00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

שרק תהיינה בשורות טובות

*** מוקדש באהבה ובשמחה לשובו של גלעד שליט. ***

 

יש לי רופאת משפחה חמודה, צעירה, חייכנית ומסורה להפליא. היא גם נראית נפלא. לפני שנתיים בחורף חלתה זוגתו של בני במשהו שפעתי. חום גבוה, הקאות ולא שתתה מספיק. בבוקר התעוררה מטושטשת, חיוורת, מיובשת וחלשה להפליא. מיהרנו לגרור אותה לרופאת המשפחה שלי, למרות שאינה שייכת כלל לקופת החולים שלנו.

הרופאה בדקה אותה במסירות, ניענעה את עורפה לכל הכיוונים (לבדוק אם יש קישיון עורף), בדקה את עיניה, אישונים ותנועות עיניים, המליצה כמובן על עירוי נוזלים והרבתה לשאול אותה שאלות. החולה החלשה כאמור היתה מטושטשת למדי ולא השיבה בבירור על כמה מהשאלות.

הרופאה קראה לי הצידה והמליצה לנסוע מיד למיון בבית החולים, כי לדעתה מדובר כאן בדלקת קרום המח או איזה וירוס שתקף את המח.

החבר'ה הצעירים סירבו בתוקף, הסכימו רק על קבלת עירוי נוזלים. קנינו לכולם עוגות מאפה וכך שבנו הביתה. עד הערב חזר הצבע ללחיי חולתנו, אפילו חזרו חוש ההומור והפילפול, שלא לדבר על כך שתודעתה היתה צלולה לחלוטין. נדמה לי שביום המחרת כבר הלכה לעבודה.

מאז תויגה הרופאה החביבה במשפחתנו על ידי בני המשפחה, לא על ידי, כרופאה חרדתית והיסטרית. אבל אני שומרת לה אמונים, מה גם שהיא אוהבת להרבות בבדיקות דם כוללות מדי כמה חודשים מעקב צמוד כדי שנדע תמיד מה המצב. מתאים אפוא לשתינו.

לפני מספר חודשים התלוננתי על כאבי רגליים ונוקשות מה בשריריהם. אני עושה יוגה מדי פעם לפחות אחת לשבוע אם לא יותר, והליכון לא בסדירות ממש. חברה פסיכולוגית אמרה לי שהפעילות הגופנית המירבית שהיא עושה כוללת שינוי תנוחת הרגליים, שילוב רגל ימין על רגל שמאל וכעבור כמה דקות להפך. טוב, מקצוענו מחייב תנועה מנטאלית ורגשית, לא תנועות פיזיות. רוב היום אני בתנוחת ישיבה מסובה על כריות משען.

הרופאה המסורה שמעה על תלונתי, עיינה בתוצאות כל בדיקות הדם לדורותיהן, ופניה לבשו דאגה. מיד ביקשה תצלומי רנטגן של כל הגוף מכף רגל ועד ראש (חטפתי קרינה כמעט כמו הכור בפוקושימה) כי לדעתה מדובר ויתכן בסוג של סרטן נדיר איום ונורא הפוגע הן בספירת הדם והן בעצמות וחלילה סופי לגווע ביסורים איומים. העניין לא ממש נראה לי רציני, אבל אני פציינטית ממושמעת והלכתי והצטלמתי 45 דקות בהכנעה סופגת רנטגן. נראה לי שכבר הובן לקוראים שהרופאה שלי היא אקסטרימיסטית. מיד רואה את כל התסריטים הגרועים ביותר, עד הסוף הסוף. למזלי הטוב, הכל נמצא תקין אבל הרגליים ממשיכות לכאוב. אם כך, אמרה הרופאה מדובר במשהו מרכזי. מרכזי?, חשבתי, זה בטח עמוד השידרה שלי, עקמת נעורים, המקרין על הרגליים, הרי אף חוליה שם לא נמצאת במקום, אבל רופאתי האקסטרימיסטית סברה אחרת. מרכזי זה מח. שתי אפשרויות עמדו מבחינתה על הפרק: או גידול מוחי חלילה היוצר את נוקשות השרירים או, שלא נדע, באותה מידה סוג של מחלה מוחית הנוצרת עקב שינוי במוליכים העצביים במח, בדיקה המחייבת מיפוי מח גרעיני. כך הופנתי לשתי בדיקות של מיפוי מח: האחת בשעה 3 בלילה (אין תור בשעות אחרות) בתהודה מגנטית (המון רעש, גוף קשור, אסור לזוז מילימטר למעלה מחצי שעה) והשני בדיקה גרעינית באיזוטופים (אין רעש, הגוף קשור, אסור לזוז בתוך המכונה במשך שעה). עניין הגידול המוחי נשלל די מהר ונשארה הבדיקה הגרעינית. משהסתיים יום ארוך במכון לרפואה גרעינית, איחלה לי המזכירה "שרק יהיו בשורות טובות". וזה מצא חן בעיניי מאד. נמצאתי להיות מבורכת.

מיותר לציין שאיש מבני משפחתי החביבים לא הניד עפעף ואף לא גילה שמץ של דאגה נוכח האפשרויות למצבי העלול להיות עגום. "מצא מין את מינו" אמרו כולם, "את פשוט צריכה להחליף רופאה. אין לך כלום במח". יופי של תמיכה עבורי שבכל זאת הייתי במועקה מסוימת.

אז הברכה עזרה ואכן גם הבדיקה האולטימטיבית נמצאה תקינה לחלוטין. תודה לאל. עכשיו צילומי מוחי גלויים וחשופים וניתן לדעת עליו ועליי המון. רק שלי עדיין כואבות הרגליים. התחלתי פיזיותרפיה. זה ממש עוזר אבל בכל זאת, טוב שמוחי "הוחזר" אליי בריא תקין ושלם. אם אין מוחי לי, מי לי?

דאגות וחרדות הם תופעות המלוות אנשים רבים. לעיתים באופן מצבי, נוכח נסיבות מסוימות ולעיתים באופן כרוני.

לפני מספר חודשים צילצלה בבהילות מטופלת עבר וביקשה פגישה דחופה (פעם מטופלת לעולם מטופלת זו גישתי). הגיעה לפגישה נסערת כולה ואמרה שהיא ממש מתביישת לספר לי את שהתרחש. אבל מאחר ונאמר לה על ידי בעלה ובנה שהיא ממש מטורפת על כל הראש, היא היתה חייבת לבוא ולברר את העניין. מדובר באם לשלושה ילדים, מתפקדת היטב, ונורמלית מכל בחינה שהיא. נכון, יש לה חרדה קבועה מענייני נסיעות בדרכים או בואו נאמר, תאונות דרכים השם ישמור. הרי אלו לא הזיות יש לצערנו נתונים סטטיסטיים בעניין. עוד בהיותה נערה בבית הוריה, דאגה תמיד להגיע מוקדם יחסית על מנת שלא תעורר בהם דאגה. ההורים לא הגבילו אותה מעולם לגבי שעות החזרה הביתה אך היא, אחראית מאז ומתמיד, דאגה לרווחתם הנפשית ולא רצתה להדאיגם. לגבי ילדיה, כמובן, היא בדאגה מתמדת שיגיעו בשלום למחוז חפצם ושיחזרו בשלום. איזה אמא ואיזה הורה לא רוצה בכך? אלא שאצלה, ואין זה נדיר כל כך, אין היא נרדמת כל הלילה עד שאחרון הילדים נמצא בבית. את כל הדרך להלוך ולחזור מלווים מסרונים דו צדדים מדי 15 דקות שהכל אכן בסדר. עד כאן זהו הנוהג המשפחתי וכולם מכירים בעובדה שהיא אמא חרדתית בענייני תנועה בכבישים. אז מה ארע הפעם שהוא כה מסעיר ושונה?  בנה המתבגר נסע באופן מאורגן לתל אביב למסיבה כלשהי. היה יידוע על הגעתו למקום, ובאמצע הלילה הודיע לה במסרון שהוא חוזר ליישוב אלא שהוא והחברים ילונו אצל אחד מהם ונקב בשמו. משחזר ליישוב בשלום שלח עוד מסרון ואז הצליחה להרדם. בבוקר התנהלה ברגיעה, אך הגיעה שעת הצהריים והבחור אינו עונה לנייד. אולי שיקר? אולי נחטף? אולי עשו סמים? אולי כלל לא הגיע לישוב? חרדות החלו מתרוצצות בראשה ללא הרף תוך שהן צוברות תאוצה. הבחור אינו עונה לנייד. נכנסה למכונית, נסעה לבית אותו חבר וניסתה להכנס. איש אינו בבית. השכנים אינם יודעים את מספרי הניידים של ההורים. פתחה השער, סובבה את הבית הדו קומתי וגילתה חלון פתוח בקומה השנייה. החלה מטפסת בשיא המתח לעבר החלון וניכנסה דרכו לבית ("כל הכבוד לה", חשבתי בלבי, "איזה אומץ איזו נחישות, איזו תושיה"). עברה מחדר לחדר, פותחת דלתות, ואז באחד החדרים התרוממו לעברה ארבעה נערים רדומים שהעירה אותם משנתם ובנה צורח לעברה "את אמא מטורפת, את אמא מטורפת!" עם קריאה זו שהידהדה מאז בראשה הגיעה לפגישה. בעיניי היא היתה גיבורה של ממש. שעות צהריים מאוחרות, לא שומעים מהבן השובב, לדעתי מתאים לעשות מעשה ואכן עשתה אותו. לפעם הבאה אין ספק שיקפיד לשים שעון מעורר כדי להודיע לאמו שהגיע בשלום. את עניין הפריצה לבית הסדירה כמובן אחר כך עם בעלי הבית שקיבלו זאת בהבנה רבה. הוריה ואני חשבנו שהיא אמיצה ונחושה וכל הכבוד לה על המעשה. רק הבעל האדיש והבן (ש"לא שם הרבה" גם הוא) חשבו אותה למטורפת, כלומר מצויה בהצפה חרדתית.

מקרה אחר: מטופלת שלי, אם לבנות בוגרות מתוכן שתיים נשואות ואחת טרם דואגת תמיד: בעיקר לענייני כסף, בריאות, סדר וניקיון, דיוק בזמנים, וביצוע כל דבר ככתבו וכלשונו לפי "ספר הישר והנכון". כל ארוע משמח עתידי, היא מצליחה לראות בו את הצדדים בעלי סכנה פוטנציאלית או כישלון. בדרך כלל היא מכניסה אווירה של מתח דחוס למשפחה שכן חלק ניכר מהזמן היא שרויה בדאגות ובהתיסרות פנימית. בקיצור היא רואה תמיד שחורות.

יום אחד בהארה אמיתית של תובנה היא אמרה: "את יודעת גם אם הכל טוב וזורם כמו שצריך אני צריכה למצוא משהו תמיד לדאוג עליו". אם הבת בהריון (מזל טוב  מזל טוב) מיד נוצרת דאגה פן חלילה תארע הפלה. אם בדיקה גופנית מסוימת לא הכי תקינה, מיד עולה התסריט הגרוע ביותר (כמו רופאת המשפחה שלי). חלק ניכר מהמידע המשפחתי היומיומי המגיע אליה באופן טבעי, הופך למחשבות דאגה ותסריטי פחד כשברב המיקרים הסוף האולטמטיבי הוא מוות. היא פשוט "זקוקה" לחפש משהו לדאוג אודותיו. אין בה האופטימיות הטבעית שמפעילים חלק ניכר מבני האדם נוסח "לא נורא" , "לא מתים מזה", "העניינים יסתדרו על הצד הטוב בסופו של דבר", "נחכה ונראה", "קודם נברר עד הסוף", "נקווה לטוב", "נגיע לגשר ואחר כך נחצה אותו" ובקצרה אמונה בסיסית בחיים שיהיה טוב. לחלק גדול מהאנשים קיימת אמונה ואופטימיות שגם במצבים לא ממש נעימים ואפילו קשים יצליחו לצאת מזה, או במילים אחרות "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". "ממש קשה לה" להנות מהנינוחות של הזרימה של החיים היא זקוקה להאחז בכל עניין הקטן שבקטנים ולהתחיל לבנות עליו תסריטי חרדה וכך חייה נעים במתח וחרדה מוגברים לבין ההקלה מה"בשורה הטובה". כאשר מסתבר שהכל תקין ובסדר. זקוקה לפחד כדי לזכות אחר כך בבשורה הטובה. אז היא נרגעת למספר ימים, שקט לה בפנים עד התעוררות הצורך הבא ליצור את הדרמה הבאה. תופעה של "התמכרות" לדאגנות. סוג של יצירת דרמת אימה פנימית עם דאגה או מתח, אחר כך הסוף הטוב, ההקלה וחוזר חלילה. מי צריך לצפות בסרטי מתח ואימה כשהתת מודע הוא אספן מקצועי של יצירת חרדות וצרות?

אז שרק נזכה לבשורות טובות כל הזמן, תמיד, מעצם העובדה שפשוט אפשר לפתח אמונה בטוב. הכל טוב ברוך השם ואם לא ממש ממש הכל עכשיו, אז עוד מעט יושלם הטוב.

למרבית השמחה, יש רבים וטובים החיים לפי התסריט הטוב. מה שנקרא הכל לטובה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת