00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

מטאליקה - 30 שנה

31/10/2011

                     

הפוסט הזה עוסק גם במוזיקה, כיאה לבלוג בשם "סרטים, מוזיקה וכאלה", אבל מדובר בפוסט קצת יותר אישי ממה שאני כותב עליו בדרך כלל.

אתם מבינים, לפני 30 (פלוס מינוס כמה ימים) הוקמה להקת מטאליקה בלוס אנג'לס. ומכיוון שמדובר באחת הלהקות האהובות עליי, החלטתי להקדיש לה פוסט. ואני לא מתכוון לבקר את אחד האלבומים שלהם או משהו, אלא להסביר איך הם - או יותר נכון המוזיקה שלהם - השפיעו עליי.

בכל הקשור לחברה ובית ספר, הייתי מאז ומתמיד מה שנקרא אאוטסיידר, לאו דווקא מרצון. כשכל הילדים בכיתה אהבו את "השמינייה", אני לא הייתי. כשכולם אספו קלפים של "סופרגול" - אני לא אספתי. כשכולם העריצו את משה פרץ, אני לא הערצתי. לא שהלכתי בכוונה נגד הזרם, פשוט לא אהבתי את הדברים האלה. ניסיתי לגרום לעצמי לאהוב את הדברים אלה, אבל פשוט לא הצלחתי (אם כי בדיעבד, "השמינייה" דווקא הייתה אחלה סדרה). הייתי שונה, ולא אהבתי את זה. אנשים צחקו עליי והציקו לי בגלל הסיבות אלה (ועוד כמה אחרות) וזה נורא דיכא אותי. היה לי דחף להחזיר לאלה שמציקים לי, ורוב הזמן זה לא נגמר בטוב.

אבל יום אחד, בסוף כיתה ה', קרה שינוי מסוים. עד אז אהבתי נורא את המוזיקה של לד זפלין, קווין ופינק פלויד, והאחים שלי שראו שאני מתעניין במוזיקה, המליצו לי על איזו להקה אחת, "מטאליקה". שמעת איזה שיר או שניים שלהם קודם, אבל לא ממש ברצינות. אז יום אחד, ביום הראשון של החופש הגדול, כתבתי ביוטיוב את שם הלהקה, ונכנסתי לתוצאה הראשונה שראיתי - שיר בשם "Master of Puppets". ואיך אומרים הצעירים של היום? It Blew my Fucking Mind. זה היה כרנאה הדבר הכי רועש, עצבני ומורכב ששמעתי עד אותו יום... וזה היה נפלא. מלבד העובדה שהחבר'ה האלה ניגנו מצוין ושרו מצוין, הייתה לשיר מעין... גישה כזאת. משהו במוזיקה שלהם היה כועס מסיבה שלא הבנתי, אבל הקטע הוא שהכעס הזה שהתבטא דרך המוזיקה שלהם עשה לי אסוציסאציות  לכל מיני תחושות שהרגשתי כבר. אני לא מתבייש לומר שבתור ילד שהציקו לו - גם ברמות של מכות - היו רגעים בהם חשבתי על לעשות להם דברים... אמ... אלימים משהו, רק כדי להוציא את הכעס הזה.

אז אם כבר חשבתי לפני זה מחשבות אלימות, אז בטח שמיעת מוזיקה אלימה הייתה כבר מדרדרת אותי למקום לא טוב, נכון? מה שמדהים פה זה שזה לא. למעשה, אני חושב שזה דווקא הפחית את התחושות האלה. זה נבע בעיקר מההזדהות שהייתה לי איתם - היה די ברור שהם לא כועסים סתם ככה. דרך המילים והשוני שבמוזיקה שלהם, הבנתי שגם הם היו כמוני פעם. גם להם כולם הציקו, וגם הם לא רצו לקבל על עצמם את מה שהחברה שמסביבם הטילה עליהם. אני לא מתכוון במובן של אי-ציות לשלטון, אלא במובן של כניעה למיינסטרים. אם תקשיבו טוב למה שהם אמרו בראיונות או בין השירים בהופעות , אפשר להבין שהם פשוט נגעלו מתופעת המיינסטרים. הם פשוט שנאו כשאנשים מתחילים לאהוב משהו מסוים רק כדי להיות "אחד מהחבר'ה". ובחיי שלא יכלתי להסכים יותר עם משהו. זה באמת גרם לי לחשוב - למה אני מתעקש לעשות את מה שכולם עושים? למה אני מתעצב מזה שאני לא כמו כולם? והכי גרוע - למה לעזאזל אנשים צוחקים עליי ומציקים לי בגלל הדעה העצמאית שלי? ואז הבנתי - אין לי מה להתבייש במה שאני. אני אראה איזה סדרות וסרטים שאני רוצה, אני אשמע איזה מוזיקה שאני רוצה, ויהיו לי אילו תחביבים שאני רוצה, ולא אכפת מה מה יחשבו על זה. זו הייתה בדיוק הגישה של מטאליקה, ואימצתי אותה בחום, לפחות בפאן החברתי. הפסקתי לכעוס על האנשים שהצקיו לי, ופשוט התחלתי לעשות את כל הדברים שדי התביישתי בהם לפני זה - שמעתי מוזיקת רוק בפומבי, לא התביישתי לדבר על סרטים שאני אוהב ("סרטים לחננים זקנים" כמו שתלמידים בודדים תיארו אותם) וכל מיני דברים אחרים - אבל העיקר הוא שהפסקתי להיעלב אם צחקו עליי בגלל הדברים האלה. לפני זה נעלבתי מכל דבר קטן - אבל עכשיו לא. מי שהכיר אותי לפני ראה שיש שם שינוי.

אני לא נותן את הקרדיט רק ללהקת מטאל אחת - גם חברים, משפחה וההתבגרות הכללית שלי תרמו לשינוי - אבל אני משוכנע שההאזנה למטאליקה קצת דירבנה את זה. אז לסיכום, אני רק רוצה לאחל למטאליקה עוד הרבה שנים של עבודה טובה (למרות שהאלבום החדש שלהם שיוצא בעוד 3 ימים לא משהו) ובעיקר להודות להם, על שעזרו להפוך אותי למי שאני היום. Rock On!!!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת