00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

כוחם המרפא והמעודד של בעלי החיים

כשילדיי היו קטנים וביקשו כלב מחמד אמרתי "רק על גוויתי המתה - לא מכניסה לבית חיות. נקודה."

די לי בתושביו האנושיים.

הליכלוך המתמיד, השיער בכל מקום, הטירחה בהוצאה לטיול, השחתת הרהיטים, ואז עוד לא חשבתי על הגרוע מכל: עשיית צרכים בבית חרף האילוף היקר (מה שאילץ לגלגל ולהטמין את רוב שטיחי הבית).

הקיצור, אדם אינו צופה כיצד יתגלגלו חייו, במרבית העניינים, נדמה לי.

שנים הייתה בתי בעלת בעתה מכלבים: רק ראתה כלב זעיר במרחק רב מיד נכנסה לשיתוק כללי, החווירה, והייתה על סף עילפון.

לא היה ברור לאיש וגם לא לה מדוע היא מגיבה בצורה כה קיצונית מאחר ומעולם לא הותקפה על ידי כלבים.

יום אחד שראיתיה כך (היא העלתה טענה שכדאי שאעשה לה טיפול בהפנוזה) חשבתי בליבי לא היפנוזה - אין צורך.

ניישם, שיטה התנהגותית פשוטה: חשיפה מידית לגורם המאיים תוך כדי מתן חיזוק סביבתי.

כבר למחרת (כיצד היקום עובד למעננו) נמסר לנו על כלבה שננטשה ליד חנות בעלי חיים.

(היום אני בהחלט מבינה מדוע ננטשה כי נביחותיה הן בעלות דציבלים שאוזן אנושית מתקשה לעמוד בהן.)

מיד נסענו שתינו לשם ואף שועלי קטן הציץ מתחת לשולחן החנות.

היא נמסרה לנו מיד חינם אין כסף.

הבעיה הייתה איך להחזיק כלבה על הידיים?

שתינו לא ידענו. קנינו אפוא קולר לצוואר וחיברנו אליו רצועה.

בתי ישבה עם היצור הכלבי במושב האחורי, מנסה ללטפה, אך עדיין חיוורת כולה ומפוחדת ואני נוהגת במרץ הביתה.

הכלבה היא קטנה, ג`ינג`ית, יפהפיה, שועלית, באימוצה בת שלושה חודשים והיה ברור ששלושתינו בתי, אני והכלבונת, איננו מבינות כלל מה קורה ואיך לנהוג זו בזו.

העלנו אותה הבייתה ומילה אחת נשמעה בקול פלצות מכל התושבים: מה? מה? כלב?? לא, כלבה, ענינו.

השתגעתן??! נתקלנו באופן לא צפוי בהתנגדות מקיר לקיר ומחדר לחדר, אבל כבר חיבבנו את הקטנה ובזהירות ליטפנו אותה. בבית עמדה אוירה כבדה של תדהמה וכעס על שהבאנו כלבה הבייתה.

כדי לפייס את אחד מהנוקשים במתנגדים נתנו לו לקבוע את שמה ומאז שמה בישראל ככתוב ברישיון השנתי להחזקת כלב: ג`נג. (שושלת סין הקיסרית כמובן) ועניין קביעת השם ריכך מעט, ראוי רק לציין כי למרבית הזוועה כעבור כשלושה חודשים הגיעה בעקבותיה עוד כלב (קטן, חמוד, מתוק, נלקח מצער בעליי חיים, במקום חתול שלא היה להם).

אחד מבניי שלא נסע עם המשפחה למתחם צער בעליי חיים, הסתגר בחדרו שעות ארוכות בוכה ומתוסכל.

כדי לפייסו קיבל אף הוא כעבור שעות של התנגדות לצאת מחדרו את הזכות להענקת שם לכלב.

ומאז שמו בישראל וברישיון הוא: מאט.

על שם אחד מגיבורי ספריו הבידיוניים.

אז ג`נג הקטנה שלא גדלה בסנטימטר ובגרם אחד אפילו מיום שהבאנו אותה הבייתה ומאט שהפך לענק של ממש הם כלבינו האהובים, מפגע אקולוגי סביבתי לכל דיירי השכונה וגם מפגע אקולוגי בייתי.

אך מזה לעומת השמחה והאושר שבראייתם?

(מאז הבת מאוהבת בכל כלב מזדמן שהיא פוגשת ברחוב).

הקיצור, אנו רק רואים את כלבינו הלב אז מתרחב, מתמלא אהבה ושמחה והם עצמם משתוללים משמחה (ג`נג רצה במעגלי שמחה מטורפים) למראה כל בן משפחה הנכנס הבייתה, אוהבים ומסורים מאין כמותם.

מי אוהב אותך יותר מהכלב שלך? מי נאמן לך יותר? מי לעולם לא יעביר עלייך ביקורת? לא יעיר לך דבר? ורק ירצה אהבה ועוד אהבה?

כל המתבקש הוא לחבקם, לנשקם, לשחק איתם, ומה אכפת שהם הרסו את הבית וקופצים הישר אל תוך המיטות?

זה הרי הכיף שבלהיות איתם.

הניקיון בבית על הפנים, הכיס מתרוקן מטיפולים ומזונות עבורם, אבל השמחה והאהבה בשמיים.

ראוי רק לציין בקטנה, כי מאז אותה תקופת התחברות לטבע יש לנו גם שני חתולי בית, חיות מתוקות וחכמות להפליא, מגרגרות בעונג, ורק רוצות ללקק ולנשק, על כך נכתבה כתבה שלמה בעונה הקודמת.

 

בני אדם זקוקים לאהבה ומגע כמו חמצן לנשימה, ואין זו קלישאה או פרפרזה.

זאת אמת פסיכולוגית.

בהעדר אהבה ומגע פיזי אוהב, הנפש מתכווצת, יש אובדן טעם בחיים, עצב ומתח.

כבר הזכרנו בעבר, את מחקריו הידועים של ד"ר שפיץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אודות התינוקות היתומים שמתו בהמוניהם בהעדר כמות מספקת של מגע אוהב בשנת חייהם הראשונה חרף הטיפול הפיזי המסור.

 

מגע של חיבוק הדוק, הצמדות, התנשקות, וכל קשר גופני נעים, וכן נוכחות של אדם אהוב, בן זוג או ילד (כשעוד ניתן לחבקו לנשקו בלי שיגיד איכס) משרים שלווה, רוגע ושמחה.

בתוך חווית אינטימיות המגע והנוכחות האוהבת, אנו נרגעים, ומוצאים את "מקומנו" בתוך עצמנו וליד הדמות האהובה. אין שום תחליף בעולם, למגע ולקרבה אינטימית (מיותר לומר שאין אנו מדברים כאן על סקס כלל, שהוא פרק בפני עצמו).

 

עם כל הזדקקותינו לביטוי המיני ולעוצמת התשוקה המינית בחיינו, הרי לפורקן מיני אפשר להגיע גם ביחידות, למגע ולהצמדות צריך אפוא שני בני אדם.

 

יש אנשים שעבורם הקשר עם בעלי החיים (כלבים וחתולים שהם חיות מלאות אהבה ורגש ונאמנות לבעליהן) עולה בערכו ובעוצמת האהבה והנחמה שהם מפיקים ממנו, על זה שהם מפיקים מבני זוגם.

 

מ. הגיעה עם בעלה לטיפול זוגי לפני הרבה שנים.

סיפרה על 3 שנות טיפול פסיכולוגי אישי שעברה לאחר ששקעה בדיכאון עמוק בעקבות מות כלבה האהוב, איתו גדלה מאז היותה בת 8.

כאשר הקשר עם בני האדם אינו מספק את הצרכים הריגשיים מעבירים אותם אפוא לכלב, הפעם הגיעו מ. ובעלה לטיפול בשל טענות על רקע דומה: הבעל התלונן שהדבר הראשון שמ. עושה בהגיעה הבייתה מעבודתה הוא שעשוע, חיבוקים ונשיקות עד אין סוף עם שלושת הכלבים.

עד שמתפנה לתת נשיקה קטנה לבעלה עוברת למעלה ממחצית השעה או יותר.

מ. אינה "מתה" בלשון במעטה על מגעים וליטופים עם בעלה ולעומת זאת עם הכלבים, כל רגע פנוי.

 

אולי זה נשמע מוזר שמתקיימת תחרות בין בן הזוג לבין הכלבים אבל בהחלט אין זו התלונה היחידה ששמעתי בנושא זה.

 

ר. בטיפול אישי הרבתה להתלונן על מיעוט קשר שיחה עם בעלה.

מרבית שעות הערב הוא משחק במחשב, ואם שובו הבייתה מהעבודה, ראשית וקודם כל הוא מתלטף, מתחבק, ומנשק את כלבו, שוב כחצי שעה, לפני שאומר שלום לאישתו ולבנו.

 

בהיותה בהריונה השני, ניטשה מלחמת עולם ביניהם על מסירת כלבו האהוב של הבעל לזוג חברים, שכן ר. לא יכולה הייתה לעמוד בטיאטוא ובשאיבה הבלתי פוסקים של שערות הכלב, שלא לדבר על הקנאה הגלויה בקשר האהבה אל הכלב.

 

עולה על כולם סיפורה של ד. שחוותה בדידות עמוקה כל שנות ילדותה כאשר הוריה יוצאים מוקדם, חוזרים מאוחר, ועסוקים בלעשות הרבה כסף, בשלב כלשהו נפרדו.

אך האם איתה נשארה ד. המשיכה לא להיות נוכחת ולעשות הרבה כסף.

 

ד. הפכה מילדה קטנה ועצובה לנערה שאינה יודעת אינטואיטיבית את הקוד החברתי להתחבר לבני גילה וחשה תמיד מוזרה ולא מובנת.

 

בגיל ההתבגרות ניסתה להמיר אהבה בסקס.

הרי הבית תמיד היה ריק מכל אדם.

גם כאן לא הבינה את הקוד הבין אישי להבחנה בין בחור ראוי בן גילה לבין גבר מבוגר ממנה או מנוכר הרואה בה טרף קל ללילה.

 

באמצע שנות ה20 החליטה להעתיק מגוריה, החליטה לגור לבדה (כאילו שקודם היא לא הייתה לבד לגמרי) ואימצה לה כלב גדול גיזעי ותוקפן.

אהבתה לכלב אינה יודעת גבול ושהותם המשותפת שינתה את חייה מקצה לקצה. עכשיו יש לה מישהו האוהב אותה ללא תנאי, תמיד הוא נוכח בבית, לעולם לא יעזוב אותה, תמיד ישאר נאמן רק לה ויחכה לשובה בקוצר רוח הבייתה.

 

כל שהוא רוצה זה רק את נוכחותה ואהבתה.

 

כל שהיה חסר לה ביחסי אנוש קיבלה באופן סימלי ופיזי מהכלב.

לפתע לראשונה בחייה לא הייתה בודדה, אלא עם נוכחות אהבה מתמדת וביטחון בחייה.

מכאן ועד מציאת בן זוג קבוע לו נישאה הדרך הייתה אפוא קצרה.

הקשר עם הכלב ריפא בה הרבה מאוד חסרים ריגשיים.

 

קיצור הקיצורים: אנשים בודדים ויש כאלה בכל גיל מומלץ להם שיאמצו חית מחמד. אגב, זוהי גם המלצה של אגודות בריאות למיניהן ועמותות למען הגיל השלישי.

 

שלא לדבר על ילדים להורים גרושים, או ילדים בודדים מכל סיבה שהיא.

 

גם ללא בודדים הדבר מומלץ. לנרתעים מהוצאתם של הכלבים לעשיית צרכים אפשר גם חתולים שיש להם ארגז צרכים משלהם והם נקיים להפליא.

חיות המחמד שלנו הם תינוקות מתוקים וגומלי טוב.

שפע של מגע, שמחה ואהבה.

 

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת