00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

אבא הולך ללוויה



אחי טומי'קה קרא את הפוסט "אבא הורג חייטים". הוא שאל "למה לא סיפרת על הלוויות?” וואו, איך שכחתי! הנה אני חוזרת להשלים את הסיפור.

אבא הלך לכל הלוויות של החייטים שהרג. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. לאבא, כצפוי, לא הייתה מכונית. על מנת להגיע ללוויה היה עליו לנסוע מהעיירה שלנו בצפון בחמישה אוטובוסים, כדי להגיע לבית הקברות בתל אביב.

אבא ראה בעיתון "אוי קלט" כי הלוויה של דויד, ההרוג השלישי, תתקיים בקריית שאול בשעה 11.30.
אבא נסע בדרכים שעות אחדות, והצליח להגיע ב 11.30, בדיוק כשהלוויה יצאה לדרך. אבא לא הכיר את משפחתו של דויד, ולכן חיפש בעיניו את פייגה, האלמנה ההונגריה, אך לא הצליח לראותה.
היה יום חמסין יוצא דופן. והקבר שנכרה לחייט היה רחוק מאד מהכניסה. אבא צעד בפמליה, הזיע עד שטיפות מים ענקיות נשרו מראשו ישר אל האדמה.
הטקס התמשך. הממחטה של אבא הייתה רטובה לגמרי, והוא ייחל לסוף הטקס. ואכן, הטקס הסתיים ואבא קרב אל הקבר כדי לנחם את פייגה. אבל פייגה נעדרה. עכשיו אבא דאג באמת. הוא ידע שהיא קיבלה קשה את מותו של דויד וחשש לבריאותה.
הוא ניגש לאנשים שעמדו הכי קרוב לקבר, והשתתף בצערם במילים חמות בהונגרית. הקרובים לחצו את ידו בחמימות, והבחור הצעיר שעמד עימם (כנראה הבן) אף נישק את אבא שלוש נשיקות, ונפל על כתפיו בבכי. אבא, שהיה רך לבב, בכה אף הוא בכי גדול.

עכשיו החלה החזרה לעבר השער. והשמש מלהטת כמו משוגעת, אבא הולך במעלה השביל, ברכיו פקות. העדרה של פייגה מטריד את מנוחתו, על כן הוא פונה לאדם שהשתתף בלוויה, אשר צועד לצידו. אבא ער לכך שלא כל העולם יודע הונגרית, לכן הוא שואל בעברית הייחודית שלו "איפה מישטו (אשתו) של מת?” הזר מסתכל באבא. "מה?!” הוא אומר. אבא: "מישטו, מישטו של דויד”. האיש אומר "לא מכיר מישטו, לא מכיר דויד.”
אבא מתחיל לחשוד: "של מי זה קבר מת עכשיו אנחנו באים?” באופן מפתיע הזר מבין את שאלתו של אבא ועונה כלאחר יד "שמעון אבוטבול.”

הם כבר סמוכים לשער, ולרחבה ממנה יוצאות הלוויות. לחרדתו, אבא רואה ברחבה את פייגה, שזועקת מעל גופה ארוזה היטב בתכריכים שחורים. אבא מבין שהוא צעד שלושה קילומטרים לשווא, ניחם בהונגרית משפחה מרוקאית ובכה על איש שהוא בכלל לא הרג. ועכשיו הוא צריך להתחיל הכל מהתחלה.
פייגה מקבלת את אבא בחום. מאחר שאבא במצב צבירה של מכת חום ושמש, פייגה משקה אותו במים קרים. היא כורכת זרועה בזרועו של אבא, ומספרת לו כמה דויד אהב אותו. כאמור, לאבא לב רך והוא גם מרגיש רע, על כן הוא הוא גועה בבכי. ושוב יוצאים לצעדת הקילומטרים לעבר הבור שנכרה לדויד, ממש ליד הקבר הטרי של שמעון אבוטבול, נוחו עדן. פייגה מנחמת את אבא, ומשקה אותו מים ללא הרף, עד שאבא מתאושש.

כשהם קרבים לקבר, אבא מרגיש ששני בקבוקי המים של פייגה, מתחילים לעשות את שלהם. הוא חש לחץ לא נעים בשלפוחית. הלחץ גובר עם כל צעד. אבא מצמיד את רגליו זו לזו, דבר שבהכרח גורם לו לקרטע קמעא בהליכה. פייגה נאלצת לגרור אותו קצת, וחושבת בליבה, שאבא עומד להתעלף בגלל צערו על דויד. ליד הקבר הם עוצרים. בשלב זה אבא עומד על רגל אחת כחסידה ולא יודע את נפשו. כבר לא איכפת לו מי חי ומי מת. הוא מסתכל במבט רדוף על סביבותיו, מחפש מקום להתרוקן ומזיל דמעות מהמצוקה.
אשה מהמלווים שואלת את פייגה "מי זה האיש שכל כך מתאבל על דויד?” פייגה עונה "זה החייט טיבי מחיפה, הוא עבד עם דויד. הוא כמו משפחה”.
תוך דקה עובר רחש בקהל המלווים. אבא לא שם לב: הוא עסוק בשלפוחית שלו, ומדמה אותה לרימון ענק, שעומד להתפוצץ כמו זיקוק ביום העצמאות. בזוית עינו אבא רואה הרבה אנשים שפורשים מפמליית המלווים, כנראה הוא לא היחיד שנזקק לנקביו. הפורשים רצים בין המצבות, לעיתים גם מסתתרים מאחוריהן, והכוון הכללי שלהם הוא היציאה.
הטקס נמשך ואבא מנסה להסיח את דעתו מהשלפוחית הצורחת שלו. הוא שואל את אחד המלווים "תגידי (רק לנשים הוא נוהג לומר 'תגיד') למה הרבה אנשים יוצא בחוצה באמצע, אפילו דויד עוד לא בחור שלו?” האיש עונה "אני לא יודע למה. אבל אני יודע מי הם: אלה כולם חייטים שעובדים ברח' אלנבי.”

לדידי, הסיפור מסתיים כאן, אבל אני יודעת שאתם תנדנדו לי עם השלפוחית של אבא. אז ככה: אחרי שהמלווים מתחילים לעזוב, אבא מתיישב על התלולית של דויד, ואומר לפייגה כי הוא רוצה להתייחד קצת עם הנפטר. הוא עושה מאמצים עילאיים לא להרטיב את החבר שזה עתה קבר. כשהמלווים מתרחקים, אבא מאתר אגרטל פרחים על מצבתו של מנוח סמוך. איזה מזל: הוא משתחרר באנחת רווחה, ואז משתחרר עוד ועוד, האגרטל עולה על גדותיו, מציף את מצבתו של האלמוני, וממשיך לזרום במורד בית הקברות כנחל איתן. אבא אומר שכמות כזאת של שתן הוא ראה רק בקרקס, כשלאחד הפילים התחשק "להשתחרר" באמצע המופע ברחבה העגולה. מצפונו של אבא מייסר אותו. מעולם לפני כן הוא לא השתין על מצבה. לכן הוא אומר "קדיש" לעילוי נשמתו של המושתן ומבקש את סליחתו.

ככה יצא שאבא עשה כבוד לשלושה נפטרים ביום אחד. איש צדיק היה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

78 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת