00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

התשוקה לשוקולד

העימות בין הרציונאל הקר לרגשות החמים קיים בליבה של הציוויליזציה האנושית. על כתפיו של כל אדם יושבים שני המלאכים: האחד מנסה לשכנע אותנו לפתוח עוד חפיסת שוקולד, לישון עוד כמה דקות בבוקר, או להתקשר בכל זאת לאותו אקס מיתולוגי ששמענו שהולך להתחתן בקרוב ולצעוק עליו בטלפון שהוא עושה את טעות חייו; השני מזכיר לנו את הדיאטה, דוחק בנו להגיע לעבודה בזמן, וטוען בתוקף שעלינו לשכוח מהאקס המיתולוגי ולהמשיך הלאה. הרגש מושך אותנו אל תוך המיידי, העכשווי, הטווח הקצר, בעוד שהרציונאל מביט הלאה אל עבר העתיד. הרגש מושך אותנו אל היפה, אל הסיסמאות הכריזמטיות, אל הדימויים הנשגבים, בעוד שהרציונאל מחפש בקטנוניות מעצבנת את הלוגיקה שמאחורי הדברים, את המציאות האפורה שמאחורי הדימויים.

זה לא נורא להיכנע לרגש, לפעמים. להודות שאנחנו לא באמת רציונאליים, לוותר לעצמנו. אבל כניעה עקבית לרגש תוביל בסופו של דבר לפגיעה עתידית כלשהי, לגבי בני אדם וגם לגבי מדינות.


הכתבים הזרים מבולבלים. הפרשנים מנסים להסביר, אבל לצופה אובייקטיבי מהצד העסק עדיין נראה משונה. איך יכול להיות שהכלכלה הישראלית מתפקדת לא רע, ובכל זאת פורצת כאן מחאה חברתית במימדים (יחסית לגודל האוכלוסייה) גדולים יותר מהמחאות באירופה ובארה"ב? איך יכול להיות שאזרחי המדינה מיליטאריסטים מספיק על מנת להפוך את ישראל ביתנו למפלגה השלישית בגודלה, אבל תומכים ברובם הגדול בשחרור אלפי מחבלים תמורת חייל חטוף יחיד? איך ייתכן שהפוליטיקאים השנואים ביותר במדינה שלנו הם אלו שתפקדו כראשי ממשלה בחמש עשרה השנים האחרונות (נגיד, מלבד שרון)? ואלו לא הדוגמאות היחידות.

מה קרה לנו?


באופן אישי, הרבה יותר קל לי להיכנע להתמכרויות שונות כאשר אני בדיכאון מסיבות אחרות. כישלונות קטנים בעבודה או בלימודים, חוסר וודאות לגבי העתיד או דברים דומים יכולים לגרום לכך. במובנים רבים, מדינות אינן שונות מאנשים פרטיים. גם הן מסוגלות להיכנס למצב דכאוני, המעודד אותן להיכנע לרגש, להיכנע להתמכרויות קטנות. ומדינת ישראל נמצאת במצב דכאוני כבר זמן רב.

אז הנה, בחרנו בליברמן, הכנסנו לכל האירופאים המתיפייפים האלו! אז מה אם שום הצעת מדיניות של ליברמן אינה ישימה בעולם האמיתי? העיקר שהראנו להם אחת ולתמיד שלא הקרן החדשה תקבע מי יהיה אצלנו בשלטון! העיקר שנרגיש חזקים, העיקר שנרגיש שאנחנו שולטים בעתידנו...

ואחר כך – יאללה, בואו נרוץ ונשתתף בהפגנת המאה-אלף, החמש מאות-אלף, המיליון, החמש-מאות מיליון או כל מספר האחר שינפיצו בלמה-נט! לא חשוב על מה, בעד מה, נגד מה, העיקר שנלך ביחד ונדרוש צדק חברתי, ונצעק שכולם מושחתים, ונרגיש שהכוח בידינו, נרגיש שאנחנו עושים משהו חשוב, שאנחנו מתקנים את העולם, שאנחנו מפילים את השלטון, שמחר הכל הולך להשתנות, המחירים ירדו וכל הבעיות יפתרו כבמטה קסם...

ועכשיו – בואו נשחרר את גלעד שליט, לא משנה המחיר, לא חשובים התנאים. העיקר שהוא יהיה בבית, שהוא יפגוש את המשפחה שלו, שכולנו נבכה ביחד איתם, נחווה דרכם את האושר שבהחזרת הבן האובד הביתה, הילד של כולנו, ניתלה בכל רסיס דמעה ובכל שבב של רגש...


ובאמת, מהו גלעד שליט אם לא שוקולד?

הטעם נפלא, בזה אין לי ספק. גם אני התרגשתי נורא לראות את התמונות, לשמוע את הנאומים. אבל הערך התזונתי של שוקולד אינו גבוה במיוחד. כמעט כל הדיונים בנושא נעו סביב ההסתברות לכך ששחרור המחבלים יפגע בביטחון המדינה. המחיר יקר מדי, המחיר סביר, מוגזם, לא מוגזם – כל הדיונים התיאורטיים האלו שאינני רוצה להיכנס אליהם, מבלי לשאול בעצם תמורת מה אנחנו משלמים את המחיר הזה.

ובאמת, תמורת מה? תמורת גלעד שליט. חייל יחיד, שערכו עצום למשפחתו הקרובה, אבל לחלוטין אפסי בקנה מידה אסטרטגי-לאומי. אין שום עדויות לכך שהחזרת גלעד שליט תתרום למוטיבציה של החיילים הקרביים (ההפך – היא עלולה לפגוע במוכנות של מפקדיהם להקריב חיילים כאשר זה נדרש, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה), ואין לה שום תרומה אחרת אפשרית ברמה הלאומית. אני לא יודע אם המחיר מוגזם או לא מוגזם, אבל אני יודע בשביל מה שילמנו אותו: בשביל שוקולד. בשביל סיפוק רגשי רגעי, שכולנו נשכח בעוד כחצי שנה. בשביל אשליה של אושר.

כל השאר זה סתם ספקולציות שלא ניתן להוכיח או להפריך. הדיבורים על מוסר, על ערכים, או על מחויבותה של המדינה לחייליה לא אומרים שום דבר על המחיר שראוי לשלמו. לא ניתן להשתמש בהם על מנת להצדיק מחיר של 10,000 מחבלים, וגם לא 1,000 או 100 מחבלים. גלעד שליט הוא לא ילד, הוא חייל, והוא נשבה במסגרת מילוי תפקידו כחייל. הגיע הזמן שתומכי העסקה יודו בכך: הם תמכו בה ממניעים רגשיים של הטווח הקצר, עקב הרצון לראות אותו בחיק משפחתו, ולא בשמם של עקרונות נעלים או מתוך חשיבה רציונאלית אסטרטגית כלשהי.


גם אם העסקה עצמה לא מהווה את סוף העולם לדעתי, המגמה של הכניעה לרגש היא זו שמטרידה אותי. סיסמאות על צדק חברתי ועל חייל אובד שהוא בעצם "הילד של כולנו" הן כניעה לרגש. פעם היינו מבטיחים לילדינו שאם הם יאכלו יום אחד הם יגדלו ויהיו חיילים, ואילו היום הפכנו את החיילים לילדים. אפילו ההתנגדות לעסקה הובלה על ידי הורים שכולים, שמונעים במידה מסוימת על ידי רגשות נקמה. השאלה "איך אתה מרגיש עכשיו?" חזרה פעם אחר פעם בראיונות שנערכו בימים האחרונים.

כניעה לרגש היא ממכרת. ברגע שחווינו את הריגוש פעם אחת, כל מה שאנחנו רוצים זה לחוות אותו שוב, בלי שום קשר למציאות. לכן אולי תתרחש עוד הפגנה גדולה בסוף החודש, כמו שמנהיגי המחאה מתכננים. שום דבר בעולם האמיתי לא מסוגל להשתוות לתחושת העילוי השמימית שמרגישים "המאמינים האמיתיים" באותם רגעים שבהם אמונתם לכאורה מתגשמת. זה מסוכן.

אצל בני אדם התהליך הזה יחסית הפיך. תמיד ישנם חברים וקרובי משפחה שיכולים להגיד לנו שאנחנו מגזימים עם השוקולד (אם כי אינני ממליץ לגברים שמבין קוראי הבלוג להגיד את זה לבנות זוגם...). במקרה של קבוצות גדולות, או של מדינות, ישנו תהליך נוסף שנכנס לפעולה: עיקרון העדר. כשאנחנו רואים את כולם מסביבנו נכנעים לרגש, הרבה יותר קל לנו להיכנע בעצמנו, ולנסות להמציא תירוצים רציונאליים / מוסריים בדיעבד. כאשר מדינה שלמה נכנעת לרגש, אין מי שיעצור אותה מלבד המציאות האכזרית, לרוב הפסד משפיל במלחמה או משבר כלכלי קשה.


נכון, ייתכן ששחרורם של המחבלים לא באמת יגביר את הפעילות הטרוריסטית כנגד המדינה, ואפשר לומר שהמחאה החברתית כבר גררה תוצאות חיוביות, כגון הדוחות של וועדת הריכוזיות ושל טרכטנברג, וקשה לדעת אם ליברמן הוא הגורם היחיד להידרדרות ביחסים מול טורקיה. הכניעה לרגש יכולה להוביל במקרה לפעולות בעלות השלכות חיוביות, או שליליות, או סתם ניטרליות. זו לא הנקודה כאן, ואני לא רוצה להתחיל להתווכח על המקרים האלו. הנקודה העקרונית היא שהכניעה לרגש מחליפה חשיבה רציונאלית קרה, מחליפה תכנון לטווח ארוך, מחליפה התמודדות עם הבעיות האמיתיות. ממשלות ישראל דוחות את המו"מ עם הפלסטינים, מתעלמות מרעיונות הקשורים לשינוי שיטת המשטר, ומאפשרות לדוחות הנוגעים לערבי ישראל או לחרדים להעלות אבק על מדפים נשכחים. גם התקשורת אינה מתעסקת עם הנושאים הללו.


קשה לי להאשים את "התקשורת" במשהו, מכיוון שלא קיים באמת משהו כמו "התקשורת". אין איזו חבורה של עורכי מהדורות חדשות ועיתונים שיושבים סביב שולחן עגול ומתאמים מהלכים. הם בסך הכל מספקים לציבור את מה שהציבור רוצה, על מנת להשיג רייטינג ולמכור עיתונים. כל הדיבורים על אתיקה עיתונאית או "אבירי חופש הדיבור" הם די קשקוש, לא יותר מאשר לומר שעובדי תעשיית המזון הם "אבירי חופש האוכל" או שעורכי הדין הם "אבירי שלטון החוק". על מנת להשיג את הרייטינג שלה, התקשורת המסחרית תמיד תלבה את הצד הרגשי של הדברים. אפשר להשוות אותה לאותו ערס קטנצ'יק ומעצבן שמנסה לסכסך וללבה עימותים אלימים בין ערסים אחרים וצועק "יאללה מכות!" בהתלהבות. הבעיה, בכל אופן, היא אצל הציבור הרחב והפוליטיקאים, שמאפשרים לתקשורת לדרדר אותם במדרון הרגש החלקלק במקום לעצור ולחשוב.


בחרתי כאן שלוש דוגמאות – ליברמן, גלעד שליט, והמחאה החברתית – אבל הן לא היחידות. יכולתי לדבר גם על כל הוויכוח סביב ילדי העובדים הזרים (שאיכשהו כולם שוכחים שיש להם הורים), על הדיבורים על העוני במדינת ישראל (שנוטים להתעלם מכך שמרבית העניים הם ערבים וחרדים), על שנאת החרדים שפוגמת במאמצים לשפר את אחוזי התעסוקה אצלם יותר מאשר עוזרת בכך, על התגובה הציבורית המזלזלת למשבר עם טורקיה, ועוד. גם במדינות אחרות הרגש לעיתים מעפיל על ההיגיון, ואולי הרושם שלי שמדינת ישראל קיצונית יותר בנקודה הזו מוטעה. אני מקווה שהוא מוטעה, מכיוון שעתידה של מדינה הבוחרת באופן קולקטיבי ועקבי ברגש על פני הרציונאל יהיה עגום למדי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת