00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

הטיול לצרפת, אוקטובר 2011. חלק 1: פריז

31/10/2011

אין הרבה ארצות אטרקטיביות מבחינה תיירותית כמו צרפת. אתרים היסטוריים, נופים מרהיבים, עיירות עתיקות, תרבות עשירה, אוכל משובח - וכמובן פריז האחת והיחידה. כל אלה הופכים אותה לארץ המתויירת ביותר בתבל. למעלה מ- 80 מיליון מבקרים פוקדים את צרפת מדי שנה, נתון יוצא-דופן בהתחשב בעובדה ש- 65 מליון תושבים "בלבד" מתגוררים בה. באוקטובר האחרון הצטרפתי גם אני לעדר ונסעתי לטייל שם.

 

בשבועות שקדמו לטיסה, בעודי מתכנן את הטיול, התלבטתי בבחירת היעדים בהם אבקר. צרפת היא מדינה גדולה (השלישית בגודלה באירופה אחרי רוסיה ואוקראינה) ולטיול הוקצבו 17 ימים בלבד. ובכל זאת, החלטתי שלא להתמקד באזור גיאוגרפי מצומצם, אלא להתפרס לאורך המדינה, על מנת ליהנות מהגיוון הרב ומשפע האטרקציות בה. בניתי תוכנית שאפתנית, מעין טור דה פרנס מצפון לדרום, שבה אבקר, פרט לפריז, גם בנורמנדי, בריטאני, עמק הלואר, דורדון, פרובאנס והריביירה הצרפתית.

 

ארבעת הימים הראשונים הוקדשו לפריז. חז"ל אמרו: "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו". הם כנראה היו חושבים אחרת, אילו היו מבקרים בפריז בימינו. יופייה של העיר משגע, כובש ומהמם את העין. היא רומנטית מאוד, תרבותית ומלאת חיים. היסטוריה מפוארת לצד הווה עדכני, נשים יפות לבושות במיטב האופנה, בתי קפה קסומים - וניחוחות אפייה משכרים באוויר. העיר הזאת היא התגלמות כל מה שאני אוהב כל-כך באירופה.

 

גם הפעם, ומדובר כבר בביקורי החמישי בפריז, היא הצליחה להדהים ולהפתיע אותי מחדש. שער הניצחון לדוגמא הוא מונומנט שלא משנה כמה פעמים אעמוד מולו, תמיד מעורר בי השתאות. זהו שער ענקי, המשרה תחושת ממלכתיות על כל מי שמתבונן בו. נפוליאון בונפרטה בנה אותו כדי לפרסם את הניצחונות במלחמותיו, אך עבורי הוא מזכיר ניצחון אחר לגמרי: את זכייתה של מכבי תל-אביב בכדורסל בשנת 2001 באליפות אירופה, שאחריה חגגתי בשמחה גדולה יחד עם יתר אוהדי הקבוצה למרגלות השער. איזה נוסטלגיה.

 

 

 

שימו לב ליופיו של אחד מתבליטי האבן בשער.

 

כמה כיף להתבונן בעיר ממרומי השער ולהתפעל משלמותה הארכיטקטונית.

 

מגדל אייפל – עד היום לא החליטו הפריזאים, האם הם אוהבים או מתעבים את המבנה המוזר הזה. זה לא מנע ממנו להפוך לסימן ההיכר של פריז – ולמעשה לסמלה של צרפת כולה. בכל מקרה אי אפשר להישאר אדיש לנוכח מגדל ברזל כל-כך מסיבי בליבה של עיר הבנויה כולה מאבן. היכן שלא מסתובבים בפריז, תמיד הוא איכשהו קופץ לעין.

 

 

המגדל מהווה מוקד משיכה לא רק לתיירים, אלא גם לבעלי נטיות אובדניות (מאות בני אדם קפצו ממנו אל מותם) – ואף ולצרפתים ערב חתונתם, המצטלמים לידו לבושים בגדי חתן וכלה.

 

 

המגדל הענק כאילו מתחנן שתיירים יצטלמו לידו בצורה אינפנטילית.

 

פריז היא גן עדן לשוחרי תרבות. לא פחות מ- 173 מוזיאונים שונים פועלים כיום בעיר! המפורסם שבהם הוא כמובן הלובר, שהוא גם המוזיאון בעל כמות המבקרים הרבה בעולם (8.5 מיליון - ובהפרש ניכר מהמקום השני). הליכה במסדרונות הלובר היא כמו דפדוף בספר מבוא לתולדות האומנות – אלא שכאן מדובר בתמונות האורגינליות. כמות יצירות המופת כאן היא בלתי נתפשת – וגם אם רוצים להתבונן רק במה ש"מוכרחים", צריך להקצות לביקור כמה שעות טובות.

 

 

ונוס ממילו. גם בלי ידיים היא אחת הדמויות הנשיות המושלמות בעולם.

 

אני מעוניין להרחיב מעט על מוצג אחד בלובר, שבאופן אישי ריגש אותי במיוחד. לא מדובר בציור, אלא דווקא בפריט ארכיאולוגי: מצבת מישע, שהתגלתה בירדן בשנת 1868. זוהי מצבה מהמאה ה- 9 לפנה"ס ובה כתובת, המציינת את ניצחונותיו של מישע מלך מואב על ממלכת ישראל. מדובר בעדות חוץ מקראית, המאששת באופן חד-משמעי סיפור המתואר בספר מלכים. כיום, בימים בהם נשמעות לא פעם טענות, אפילו בקרב ישראלים, על-כך שהתנ"ך הוא לא יותר מאשר מיתוס יהודי נטול מציאות היסטורית (ולפיכך שלעם היהודי אין זכות היסטורית על אדמת ארץ ישראל) – זהו ממצא בעל חשיבות רבה.

 

 

הכתובת על המצבה כתובה בכתב עיברי-פיניקי קדום. מישהו מתנדב לתרגם?

 

גולת הכותרת בלובר היא כמובן ה"מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ`י -  יצירת האומנות המפורסמת בהיסטוריה. אפשר להתווכח האם הציור מצדיק את הכתרים שנקשרו בשמו או לא, אך אי אפשר שלא להידהם מההיסטריה שהוא יוצר סביבו. התמונה נגנבה בעבר מהלובר והושבה אליו מספר שנים לאחר מכן. כיום, למגינת ליבם של המבקרים במוזיאון, היא ניצבת מאחורי זכוכית משוריינת עם חיישני אזעקה. חסרים רק כמה שוטרים חמושים כדי ליצור הרתעה מושלמת.

 

 

בפריז שוכנת הכנסייה הגותית המפורסמת בעולם: קתדרלת נוטרדאם. בשל העובדה שבימי הביניים המון העם לא ידע קרוא וכתוב, הכנסייה הקתולית המחישה עבורו את סיפורי הקודש באמצעים ויזואליים – בעיקר בתמונות ובפסלים שקישטו את בתי התפילה. קתדרלת נוטרדאם מדגימה זאת היטב, היא מקושטת בצורה עמוסה מאוד – וכמעט כל סנטימטר בחזיתה מנוצל למען הצגת מוטיב דתי כלשהו.

 

 

 

המבט בה מקרוב ממש עוצר נשימה. איזה עושר, איזה פאר, ימי הביניים בשיא תפארתם. זהו מבנה כל-כך מורכב, שניתן להבין מדוע בנייתו נמשכה קרוב ל- 200 שנה.

 

 

 

במהלך ארבעת הימים בעיר ביקרנו באינספור אתרים מדהימים – ובאמת שקצרה היריעה מלהרחיב על כולם. לכן אסתפק בתמונות של כמה מהם:

 

נהר הסיין היפהפה החוצה את העיר.

 

בניין האופרה. מבנה מרשים כל-כך, שיגרום גם למי שסולד ממוסיקה קלאסית, להשתוקק להיכנס פנימה לשמוע איזה אופרטה.

 

כנסיית מדלן. מבנה אדיר, הנראה יותר כמו מקדש יווני קלאסי מאשר כנסייה.

 

 

רובע המארה, הרובע היהודי של פריז. לרגע חשבנו שבטעות חזרנו לארץ.

 

 

בית העירייה של פריז. יפה כמעט כמו בית העירייה שלנו בתל-אביב.

 

סתם רחוב מקסים ברובע הלטיני.

 

הפנתיאון. המקום בו קבורים גדולי האומה הצרפתית מאז אמצע המאה ה- 18.

 

אוניברסיטת הסורבון. אחד המוסדות האקדמאים הידועים בעולם. רבים מזוכי פרס נובל התחנכו כאן. רצינו להיכנס פנימה ולספוג משהו מהאווירה המחכימה של המקום, אך התברר שהכניסה היא לסטודנטים בלבד.

 

גני לוקסומבורג. אי של נחת ושלווה בלב העיר.

 

 

קבר נפוליאון בכנסיית הדום. קבר מפואר – כיאה לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה הצרפתית.

 

מרכז פומפידו. לטעמי יש מוזיאונים מעניינים יותר בעיר, אולם חזותו החיצונית, בה כל ה"בפנוכו" הוצא החוצה, פשוט יוצאת דופן.

 

שאנז אליזה – השדרה המפורסמת בעולם. סמלה של פריז הזוהרת והאלגנטית.

 

אובליסק לוקסור. המונומנט העתיק ביותר בעיר – בן 3300 שנה. רק 27 אובליסקים ממצרים העתיקה שרדו עד ימינו (מרביתם נבזזו עם השנים ע"י מעצמות המערב) וזהו אחד מהם.

 

הנוף העירוני הנשקף ממגדל מונפרנס (המבנה השני בגובהו בפריז אחרי מגדל אייפל). ביום יפה התצפית מפה על העיר היא חוויה נהדרת.

 

 

פריז היא גן עדן לחובבי מוסיקה פופולארית, ומדי ערב מופיעים בה אמנים מהשורה הראשונה בעולם. אנחנו בחרנו ללכת להופעה של בריטני ספירס (נא לא לעקם את האף בבקשה). האיכויות הווקאליות של הזמרת אולי לא הגיעו לגבהים, אך בגד הים המוזהב שלה פיצה על הכל. היט מי בריטני וואן מור טיים.

 

 

 

ועכשיו לחלק שבטח מסקרן אתכם יותר מכל: איפה אוכלים בפריז? העיר הרי נחשבת לגן עדן גסטרונומי עלי אדמות ומבחר המסעדות בה גדול ומפתה כל-כך. המטבח הצרפתי הוא הטוב בעולם – וחלומו של כל שף צעיר הוא ללמוד מספר שנים בצרפת. בעידן בו הועם זוהרם של הקולנוע הצרפתי, הספרות הצרפתית והשפה הצרפתית - המסורת הקולינארית המקומית העשירה ממשיכה להסב לאומה הצרפתית גאווה רבה. בביקורי בעיר אכלתי ב- 4 מסעדות, השונות מאוד במהותן זו מזו. כולן ידועות מאוד ובעלות מוניטין בתחומן. להלן הרשמים.

 

L’Atelier de Joel Robuchon

 

"האטלייה של ז`ואל רובושון" היא אחת המסעדות המדוברות ביותר בפריז. היא נפתחה בשנת 2003 וזוכה כיום לדירוג של 2 כוכבי מישלן. באופן מקרי ביקרנו בה בערב יום כיפור, מה שהוסיף פן חתרני קל לחוויה.

 

כמה מילים על השף ופועלו: לז`ואל רובושון מעמד של אלוהים בצרפת (האמת היא שצרפת מדינה חילונית למדי, כך שאינני יודע אם בכלל מדובר במחמאה). בשנת 1981, כשקיבל את כוכב המישלן השלישי שלו, הוא עשה זאת במהירות הרבה בהיסטוריה. בשנת 1989 הוא הוכתר ע"י מדריך "גו מיו" כאחד משלושת השפים הגדולים במאה ה- 20. בשנת 1996, בהגיעו לגיל 50, הוא הימם את צרפת כולה, כשפרש מעולם המסעדנות. הוא סיפר שעשה זאת בשל העבודה הקשה במקצוע - ולאחר שראה לא מעט קולגות סובלים מהתקפי לב בגיל צעיר. ב- 2003, לאחר שטייל מספר שנים בעולם, חזר בו מפרישתו ופתח בפריז את האטלייה. חזרתו לעניינים לוותה בכותרות ענק בעיתונים כיאה לסופרסטאר שכמותו.

 

בשנים האחרונות, לאור תופעת הגלובליזציה, עולות בצרפת שוב ושוב השאלות: מה צריך להיות הבישול הצרפתי במאה ה- 21? כיצד צריכה להיות מסעדה צרפתית בעידן הרב-תרבותיות? הבשורה שהביא רובושון הפתיעה את כולם: אוכל צרפתי עילי (אך לא מסובך מדי) המוגש כמנות טאפאס במקום המעוצב כסושי-בר. הישיבה היא על בר בצורת האות ח` מול מטבח פתוח. אין שולחנות, אין קוד לבוש - ואין הזמנת מקום מראש. רובושון הצהיר מראש: "אני לא פותח כאן מסעדה של 3 כוכבי מישלן". הוא רצה ליצור מקום כיפי, ללא אוכל מורכב מדי (אך בעל חומרי גלם מעולים), שהאווירה בו משוחררת ולא מכבידה. עד מהרה הפכה המסעדה לסיפור הצלחה מסחרר. היא משכה אליה קהל מגוון – כולל צעירים הנמנעים בד"כ מלבקר באותם מוסדות קולינאריים ותיקים כבדי ראש. רובושון הוכיח שהוא לא רק שף נפלא אלא גם איש עסקים ממולח – וסניפים של האטלייה נפתחו מאז גם בלונדון, לאס-וגאס, ניו-יורק, הונג-קונג וטוקיו.

 

 

על אפו ועל חמתו של רובושון העניק מדריך מישלן למסעדה 2 כוכבים (ויש מי שיוסיף "בלבד"). היא נבחרה בשנת 2011 ע"י המגזין רסטורנט במקום ה- 14 ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם. רובושון עצמו הוא כיום השף בעל מספר כוכבי המישלן הרב ביותר בעולם – 26 בסך הכל. מדהים.

 

 

האטלייה הוא מקום כיפי, נעים ואופנתי. בעת ביקורי בו הקהל היה מגוון מאוד – צעירים, מבוגרים, תיירים ומקומיים. ניכר שתשומת לב רבה הושקעה כאן בעיצוב, בבחירת המוסיקה, בשירותים וכו`. התפריט אמנם כתוב בצרפתית בלבד, אך אנשי השירות דוברי אנגלית. ציינו מראש שאנחנו חולקים את המנות – וכמו כן ביקשנו שהן יוגשו אחת אחרי השנייה. המנות אכן הוגשו בנפרד כפי שביקשנו, אולם כל מנה הוגשה ב- 2 צלחות נפרדות, שכל אחת מהן הכילה חצי מהמנה המקורית (בדיעבד הייתי צריך להסביר שכוונתי ב- Sharing היא לאכילה מאותה צלחת). מסיבה זו המנות בתמונות יראו לכם בוודאי קטנטנות. שלא יהיו אי הבנות – המנות באטלייה אכן קטנות, אך התמונות הבאות מציגות רק חצי מהשלם.

 

למנה ראשונה הזמנו מרק עוף עם רביולי כבד אווז. המרק התבסס על ציר עוף עשיר וצלול. הרביולי הקטנים, שמולאו בכבד אווז, ממש התפוצצו בפה מרוב טעם – ולא הייתי מתנגד לאכול מנה שלמה רק מהם. שימו לב שמנה דומה מאוד (ומוצלחת גם כן) מוגשת בהוטל מונטיפיורי בתל-אביב.

 

 

כמו כן הוגשה סלסלה של לחמי הבית, שהיו טריים, חביבים אך לא יוצאי דופן.

 

 

למנה עיקרית הזמנו בטן חזיר (קצת לא נעים ביום כיפור). בטן החזיר הוא הנתח ממנו פורסים את הבייקון. ישראלים רבים נחשפו אליו בחודשים האחרונים במזללה של מאיר אדוני – ובהחלט מעניין להשוות בין שתי הגרסאות. אצל רובושון הבשר מעודן יותר, שומני פחות, פחות קריספי – ובעל שכבה עליונה מתקתקה נפלאה. אצל אדוני מוגש הבשר על מצע נהדר, המכיל בין השאר תירס, סלרי וג’ינג’ר. מה יותר טעים? לדעתי השילוב בין הבשר של רובושון ל"מסביב" של אדוני הוא הקומבינציה המושלמת.

 

 

עיקרית נוספת היתה שליו מקורמל ממולא בכבד אווז. בני ישראל אכלו במדבר בשר שליו במשך 40 שנה, ומה שהתאים להם - טוב גם לי. שליו הוא עוף קטן השייך למשפחת התרנגולות. יש אמנם נתחי בשר מעניינים יותר ממנו לאכילה, אך בשל העובדה שטעמו אינו דומיננטי מדי, הוא השתלב בצורה מפתיעה ומוצלחת עם כבד האווז. את ההצגה גנב דווקא פירה תפוח אדמה מופתי, שהכיל לא רק כמהין אלא גם מחית תפוח עץ, שהוסיפה ניחוח ומימד מיוחד (אלוהי המטבח הצרפתי, כדרכו של אלוהים, נמצא בפרטים הקטנים). זהו פירה בעל מרקם חלק, עשיר בחמאה, קרמי – ובעל טעם שמיימי ממש.

 

 

 

לקינוח הזמנו מוס שוקולד. היה זה מוס רך, קטיפתי, לא כבד מדי ובעל טעם עשיר מאוד. הוא הוגש עם שברי עוגיית Oreo, שהוסיפו מימד ילדותי משעשע. זוגתי, שיודעת דבר אחד או שניים על מוס שוקולד, טענה שמדובר במוס הטוב ביותר שאכלה בחייה.

 

 

 

המחיר? 145 יורו (725 ₪) כולל 2 כוסות יין הבית וקפוצ`ינו אחד. היתה זו ארוחה נהדרת, בה האוכל היה טעים ומיוחד בלי יוצא מן הכלל. צריך לקחת בחשבון שמדובר במנות קטנות, מיניאטוריות אפילו במונחים ישראלים. כמובן שניתן להזמין מנות נוספות כדי לשבוע (או אולי את ארוחת הטעימות שעלותה 150 יורו לאדם), אך הדבר ייקר את החשבון הסופי.

 

לסיכום: מסעדת מישלן מודרנית, אוכל טוב ולא מורכב מדי, חומרי גלם מעולים, מנות קטנות, הקפדה על כל פרט, שירות מעולה, אווירה כיפית, חוויית בילוי כוללת.

 

 

L`Entrecote - Le Relais de Venise

 

מכירים את חוסר ההחלטיות, כשמעיינים בתפריט של מסעדה ולא יודעים מה להזמין? ובכן, במסעדת L’Entrecote פתרו את הבעיה: מגישים שם מנה אחת בלבד: סטייק אנטריקוט. המקום הזה נפתח בשנת 1959 – ומאז זוכה להצלחה מסחררת. יש לו בעיר מספר סניפים שונים –  אך גם לא מעט חקיינים, המנסים לרכב על גל ההצלחה. אנחנו החלטנו לבקר במסעדה המקורית בפורט מאיו Porte Maillot.

 

הגענו למקום בשעת ערב ונדהמנו מהתור הארוך שהשתרך מחוצה לו, שהגיע עד לכביש הסמוך (לא ניתן להזמין מקום מראש). בכל פעם שהתור "הזדחל" עוד כמה סנטימטרים קדימה, שמחנו על שפחתו סיכויינו להידרס. בסך הכל חיכינו 40 דקות – ולשמחתנו לא ירד גשם.

 

 

המקום מעוצב כביסטרו קלאסי עם מראות גדולות, תאורה רכה וזרי פרחים. כמיטב המסורת הצרפתית גם כאן צפוף-צפוף, כשהסועדים כמעט נוגעים אחד בשני. המלצריות מבוגרות, השירות לא אדיב במיוחד (בכל זאת פריז) אך יעיל. השאלה היחידה שנשאלנו היא לגבי מידת העשייה של הבשר.

 

בפתיחה הוגש סלט ירוק קטן עם אגוזי מלך ורוטב ויניגרט.

 

כמו כן הוגשו פרוסות באגט.

 

לאחר כרבע שעה הגיע האנטריקוט (27 יורו), אותו הזמנו במידת עשייה מדיום. הוא היה איכותי, רך, מתמסר וממש נמס בפה. לא היתה בו השומניות והבשרנות, המאפיינים בד"כ את הנתח הזה, מה שהעלה בי תאוריית קונספירציה שמא מדובר בפילה. היה זה בשר מוצלח וטעים, אך עם כל הכבוד לו, את ההצגה גנב דווקא הרוטב שליווה אותו. היה זה רוטב ירקרק נפלא, שהכיל בין השאר חרדל, שמנת, חמאה ועשבי תיבול שונים (המתכון המדויק נחשב בצרפת לסוד שמור, שאיש עוד לא הצליח לפצח). מרוב שהרוטב היה טעים, הוא אפילו האפיל קצת על הבשר. הוא נוגב עם הבאגט עד שהצלחת ממש הבהיקה. בנוסף הוגש צ`יפס, שהיה פריך בצורה יוצאת דופן ובכמות נדיבה. בשלב הראשון הוגשה חצי מנה בלבד – לאחר שסיימנו קיבלנו את החצי השני.

 

 

באופן מפתיע, למרות שמדובר במסעדה של מנה עיקרית אחת בלבד, תפריט הקינוחים דווקא רחב למדי. הבעיה: הוא אינו קריא בעליל.

סועדי השולחן הסמוך לנו הזמינו פרופיטרול, שנראה מגרה מאוד (מי אמר שאין יתרונות בישיבה צפופה?). הצבעתי על המנה שלהם – ואמרתי למלצרית: “This”. בינגו. בצק הפחזניות היה נפלא, בעל רוטב השוקולד עם טעם ממכר ממש. בהחלט הפתעה לטובה. האתנן: 7 יורו.

 

לסיכום, L’Entrecote הוא ביסטרו עממי, כיפי, בו מוגשת מנה עיקרית אחת בלבד – אבל איזה מנה. למי שישרוד את התור הארוך כאן – צפוייה חוויה.


 

Le Roi du Pot au Feu


פירוש שמה של מסעדה זו, המומלצת כבר שנים רבות במדריכי התיירים השונים, הוא "מלך הנזיד". מדובר בביסטרו קטן, אותנטי ומסורתי. אין בו כל ניסיון להיות עדכני או טרנדי. קסמו הוא בתחושת החמימות הנושנה שלו – 180 מעלות מהאטלייה האופנתי של רובושון. לא מדובר במטבח צרפתי עילי אלא בבישול קלאסי. הקהל המקומי? הוא כבר סופר את החיים מהחצי השני שלו. לרובו כרס קטנה, שיער שיבה וחיוך נוגה על הפנים. תכף כשנכנסתי הבנתי שהגעתי למקום הנכון.

 

 

התפריט נכתב על לוח גדול באמצעות גיר, אך אין מה להתעמק בו יותר מדי. כולם כאן מזמינים את מנת הדגל, שהיא כמובן Pot au Feu (18 יורו). פוט-או-פה הוא תבשיל קדירה צרפתי מסורתי, המכיל בשר בקר, ירקות שורש ומח עצם. זוהי לא מנה מורכבת מדי, אך כזאת שמהווה ארוחה אידיאלית בימי חורף קרים.

 

הארוחה נפתחה במרק, שהתבסס על הציר שבו התבשל הבשר. הנוזל החום היה בעל עומק טעמים יוצא דופן – והוא חימם לנו את הקיבה ואת הלב.

 

 

בשר הפוט-או-פה היה רך מאוד וירקות השורש שבושלו עימו הוסיפו ארומה נהדרת ותחושת חמימות ביתית. מנה כפרית פשוטה, חביבה, משביעה – ולא מתוחכמת בעליל. מח העצם היה כל-כך טעים, שאכלתי אותו עם כפית כאילו היה מילקי.

 

 

לא הזמנו קינוח כי כבר לא נותר מקום. לסיכום, Le Roi du Pot au Feu הוא ביסטרו נעים, חסר יומרות, המאפשר הצצה אל המטבח הצרפתי העממי המסורתי. אמנם לא נראו זיקוקי דינור, אך היה נחמד מאוד.

 

 

Creperie Josselin

 

קרפ הוא מאכל צרפתי לאומי, והצרפתים נוהגים לאכול אותו בשלל מילויים ותוספות. לא מדובר רק בקרפים מתוקים אלא גם במלוחים, המוגשים עם גבינות, נקניקים, ביצים, פירות ים וכו`. Creperie הוא השם של מסעדות המתמחות בקרפים. למרות שמדובר במאכל שמקורו בחבל ברטן (שבצפון מערב צרפת), קרפריות נפוצות בכל רחבי הארץ. מעוז הקרפים של פריז הוא רובע מונפרנס. מדוע דווקא שם? כי בעבר שכנה באזור תחנת הרכבת, שהסיעה נוסעים מחבל ברטאן לפריז, ולכן נוצר שם ביקוש ל"אוכל ביתי".

 

ג`וזלין הוא הקרפרי המפורסם ביותר במונפרנס – והתור המשתרך בכניסה מדבר בעד עצמו (באותו הרחוב אגב פועלות לא פחות מ- 6 קרפריות שונות). זהו לא מקום רומנטי אלא מסעדה חיה, הומה, רועשת וחמימה. השולחנות צפופים מאוד, והתחושה מזכירה ישיבה במחלקת תיירים במטוס צ`רטר. המסעדה כל-כך רוחשת פעילות, שכיף סתם לשבת ולצפות במהומה סביב. זה סוד הקסם שלה.

 

 

להלן המנות שהוזמנו:

 

קרפ ג`וזלין (מילוי האם וגבינה צהובה).



קרפ ברטן (מילוי נקניק, גבינה ועגבניה).

 

קרפ עם שוקולד הבית.

 

שתינו סיידר תפוחים, שהוא המשקה המסורתי לליווי ארוחת קרפים. בניגוד לארץ, בצרפת הסיידר מכיל אלכוהול (בד"כ 4%). בשל מתיקותו, האלכוהול כמעט ולא הורגש – עד הרגע בו החל הראש קצת להסתובב...

 

 

כמקובל בצרפת, הקרפים המלוחים בג`וזלין מבוססים על קמח כוסמת, מה שמוסיף להם לא רק פן בריאותי אלא גם טעם ייחודי. הם היו דקים, פריכים ומולאו בכל טוב. אוכל טעים, פשוט ומושחת. קצת פחות התלהבתי מהקרפ המתוק (מבוסס על קמח לבן), ש"שוקולד הבית" בו הכיל ליקר דומיננטי מדי, אך גם הוא נבלס בהנאה. בשורה התחתונה ג`וזלין היא מסעדה מוצלחת, המומלצת למי שמעוניין לחוות קרפרי צרפתי כהלכתו.

 

 

Les Deux Magots

 

בבוקר יום אחד, בו טיילנו ברובע סן ז`רמן, נכנסנו לבית הקפה הזה, הפועל ברציפות משנת 1914. בעבר הוא שימש כמקום המפגש של האליטה האינטלקטואלית, הסופרים והציירים של פריז: המינגווי, פיקאסו, אלבר קאמי, ז`אן פול סארטר ועוד רבים אחרים. כפי שבימינו סטודנטים בארץ נכנסים לבתי קפה עם לפטופ, מזמינים קפוצ`ינו ו"מתנחלים" עליו יום שלם – כך עשו בעבר גם האמנים הצרפתים התפרנים. כשהפרוטה לא היתה בכיסם, הם שילמו ביצירות האומנות שלהם. תנסו לדמיין את זה: תמונה של פיקאסו לדוגמא תמורת כוס קפה לאטה.

 

 

פתחנו כאן את הבוקר עם קפה וקרואסון, ספגנו משהו מהאווירה התרבותית של המקום – והמשכנו הלאה בדרכנו.

 

 

Pierre Herme

 

פייר הרמה נחשב כיום לקונדיטור הטוב בעולם. כשנכנסנו לבוטיק הפטיסרי שלו ברובע סן ז`רמן, ממש נהדמנו מטוב הטעם והאסתטיקה. כל עוגה זוכה אצלו לעיצוב מוקפד כאילו היתה יצירת אמנות – ולא משהו שאמורים לאכול. הכל נראה צבעוני ומגרה כל-כך.

 

 

יש קונצנזוס שהמקרונים פה הם הטובים בעולם. האמת? יש בהם משהו מיוחד. הם בעלי מרקם קליל, פריך ונמסים בפה. הם מעודנים בצורה יוצאת דופן, בעלי קרם עשיר ומשובח. במיוחד אהבתי את מקרון האגוזים, שהשאיר בפה שובל טעמים ענוג.

 

 

כמו כן לקחנו עוגת מון בלאן. זהו קינוח המורכב ממחית ערמונים וקצפת סמיכה ולבנה. עוגה מענגת, לא מתוקה מדי, שלא הייתה מביישת אף מסעדה בעיר.

 

 

לסיכום: הפטיסרי של פייר הרמה הוא תחנת חובה לחובבי המתוקים. גם אם לא קונים כלום, מומלץ להיכנס פנימה - ולהתרשם מהעיצוב הלא שגרתי. האובססיה של הרמה לפרטים הקטנים תגרום גם לשענים שוויצרים להיראות חאפרים.

 

 

Fauchon

 

פושון היא מעדנייה ותיקה ופופולארית, בה קונים הפריזאים שאוהבים את החיים הטובים. גם פה ההקפדה היא מעבר לכל דמיון – ובמחלקת הפטיסרי הכל נראה "מליון דולר" (גם המחיר לא רחוק מזה...).

 

 

הזמנו אקלר שוקולד, מקרונים ומילפיי (אלף עלים).

 

 

כל מה שאכלנו היה נפלא, אבל ההצגה היתה שייכת לאקלר, שהיה ממש יוצא דופן. בצק לא עבה מדי, לא ספוגי מדי, לא רטוב מדי – עם מילוי מעודן ואיכותי מאוד. בשום מקום בארץ לא אכלתי אקלר כזה.

 

 

 

 

גלידרייה Berthillon

 

לדעת רבים זוהי הגלידרייה הטובה בפריז. לטעמי היא בהחלט מוצלחת (אם כי לא בליגה של הגלידות המובילות באיטליה). יש לה מרקם קרמי וקטיפתי מענג – ובמיוחד בלט לטובה טעם השוקולד.

 

 

 

***

זהו. לאחר 4 ימים מדהימים (ומשביעים) בפריז שכרנו רכב ויצאנו מהעיר צפונה לכיוון נורמנדי - אך על כך כבר אספר בפוסט הבא...

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

59 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת