00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

אלטע זאכען רבותיי, אלטע זאכען

 

הדבר המיוצר בביתנו הכי הרבה ובשפע זה ללא ספק זבל.

אני לא מתכוונת באופן רוחני או נפשי: אידיאולוגיות מוזרות ואיזוטריות, רעיונות אנרכיסטים פרועים, רגשות שליליים וכדומה.

אלא מדברת במוחש ממש.

מדי יום נזרקות בבוקר 3 שקיות זבל ענקיות, סופר גדולות, הכי שיש בשוק, לפח האשפה המרכזי ואני תמהה מהיכן נוצר כל הדבר הזה?

לעיתים במהלך היום יש צורך בעוד השלכה, אני לא חושבת שאנחנו היחידים בביזנס הזה.

מיותרים וממורטטים בכל מקום: בארונות הבגדים, הדחוסים בגדים שלעולם לא נלבש, "אבל חבל לזרוק" ואין בדיוק מיכל איסוף בגדים בסמוך לבית, אז הם תקועים בארון.

אנחנו טובים מאוד גם בערמות של חד גרב המצפה בכליון עיניים שימצא בן זוגו האבוד.

ובפרט ובעיקר ניירת וספרים. ספרים, רבותיי, ספרים, מאחר וזה המצרך הנצרך ביותר בבית. לשאר מוצרי התצרוכת, למעט מזון שראוי שיהיה משובח, קיימת עמדת בוז התנשאותית: אנחנו נגד תרבות התצרוכת ונגד תרבות המותגים, אז חלק מילדיי הפכו לאידיאולוגיה ללכת לתיכון ולאוניברסיטה עם בגדים בלויים (עוד טרם שג'ינס ממורטט וקרוע להפליא הפך לשיא אופנת ה cool והשיק) כאשר בארון שוכבים בגדים חדשים. ("מישהו ביקש ממך בכלל לקנות?" "למה צריך את זה בכלל?") בפרט בעניין הספרים יש תקיעות רבה:

 ראשית כבר אין קירות וספריות להכילם. שנית, גם על ספרים מסוימים חל עקרון הפג תוקף: כבר גדלנו מהם, הם קטנים עלינו: למשל כל ספרי ההכנה לפסיכומטרי שלאיש כבר אין צורך בהם ושלא לדבר על כל מיני ספרי הגות למיניהם שכבר הפכו פאסה או סתם סיפורת שאיש לא יקרא אותה לנצח (בהארת שטות של רגע, במבצע בדיונון, רכשתי 2 ספרים של אנה קארנינה, טולסטוי, נו באמת, מי השתגע לעיין בהם?)

 

מטופלת שלי לשעבר, מלפני מספר שנים ניכר, עברה מטמורפוזה אידיאולוגית ואישיותית אחרי שהסתיים הטיפול.

מאשת פרסום ויחצנות תקתקנית ויעילה, המתפקדת כשלושה אנשים בו זמנית, הפכה תוך שינוי שמה, לנאמר "מוריה מפנה מקום".

תמורת 100 ₪ לשעה ולפחות מינימום 5 שעות עבודה היא באה לבתים ומחליפה בהם את האנרגיות לדבריה.

היא רואה בזאת שליחות רוחנית לכל דבר וכבר פיתחה הבחנות פסיכולוגיות דקות לגבי תגובות בני האדם הנפטרים מחפציהם היקרים לשעבר.

אי האחזות ושיחרור הוא תהליך נפשי קשה מאוד.

סירוויסים מתקופת החתונה, בגדים חדשים שלא נלבשו כלל כולל פתקיות המחיר הצמודות אליהם ועוד כהנה וכהנה ערמות על ערמות של חפצים שאיש לא ישתמש בהם עוד.

היא רואה בזה נוסף לפרנסה מענגת גם עזרה פיזית, כמובן, ופסיכולוגית (העידוד והתמיכה שהיא מעניקה לעובר התהליך המשחרר חפץ אין צורך בו). כי למי יש כוח נפשי ופנאי רגשי לחטט בארונותיו ומגירותיו וליישם בהם "ישן מפני חדש תוציאו".

התרומה הרוחנית שבעניין היא לאפשר בבית זרימה של התחדשות ומקום להכניס אליו אנרגיות חדשות.

השארת מרחב ללא חפצים הוא ללא ספק ניקיון נפשי ורגשי, זוהי התרחבות של המקום, יברך אלוהים את הנשמה הטובה הזאת שיום אחד לפני שנה התקשרה אליי במפתיע צוחקת כהרגלה ואומרת שהיא רוצה להודות לי, לסגור מעגל בחייה ולתת לי במתנה מאוחרת כעבור מספר שנים של הפסקת הטיפול, כמה שעות של "פינוי מקום" חינם אין כסף. (כידוע הקוד האתי הפסיכולוגי אוסר בכל תוקף קבלת טובת הנאה כלשהי מהמטופל או מתנה מן המטופל, למעט מתנות זעירות וסימליות כגוון כוס, מאפרה, פרח וכ'ו הבאים מתוך שמחה או חוויה מסוימת.) מאחר והטיפול הסתיים לפני מספר שנים ניכר חשבתי שקוד זה אינו חל במקרה הנוכחי, מה גם שמאוד הפצירה בי שהדבר הוא למענה כדי לסגור בתוכה עניינים מסוימים. נעתרתי והסכמתי, וסגרנו יום ושעה. אין דבר שאני צריכה יותר מזה, כי בחיים, אבל בחיים, לא אתפנה לפנות מקום בבית. מעדיפה לקרוא או לכתוב מאשר להזיז חפצים, שלא לדבר על האלרגיה שלי לאבק.

יעילה כהרגלה, הופיעה בדייקנות החליפה לבגדי עבודה וכפפות ובחרתי לנקות את מעלה הספריה שבמשרד, כלומר, כל הערמות של ניירת, תיקיות וקלסרים שמעל הספריה בחדר עבודתי.

מה היה שם? הרצאות שנתתי לפני 20 שנה וצפונה, סיכומים למבחן הגמר בפסיכולוגיה קלינית, סיכומים בסקסולוגיה וכ'ו.

קולטים? חיי מלפני 20 ו 30 שנה שמזמן חלפו ועברו, אך הניירת הרי ניצחית.

לפני כל זריקה לשקית אשפה היא שואלת רשות אם אפשר ומכניסה בהתלהבות עצומה.

יאללה, להמשיך לזרוק, להתנקות, להתפנות, וכך לאחר פינוי תקרת הספריה עברנו אל עוד 2 מדפי ספרים, מוריה, כאמור, הפכה לפסיכולוגית חדת עין ומיומנת בהכרת בני אדם בהתהליך הזריקה.

היא אפילו ממיינת אותם לטיפוסים שונים בהתאם לתגובותיהם הרגשיות במהלך התהליך.

בין היתר יש המתביישים בעצמם, יש האבלים על האובדן, שהרי בינינו "חלקים" של החיים והזכרונות נזרקים לאשפה.

יש לה אסטרטגיה מתוחכמת בעידוד המשליך: תחילה מציעה לשים בצד מה שמתלבטים אודותיו, היא יודעת היטב שבתוך תהליך ההתלהבות שהיא מכניסה, ההתחדשות והתנופה הרי בסיבוב הנוסף עליהם יוכרע גם דינם להיזרק.

מתפתח במשליך דחף בעל אופי התמכרותי לזרוק ולנקות.

לאחר שהוציאה וזרקה לאשפה המרכזית כ10 שקיות אשפה ענקיות קרסתי נפשית ופיזית, הייתי חיוורת, והיא כמובן דוחקת בי להמשיך. "מה? עבדנו רק שעתיים וחצי, בואי נמשיך לפחות עד 4 שעות." היא מעודדת. הרגשתי מרוקנת נפשית ותשושה. סוג של מוות ולוויה. ראיתי את חיי חולפים לעיניי במהירות עצומה ונזרקים לאבדון אין- חפץ – בו.

התחבקנו והתנשקנו לפרידה והבטחתי לה שנפגש בהמשך. היא השתנה מאוד בחווית המפגש איתה וזה היה משמח מאוד. היא הקרינה טוב לב, נדיבות, ושמחת חיים עמוקה. כמובן שהמפגש השני עדיין לא ארע למרות שעד היום הצורך כמובן קיים ועומד.

לדבריה, רוב הבתים, פשוט מלאים בזבל ואם משליכים  כל מה שמיותר ואין בו שימוש כמעט לא נשאר דבר. אני מסכימה לחלוטין מתוך התבוננות בבית שלנו וכן יודעת זאת מניסיון אישי לאחר פטירת קרוב משפחה וריקון ביתו. כל מה שמוצאים הוא אספנות של זבל: עיתונים ישנים ו"חשובים", בגדים אין חפץ בם, נוסטלגיה על נוסטלגיה, אספנות של שטויות כמו שקיות ניילון וקופסאות פלסטיק, שיהיה אם צריך...

בחייו אדם זקוק למעט מאוד חפצים ממשיים כדי להתקיים במהלך יום.

נזיר בודהיסטי מסתפק בגלימה כתומה, קערה לנדבת אורז, ומזרון עליו ישן איפה שהוא.

כיום ניתן לומר שכל אדם פרט לתחתוניו ועוד כיסוי כלשהו בהתאם לעונת השנה זקוק רק למחשב, סמרטפון, ואינו זקוק לשום פריט נוסף פרט למיטה נוחה, אוכל בסיסי ומקלחת טובה.

יהודים אומרים שיהיה אם צריך, כי הרי אין לדעת אצל היהודים מתי תגיע פורענות "הצריך".

האמריקאים, מעריכי השטר הירוק, מוכנים להקדיש שעות ארוכות למיין כל פריט אין חפץ בו, לנקוב מחירו ולא בסנטים בודדים, ולערוך בשבת יום הפנינג של מחירת מוסך.

מה שלא טוב לאחד אולי מועיל ויעיל לאחר.

נזכרתי בענייני האשפה לדורותיהם דווקא היום משום ההשראה מלמעלה שנחתה עליי היום לסדר ולארגן חלק מסוים בחדר עבודתי: אני אדם העובר על ניירת ומסמכים ומתיחס אליהם, אבל הכמויות כה רבות, שחלק מושם הצידה לאחר כך, תוך הנחה שלאחר שנה האחר כך הזה כבר אינו רלבנטי, אם הצלחתי לחיות בלעדיו, וניתן מיד להשליך לפח מבלי למיין.

כך שהיום מיינתי, פתחתי כל מעטפה ונדהמתי איך בנק מסוים הקובע עמלות גבוהות במיוחד מצדיק זאת במשלוח כמות ניירת עצומה על כל אה ובה שהלקוח עושה, הקיצור, הצפה של ניירת, וכך, בינות לדואר שבתוקף ושאינו כבר, ברוך השם, אני גם מוצאת את דף הקשר של בני מכיתה ז', ואת דף הקשר מכיתה ח'. (כמה שנים עברו מאז?) ואז הבנתי שאכן הגזמתי ועברתי כל גבול בסתימת מקום.

אני מלאת גאווה על היום הזה! כמה שקיות נייר שזרקתי! עוד מישהו מכיר בית שהוא מלא בדברי השלך וזרוק אין חפץ בו?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת