לפעמים, דווקא תשומת הלב לאחרים ולבעיותיהם, עוזרת לגמד את הבעיות שלנו עצמנו ולשים אותן בפרופורציות...

"גודלם ושיעורם של מעשינו אינם מה שחשוב, אלא כמות האהבה שהוכנסה אליהם." (אמא תרזה)

תהנו!


ינון


רק עוד עצירה קטנה

זה היה בוקר רגיל למדי.
יצאתי מהבית ועליתי על המונית לקראת עוד יום של עבודה.
בדרך כלל אין לי כוח כבר לאנשים - עולים, יורדים, מקשקשים, מתלוננים ואז נעלמים.
אבל הבוקר היה לי מצב רוח אחר, לא יודע למה, אולי בגלל האופן בו השמש הגיחה מבין עננים.

הגעתי לכתובת שקיבלתי ממנהל התחנה וצפרתי בצופר.
אחרי המתנה ארוכה של מספר דקות, החלטתי לעלות לדירה ולראות מה קורה; הגעתי לדלת ונקשתי שתי נקישות.
"רק עוד רגע", עלה מהדירה קול שנשמע שברירי וזקן. 
שמעתי קול גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת.
לאחר המתנה שנדמתה כנצח, הדלת נפתחה.

למולי עמדה אישה קטנה וחביבה, שנראתה לי בת 90.
היא לבשה שמלה מודפסת עם פרחים עדינים וכובע סגול עם נוצה, כמו משהו מסרט ישן.
לצידה הייתה מונחת מזוודה קטנה ומרופטת.
דירתה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים, כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים.
לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים, שום תמונות על הקירות.
בפינה עמדה קופסת קרטון גדולה מלאה בתצלומים ישנים וכלי זכוכית.

"האם תואיל לשאת את המזוודה והקופסא שלי למונית?" היא שאלה.
לקחתי את המזוודה למונית, שהייתה קלה באופן מפתיע וחזרתי עבור הקופסא; אחר כך שבתי כדי לסייע לקשישה לרדת במדרגות.
היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית; כל אותה העת היא הודתה לי על חביבותי.
"זה שום דבר", אמרתי לה, "אני רק מנסה לנהוג בנוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באמי."
"הו, אתה ילד טוב", היא ענתה בחיוך.

כשהגענו למונית היא נתנה לי כתובת ואז ביקשה: "האם תואיל בטובך לנסוע דרך העיר?"
"זו לא הדרך הקצרה ביותר" עניתי במהירות, מורגל בחסכנותם של נוסעי שמבקשים תמיד את הדרך הקצרה ביותר.
"הו, לא אכפת לי", היא ענתה, "אני בדרך להוספיס."
הבטתי בה במראה האחורית; עיניה ברקו.
"לא נותרה לי משפחה", היא המשיכה בקול רך, "הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן רב לחיות."
בשקט רכנתי קדימה וכיביתי את המונה, שספרותיו התקדמו במהירות.
"באיזו דרך תרצי שאקח אותך?", שאלתי.

בשעתיים הבאות, נסענו דרך סמטאות העיר.
היא הראתה לי את הבניין שבו היא עבדה פעם כמפעילת מעלית, ואחר כך עצרנו מול מסעדה סגורה, שם מלצרה לפני עשרות שנים.
נסענו דרך שכונה מוזנחת, שבה היא ובעלה התגוררו כשהיו נשואים טריים.
היא ביקשה שאעצור מול מחסן ריהוט שפעם היה אולם ריקודים, שבו רקדה כנערה צעירה.
"רק עוד עצירה קטנה", הייתה מבקשת כל פעם בקול חרישי.
מדי פעם ביקשה שאאט לפני בניין מסוים או פינה ואז ישבה, מתבוננת לתוך האפלולית, לא אומרת דבר.
כשהשמש החלה לחצות את קן האופק, אמרה לפתע, "אני עייפה, בוא נלך עכשיו."

נסענו בשתיקה לכתובת שנתנה לי.
זה היה בניין נמוך, מוארך כרכבת עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.
שני אחים לבושים ירוק יצאו מהבניין ברגע שעצרנו; הם היו יעילים ומדויקים, הביטו בכל תנועה שעשתה הקשישה.
כנראה ציפו לה.
פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת, ואחר כך את הקופסא.
האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים.

"כמה אני חייבת לך?", היא שאלה ברוכנה לעבר הארנק שלה.
"כלום", עניתי.
"אתה צריך להרוויח למחייתך, בחור צעיר", היא ענתה.
"יהיו נוסעים אחרים", השבתי.
לפתע, כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק; היא נאחזה בי בחוזקה.
"נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה", אמרה.
הבטתי שוב בעיניה הבורקות ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם.

לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום.
נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי, מביט בשבילים, בעצים שבשדרה, בילדים המשחקים.
בשארית היום, לא יכולתי לדבר כמעט, מחשבות ושאלות טרדו אותי.
מה היה קורה אם הייתי צופר רק פעם אחת כהרגלי וממתין שתרד בלי לגשת לדלת?
כלל לא הייתי רואה אותה בדירתה, והיא הייתה הופכת לסתם עוד נוסעת רגילה.
מה היה קורה אם האישה הזו הייתה מקבלת נהג כעוס וחסר סבלנות, או אחד שהיה ממהר לסיים את המשמרת?
כמה אנשים במצוקה עוברים כל יום במונית שלי ורק זקוקים לאוזן קשבת, תשומת לב וחיוך – ואני משיב להם בחוצפה, חוסר סבלנות ונרגנות?

חשבתי לעצמי - כמה אנחנו רגילים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים, אבל רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות כשהם עטופים במה שנדמה לנו כרגעים קטנים.
כמה כוח וחיזוק אנחנו יכולים לתת לאחרים סביבנו בעזרת דברים כל כך פשוטים, שלא עולים לנו דבר, כמו חיוך, הקשבה וסימפטיה, אפילו של דקה.

המשכתי בדרכי והבחנתי שבלי לשים לב שבתי אל ההוספיס.
עצרתי את רכבי וירדתי אל הכניסה; אחות חביבה הדריכה אותי איך להגיע לחדר הקטן בו התגוררה הקשישה.
הקשתי על הדלת, וכשפתחה בעיניים שואלות אמרתי לה: "שלום. תרשי לי לבקר אותך מדי פעם?"
עיניה הבורקות ענו ללא מילים.


           

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת