44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

מי זה רבין?

06/11/2011

 

יום שבת הרביעי בנובמבר 1995

אני בכיתה יב', עוד יומיים דוד שלי מתחתן, אני אמור ללמוד למבחן בתנ"ך שיש לי למחרת ואני לא מצליח ללמוד.

קיויתי שיקרה משהו כדי שלא יהיה מבחן.

ואז זה קרה, ובאמת לא היה מבחן.

אני זוכר ששכבתי במיטה והבנתי שמשהו קרה. הדלקתי את הרדיו ואת הטלויזיה בחדר והתחלתי להקשיב לדיווחים.

לאט לאט שיחררו דיווחים שהבהירו יותר ויותר שקרה משהו נורא.

משהו קרה בסוף העצרת..

רבין נפגע..

היו יריות..

רבין בבית החולים ואז -

רבין נפטר, לא סתם נפטר, נרצח.

איתן הבר מודיע בקול מזועזע "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הירצחו של ראש ממשלת ישראל" ואנשים בכיכר מסביבו צועקים מתדהמה.

איזה שוק! רק רציתי שהמבחן יתבטל ומצאתי את עצמי בסערת רגשות שלא ידעתי כמותה. דרך אגב, את השוק האמיתי הרגשתי כמה חודשים אחרי כשפרס ממשיכו של רבין לא נבחר בבחירות שלאחר הרצח. באותו הרגע הרגשתי שהכל נגמר והרוצח השיג את מה שהוא ניסה להשיג.

כנראה שאני לא היחיד שהרגיש כך בעקבות הרצח, נראה שבאותו הרגע נכנסנו למשבר עמוק ולאובדן התקווה שאפשר יהיה אי פעם לשנות משהו לטובה במדינה הזו.

ההסתה שהובילה לרצח יצחק רבין

ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון בירושלים ב-5  באוקטובר 1995 עם תמונות רבין כחייל נאצי, הקבר של רבין ושאגות ההמון "בדם ואש את רבין נגרש!", "מוות לרבין", "רבין רוצח, רבין בוגד" ועוד.. ומלמעלה הפוליטיקאים מביטים ושותקים. רוב הפוליטקאים, אך לא כולם. דוד לוי סולק מן הבמה משום שהעז לנקוט עמדה ולגנות את האלימות. חברי סיעת הליכוד דן מרידור ומיכאל איתן אמרו כי לא יסכימו להשאר ולהשתתף בהפגנה כה אלימה. על הפגנה זו אמר יצחק רבין ז"ל , שלושה ימים לפני מותו את הדברים הבאים: "ראיתי את ההפגנה בירושלים, בה הופעתי בתמונה של איש גסטאפו. ראיתי שחבר כנסת, שר לשעבר של הליכוד, דוד לוי, מגורש על ידי ציבור מוסת, ראיתי את האלימות לפני הכנסת. פנה אלי חבר הכנסת, יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו, ביום חמישי או שישי לפני שנסעתי לארה"ב, לפגישה. באתי הביתה ביום שישי אחר הצהרים, ראיתי הפגנה- כתובות של הליכוד, זעקות 'בוגד, רוצח'. אמרתי – זו הרי איוולת תהיה מצידי לשחק בצביעות של הליכוד, של יושב ראש הליכוד. הוא ישב שם ונאם תחת תמונות הגסטאפו. הוא מציע לי להיפגש, עושה הפגנות. אני אינני מאמין לו".
מה עושים עם כל ההסתה הזו? האם אלו רק עשבים שוטים או שברגע ששוב תהיה התקדמות מדינית לעבר השלום יתעוררו המשחרים לטרף הפנאטיים הללו שוב ויסיתו לרצח נוסף? מה עושים עם ההמון שנסחף בגלי השנאה הללו? איך שומרים שמצב כזה לא יקרה בשנית ואיך שומרים על ישראל דמוקרטית? (על הסכנה שבהיסחפות אחר ההמון והקונסנזוס ראו איך פיספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר מהשואה).

הרצח של יצחק רבין, ראש הממשלה המכהן, היא נקודת שבר ואחד מרגעי השפל בתולדות מדינת ישראל. עברנו טלטלה מאד קשה בתקופה הזו. זעזוע שאחריו שום דבר לא יכול להיות כפי שהיה ופחד שאולי בעצם נשכח את הזעזוע ולא נלמד ממנו כלום. הפחד הזה התבטא בצורה נפלאה במערכון של החמישייה הקאמרית מאותה תקופה. הקטע נקרא "ערוץ הילדים" והוא אחד הקטעים הסאטיריים החזקים ביותר שנעשו בישראל. ככה עושים אומנות! גם מצחיק וגם עצוב בבת אחת ועוד עם סוף מפתיע ומטלטל שצובע אחרת את כל הקטע. ללא ספק בין היצירות הגדולות של החמישייה הקאמרית.

הקטע מתחיל באולפן של ערוץ הילדים, קרן מור מנחה תוכנית שאמורה לעזור לילדים בשעורי הבית שלהם. איתה באולפן מומחה ללשון והבעה עברית (מנשה נוי) ובקו ילדה שיש לה שאלה. עד הסוף המפתיע, רוב הקטע בכלל מתרכז בשטחיות של הטלויזיה, ובערכים שהטלויזיה מלמדת אותנו, ערכים של מציצנות, תרבות אינסטנט וחוסר עומק. השטחיות הזו עוד יותר מודגשת בעזרת תוכנית שהיא כביכול חינוכית שמיועדת לילדים קטנים בגיל בו אנו בונים לעצמנו את האישיות והערכים שלנו ובעצם מחנכת אותם לערכים גרועים:

החמישיה הקאמרית - ערוץ הילדים

ואז מגיע הפאנץ' ליין בסוף הקטע.

"את בודאי מתקשה למצוא טיעונים בעד הרצח"

- "לא, אני לא יודעת מי זה רבין".

שקט ודממה.

יש ארבע שניות נוספות לקטע אחרי השורה הזו ובהן הכל עוצר מלכת. אפילו המנחה הצעירה, החצופה והקולית של התוכנית (קרן מור) עוצרת, החיוך נמחק לה מהפנים ולרגע היא קופאת. רק המוסיקה הקיצבית מאחורה ממשיכה לנגן בלי קשר למציאות. משהו נורא קרה כאן, משהו שיותר חשוב מהתוכנית או מלהיראות קול. איך לעזאזל יכול להיות שהיא לא יודעת מי זה רבין? איזה מין חינוך אנחנו מעבירים לדור הצעיר?

המערכון הזה הוא בעצם על החינוך. הוא בא להראות לנו את החינוך הגרוע שאנחנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו. הוא בא לצעוק עלינו ולהראות לנו שהמלך הוא עירום וצופה בטלויזיה. הקטע עושה זאת בעזרת הפחד שהחוויה הקשה שעברנו ברצח רבין תישכח בעקבות ערכי האינסטנט והשטחיות ולא נלמד ממנה כלום, לא אנחנו ולא דור העתיד. זו היא באמת סכנה גדולה לדמוקרטיה ולישראל.

לצערי, נראה לי שהם די חזו את העתיד. עד למהפכה החברתית של הקיץ האחרון נראה שהשטחיות השתלטה לחלוטין על ישראל, תרבות מהירה החליפה את תרבות הדיון והעומק והערכים שנראים חשובים לעם ישראל הצטמצמו לחשיבות שבלעשות כסף ולרכוש את המוצר האופנתי התורן. ברור שבמצב עניינים כזה כמעט לאף אחד לא אכפת שאזרח ישראלי רצח את ראש הממשלה שלו רק כי הוא לא הסכים עם הדעות שלו ועם דרך פעולתו. אף אחד לא פותח דיון מעמיק על השבריריות של הדמוקרטיה ושל שלטון העם בישראל. זה מצב מסוכן, הרי מה שווה הדמוקרטיה עם אנשים לא מאמינים בערכים הדמוקרטיים? ולמה שהם יבחרו בערכים הליברליים והדמוקרטיים אם אף פעם לא ממש חינכו אותם ולימדו אותם מה הם הערכים הללו ולמה הם טובים?

יש כאן שאלות קשות שחייבים להתעמק ולדון בהם, מה למשל עושים כשיש קבוצה שלא מסכימה עם ערכי הדמוקרטיה ומעדיפה ערכים אחרים? האם פשוט נתעלם ונקווה שבפעם הבאה לא יקום רוצח נוסף שיחליט ששלטון העם בתחת שלו וחייבים לעצור בכל מחיר את ראש הממשלה? האם אנחנו מוכנים לחיות עם איום כזה על שלטון העם? ועוד שאלה, עד כמה אנחנו רוצים להרשות בגבולות הדמוקרטיה והליברליות דעות גזעניות שסותרות את הערכים של הדמוקרטיה והליברליות ומתי דעות כאלו עוברות את הגבול? האם פשוט נדחיק את השאלות הללו ונחכה שהכל יתפוצץ לנו שוב בפנים?

אביב גפן-מרד הדמעות

איזה מילים יש לשיר הזה וכמה רגש יש בו! השיר משקף בצורה מושלמת את רגשות העצבות והיאוש שהיו אחרי הרצח. המשפט "רצחו שלום בכיכר, ראיתי מול עיני איך הוא נגמר" מעביר בי צמרמורות (היה קשר מעניין בין אביב גפן ליצחק רבין והוא הופיע בעצרת, דקות לפני הרצח), וסוף השיר בו אביב צורח ומזכיר לנו שלא נשכח שהאשמה עלינו הוא קטע חזק שלוקח עד לקצה את היכולת של המוסיקה והשיר להעביר רגשות:

ועכשיו אחרי כבר שהכל נגמר
ועל דלת המדינה דופק לו האסון הבא
שורשי אלימות מושקים מתוך משפך דמים
מתי כבר נודה אנחנו אשמים

כי האשמה עלינו
והאשמה עלינו

ערכים של אלימות זולה במרקעים
כשחזירי הריטינג משמינים
זה לא עושה אותנו חכמים
רצחו שלום בכיכר
ראיתי מול עיני איך הוא נגמר
והתברר שאיש דתי בלי אלוהים
ראה יותר מדי שלטים
ועוד חייך במעצר
מתי אתם תבינו כבר

שהאשמה עלינו
שהאשמה עלינו


אפילו הנשיא דיבר שטויות
וביקש סליחה
זה לא רק שהמלך הוא עירום
הוא גם נראה זוועה
תסתכלו במראה

שהאשמה עלינו
שהאשמה עלינ
ו

חייבים לשאול את השאלות הללו ולעורר בהן דיון, כי זו דרכה של הדמוקרטיה, החופש והפתיחות. רק ע"י שאלת שאלות קשות ודיון מעמיק עליהן אפשר לצאת מהבועה שלך ולהפתח. רק כך אפשר ללבן נושאים ולמצוא להם פיתרון בדרך ליברלית של הידברות. אף אחד לא מדבר, למשל, על ההסתה הפרועה שהיתה כאן לפני הרצח, כל כך מפחדים מפילוג עד ששוכחים שדרך ההתמודדות הטובה ביותר היא לא הדחקה אלא דיון אמיתי וליבון בעיות. האם מותר בערכים הדמוקרטיים להראות שלטים של מנהיג במדי נאצי? האם זו מחאה לגיטימית לצעוד עם ארון קבורה שעליו רשום יצחק רבין או חבל תליה? איפה עובר הגבול בין מחאה לגיטימית לבין הסתה?

החמישיה הקאמרית - יגאל עמיר (1997)

אני חושב שזה הקטע המצמרר ביותר שעשו החמישייה הקאמרית, מצמרר וחשוב. הרוצח של יצחק רבין יושב לו בכלא ומחייך את החיוך המפורסם שלו. מאחוריו ציורי תמיכה שהוא קיבל בדואר, ואז הוא מתחיל במונולוג הזה בו הוא מסביר לצופים איך הוא ישתחרר בעוד עשרים שנה ויצחק בפרצוף לאיתן הבר (היה ראש הלשכה של רבין והודיע באותו ערב נורא את דבר הרצח לתקשורת), יצחק בפרצוף לדמוקרטיה ולכולנו. שימו לב שאחרי שהקטע נגמר מתנגן שיר הסיום של התוכנית ובסופו שוב שומעים אותו אומר "עשרים שנה, אולי פחות". כך, החמישייה נותנת לנו לחוות את ההדרדרות הערכית שלנו ואת הפחד שבאיבוד הערכים ואיבוד ערכי הדמוקרטיה בישראל. במקרה שהם מתארים הערכים אבדו לטובת קבוצה קיצונית ימנית שלא אכפת לה מערכי הליברליזם והדמוקרטיה ולטובת עסקנות פוליטית של השמאל שמכרה את הערכים תמורת טובות אישיות. האם זה מה שאנו רוצים שיקרה?

זו לא הדרך. צריך לחנך לערכים של הליברליות ושל הדמוקרטיה כבר מגיל קטן וצריך לחנך לחשיבות של הדיון ושל העומק ולא לפחד מהם. החשש הכי גדול שלי הוא שמתוך פחד השרדותי לקיום שלנו נחליט לוותר על החופש שלנו ועל הדמוקרטיה או שמתוך עצלות ושטחיות לא נחנך לערכים הללו ונאבד אט אט את החופש, השוויון והדמוקרטיה שלנו. חינוך מעמיק לערכים הללו אמור לקרות לא רק בבית אלא גם במערכת החינוך. הוא חייב להתחיל בגן ובבית הספר היסודי ולהמשיך לאורך כל החיים, מותאם לפי הגיל ורמת החשיבה. הוא אמור לחלחל ממערכת החינוך לתרבות הישראלית ולאורח החיים בארץ. הוא גם חייב לכלול את כל מערכות החינוך במדינת ישראל. לא יכול להיות שבבתי ספר חרדיים מטעם המדינה, לדוגמה, לא ילמדו ויחנכו לערכי הליברליות והדמוקרטיה. לדעתי, אלו אמורים להיות הערכים הבסיסיים ביותר של המדינה ולכן הם חייבים להיות מקצוע ליבה בכל בי"ס במדינה.

מה דעתכם? מה אתן חושבות?

ובכל זאת, למרות הרצח, המשבר ואובדן האופטימיות נראה שעכשיו כן יש תקווה.

המחאה הגדולה שפרצה בארץ בקיץ האחרון מבשרת לדעתי על המהפכה החברתית שבדרך. יש התעוררות של הציבור בישראל. נראה שלרבים כבר נמאס מהשטחיות והניוון הערכי הזה והם דורשים שינוי. הם דורשים לקחת חלק מעמיק ונרחב בהחלטת המדיניות של ישראל ובביצוע שלה. הם רוצים שהמדינה תחזור לערכים של חופש, שוויון ודמוקרטיה. מחאות ומעגלי דיון בשלל נושאים פורחים ברחבי הארץ, לפתע העם יושב ביחד, ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים ומתדיין לעומק בנושאים מהותיים. נראה שעברנו את המשבר ואת התקופה הקשה של חוסר הערכים. עכשיו מתחיל לצוץ משהו חדש.

לא פלא שמובלי המהפכה החברתית הם הצעירים, דור הנרות. אותו דור שהיו ילדים ונערים בזמן הרצח, אותו דור שהחל ללכת ספונטנית למקום הרצח מיד לאחריו ולהדליק שם נרות זיכרון ולכתוב גרפיטי על קירות הכיכר שמבטאים את הרגשות והעצב שלהם. זהו הדור שהרגיש איך מישהו ניסה לרצוח את התקווה בכיכר, איך שלטון הפחד נחרד משלטון האופטימיות והאומץ והחליט להגיב בקיצוניות וכמעט כבר הצליח לחסל את כל הקולות האופטימיים והאמיצים, אותם קולות שלא מפחדים לנסות ולפרוץ את המצב הקיים כדי שיהיה יותר טוב. הרצח היה השיא, ניסו לקחת להם את האופטימיות והתקווה לעתיד בכוח ובאלימות.

רבין היה כנראה האמיץ האחרון בפוליטיקה הישראלית, והתקווה שהוא ייצג נקטעה באכזריות פחדנית. אך הדור הזה לא התייאש, הוא הגיב אז אחרי הרצח, לא נותן לפחד לנצח לחלוטין, והוא מגיב שוב, היום. לא נותן לשיטת ההפחדות, לעסקנות ולחוסר הערכים לרמוס את המדינה. אותם ילדים ונערים שהדליקו פעם נרות, בלי קשר להשקפה הפוליטית שלהם, אלא מתוך העצב שרצחו מנהיג אמיץ שניסה לשנות את המצב הקיים, התבגרו והתגברו על המשבר והיום מתחילים במהפכה חברתית מתוך האמונה שאפשר לשנות ולעצב בעצמך את עתיד המדינה. בזכות האומץ שלהם לשנות, האופטימיות מרימה שוב את ראשה! בזכותם יש שוב תקווה לעתיד טוב יותר עבור כולנו. זו ההחלטה שלנו האם לבחור ללכת בדרך הפחד או לבחור ללכת בדרך האמיצה שמנסה לשנות את המצב שיהיה יותר טוב. ולפני שבוחרים, כדאי לזכור שכולנו כאן ושהמדינה קמה בזכות אותם אנשים שלא נכנעו לפחד אלא בחרו באומץ ובאמונה שלהם לשנות. אז במה בחרת?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת