1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

ללא דיון ציבורי (סיפור לשבת)

 
לפני זמן לא רב (למעשה לפני כמה ימים), לא רחוק מכאן הייתה מדינה קטנה ופסטורלית שתושביה חיו באושר ובאושר (הרבה עושר לא היה שם).
התושבים היו באמת מאושרים כי חייהם היו נוחים ונעימים ללא טרדות כלל (פרט לעליות המחירים התכופות, הקיטוב הגדל בין דתיים וחילוניים, הפערים החברתיים הגדלים, קריסת מערכת הבריאות, המריבות התכופות בין סיעות פוליטיות שונות, ההסברה הכושלת, מדינות האויב מסביב, תאונות הדרכים, פקקי התנועה, משבר המים,  שחיקת מעמד הביניים ועוד כמה טרדות קטנות שלא שוות אזכור במסגרת סיפור זה).
 
והנה יום אחד, העיבו ענני סערה שחורים על אושרם של התושבים ובטחונה של המדינה. הסתבר כי מדינה אחרת (מרוחקת למדי) מאיימת בייצור נשק השמדה המוני שיופנה כנגד אותה מדינה מאושרת.
ידיעה זו הטרידה קלות את תושבי המדינה ואת ממשלתם שניסתה לטכס עצה כנגד האיום הערטילאי.
 
הממשלה פעלה בדרכים דיפלומטיות לפיתרון הבעיה והתושבים חזרו לאושרם הרגיל ביודעם שיש על מי לסמוך (במיוחד על שר החוץ שהיה עילוי דיפלומטי – אחד בדורו).
אבל, יום בהיר אחד (קצת מעונן) יצא העיתון הפופולארי ביותר במדינה בכותרת ראשית מפחידה: "לחץ אטומי".
בכותרת המשנה נכתב כי ראש הממשלה ושר הביטחון "סגרו ביניהם בארבע עיניים ללא דיון ציבורי" לתקוף את מתקני הנשק של אותה מדינה מאיימת.
 
הידיעה החרידה את תושבי המדינה. הייתכן כי מאחורי גבם, ללא דיון ציבורי ראוי, יחליטו מנהיגי המדינה על פעולה צבאית?  היעלה על הדעת במדינה דמוקרטית כי פעולה צבאית תיקבע ללא הצבעה דמוקרטית?
זאת ועוד – הצבא של אותה המדינה נקרא "צבא העם" מכיוון שבאותה מדינה הונהג גיוס חובה ועל כן לכמעט מחצי האוכלוסייה היה קרוב משפחה ששירת בצבא. תקיפה צבאית עלולה הייתה לסכן את החיילים ומן הראוי היה כי החיילים, הוריהם, בני זוגם, אחיהם, אחיותיהם ושכניהם יוכלו לקחת חלק בהחלטה שעלולה הייתה להשפיע על גורלם.
ואם זה לא מספיק, רבים חששו כי התקיפה תגרור אחריה תגובה צבאית מצד המדינה העוינת שתשפיע על רבים מתושבי המדינה. זה היה נראה מובן מאליו כי זכותם של כל התושבים לקבוע האם ברצונם להסתכן.
 
בימים הראשונים לאחר הפרסום המדינה סערה מאוד. כל אחד מהשרים, חברי הפרלמנט וראשי מערכת הביטחון התראיין ברדיו, בטלביזיה ובעיתונים והביע את דעתו בעד או נגד התקיפה ולפעמים גם בעד או נגד הדיון הציבורי בשאלת התקיפה.
אך לאחר שרואינו כל השרים, חברי הפרלמנט וראשי מערכת הביטחון ודעתו של כל אחד ואחד מהם (כולל הנשים הבודדות) הייתה ברורה לכל העם, האווירה נרגעה ונראה היה שהפרשה נשכחה.
לעשר דקות.
 
אחרי עשר דקות הוקמה קבוצה בפייסבוק שקראה למשאל עם בשאלה האם לתקוף ומתי.
לקבוצה הצטרפו עשרות אלפי אנשים תוך זמן קצר, אך מהר מאוד חל בה פילוג פנימי בין תומכי התקיפה בלילה לתומכי התקיפה עם שחר – כל אחד מהפלגים הקים קבוצה משלו שצברה עוד ועוד אוהדים.
לעם היה ברור כי הממשלה לא יכולה להתעלם מלחץ ציבורי שכזה ומשאל העם ייערך בקרוב, אך מכיוון ששרי הממשלה לא גלשו הרבה בפייסבוק זה לא היה ברור להם.
 
מכיוון שכך, קמה קבוצת תושבים שדווקא התנגדה לתקיפה (בכל שעה שהיא) והקימה מאהלי מחאה במרכזי הערים הגדולות תחת הסיסמא "ל זה לא לתקיפה (בכל שעה שהיא)".
הקבוצה אף ארגנה הפגנות מחאה בכל הארץ ודרשה בראשי חוצות "צדק תקיפתי".
טענת ראשי קבוצה זו  כי "כל העם מאחריה" הרגיזה כמה קבוצות שחשבו אחרת. באישון לילה רוססו על מבנים שונים ברחבי המדינה סיסמאות בגנות אי התקיפה.
באינטרנט פורסמה עצומה הקוראת לתקוף את המדינה המאיימת עוד בחודש הנוכחי (אך לא בין שתיים לארבע) ומכתבי שרשרת שהגיעו לתיבת המייל של כל תושב כמעט טענו שאם מליון איש יחתמו על העצומה הצבא יבצע את התקיפה מיידית.
 
כאשר כמות החתימות על העצומה הגיעה לכ-800,000 קם אזרח מודאג והודיע שהוא מתחיל בשביתת רעב, אותה לא יפסיק עד שראש הממשלה לא יודע שהוא לא יתקיף את מדינת האויב ללא קיום משאל עם או בחירות מיוחדות.
בימים שלאחר מכן הצטרפו עוד ועוד אנשים לשביתת הרעב. ארגון המסעדנים ויצרני המזון קרא לראש הממשלה להתערב בדחיפות לפני שעסקי המזון במדינה יקרסו.
 
ראש הממשלה אכן התערב. הוא נפגש עם מנהיג שובתי הרעב והבטיח לו כי יפזר את הפרלמנט ויקבע בחירות חדשות שהנושא העיקרי בהן יהיה אותה תקיפה מדוברת.
העם נשם לרווחה והחל לאכול ולהתכונן לבחירות. הדמוקרטיה נכנסה לפעולה.
תשדירי התעמולה בטלביזיה הציגו תמונה שחורה – בניינים הרוסים ומעלי עשן. חלק מהמפלגות טענו שכך תיראה המדינה המאושרת ביום שלאחר התקיפה. מפלגות אחרות טענו כי כך תיראה דווקא המדינה העוינת.
 
יום הבחירות הגיע. העם לבש חג ואחוזי ההצבעה היו גבוהים מהרגיל – לקראת הצהרים כבר נרשמו 5% הצבעה!
הצועדים לקלפיות (או לפיקניקים) היו עסוקים בויכוחים סוערים ועל כן רובם לא הרימו את ראשם לשמים. אלה שעשו זאת הבחינו בשובלי עשן מוזרים. הם תהו האם הצבא יצא לתקוף את המדינה העוינת, או לחילופין אותה מדינה עוינת תוקפת ברגעים אלו ממש את מדינתם, אבל היה ברור לכולם שהמענה לשאלה לא יינתן ללא דיון ציבורי ולכן החליטו להמתין לתוצאות הבחירות.
 
 
מוסר השכל:   ללא דיון ציבורי ראוי לא ניתן לעשות דבר
 
שבת שלום!
 
והרשומה המומלצת היא – המרוץ למיליון – פרק משהו כמו 4 - של התנין
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

82 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת