00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

משחקי שלטון

22/10/2011

במאי: ג'ורג' קלוני
שחקנים: ריאן גוסלינג, אוון רייצ'ל ווד, פול ג'יאמטי, פיליפ סימור הופמן, ג'ורג' קלוני

תסריט: ג'ורג' קלוני, גראנט הסלוב
ז'אנר: דרמה
שנה: 2011


קשים חיי חזאי האוסקר. יום אחד יש סרט שכולם אומרים עליו שיהיה מועמד, ותוך יומיים כולם יגידו שהוא לא שווה כלום. כזה היה 'משחקי השלטון', שבמרץ ניבאתי שהוא הסרט התשיעי עם הסיכוי הכי גדול מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, באפריל ניבאתי שהוא ה-7, ביוני שהוא ה-6 ובספטמבר כבר שמתי אותו במקום השלישי. עכשיו הסרט הוקרן בפסטיבלי וונציה וטורנטו, הביקורות ניכנסו - והם מעורבות יותר מהכלב של השכן שלי. ודי בצדק, האמת.

שמו העברי הקודם של "משחקי השלטון" היה "וושינגטון תחתית" (ובאנגלית בכלל קראו לזה "The Ides of March"), אבל טוב ששינו את השם הזה, כי הסרט בכלל לא מתרחש בווישנגטון. למעשה כולו מתרחש באוהיו. זוהי תקופת הפריימריז למפלגה הדמוקרטית (תהליך הבחירות בו מחליטים מי ייצג מפלגה מסויימת במירוץ לנשיאות) והסנטורים פולמן ומוריס (ג'ורג' קלוני) מתחרים על קולותיהם של תושבי המדינה. למוריס יש קלף אחד נורא טוב בשרוול, קוראים לו סטיבן מיירס (ריאן גוסלינג). סטיבן הוא יועץ הבחירות של מוריס, והוא נחשב לגאון בתחומו - הוא כותב את הנאומים הכי טובים, יודע לדבר עם האנשים הנכונים ומארגן את כל מה שקשור למסע הבחירות בצורה הכי טובה. מלבד היותו בחור גאון בתחום שלו, הוא גם נורא נאמן למוריס וליועץ השני שלו פול (פיליפ סימור הופמן) ואם יש משהו שחשוב לו יותר מכל, זה האידאולוגיה שלו.
הבעיות מתחילות כשטום דאפי (פול ג'יאמטי) היועץ של המתחרה של מוריס בפריימריז (במילים אחרות - האויב) מתחיל להיות מודאג מהמצב של הבוס שלו בסקרים, ומציע לסטיבן, היועת של מחנה היריב - להצטרף אליהם ולנהל את מסע הבחירות שלהם. הדבר מוביל את סטיבן לדילמה שאט-אט מחרבשת את הכל, ואם כל זה לא מספיק, הוא גם נכנס במקביל לרומן אסור עם אחת המתמחות שלו (אוון רייצ'ל ווד). לאט לאט הוא נכנס למערבולת של בגידות, שקרים ושחיתות, ויצטרך להתמודד עם זה.

דבר אחד ידעתי על הסרט הרבה לפני שראיתי אותו, ולא התבדתי: המשחק פה הוא מהעילית שבעילית. בתכלס, אי אפשר להגיד שקאסט שמכיל אנשים כמו ריאן גוסלינג, פול ג'יאמטי, פיליפ סימור הופמן ואוון רייצ'ל ווד הוא לא טוב, פשוט אי אפשר. כל אחד מהשחקנים שציינתי נותן הופעה נהדרת ומגלם את הדמות שלו במגוון מצבים רגשיים. במאמר מוסגר אומר שריאן גוסלינג הוא אחד השחקנים האהובים עליי, על אף הקריירה הקצרה שלו. עוד בהופעתו הנהדרת ב"המאמין" (סרט נהדר מ-2001 שלצערנו חלף מתחת לרדאר) ראיתי שמדובר בשחקן שיכולת ההתחברות שלו לדמות היא משהו שלא מהעולם הזה (למעשה, אני מכנה אותו 'מרלון ברנדו הבא'), וההופעה שלו ב"משחקי שלטון" לא יוצאת מן הכלל - כל שורה שהוא אומר, כל פעולה שהוא עושה וכל הבעת פנים שיש לו, אמינה במאת האחוזים, וכשבמהלך הסרט הדמות שלו עוברת שינוי - גם ריאן עובר שינוי. אני לא בטוח שהייתי מעמיד את ההופעה הזאת לאוסקר, אבל היא בהחלט עשתה לי ציפיות מההופעות הבאות של גוסלינג שאני עומד להיתקל בהן ב-2011 ('דרייב' ו'טיפש, מטורף מאוהב').
אגב, יש סיבה שלא ציינתי את ההופעות של מריסה טומיי וג'ורג' קלוני - כי הפוסטר והטריילרים מטעים. הם דמויות לגמרי משניות, כי קלוני מופיע 20 דקות וטומיי מופיעה רק 7. אומנם הם משחקים טוב מתי שהם נמצאים על המסך, אבל זה לא מספיק זמן כדי לציין אותם לשבח.

גם את התסריט נורא אהבתי. זה מה שנקרא 'סרט דיאלוגים', כי רוב הזמן אתם רק תשמעו אנשים מדברים ומדברים בו. אבל בזכות כתיבה מוצלחת, הדיאלוגים מצליחים להישאר רעננים ומעניינים ואני מוכרח להודות שעל אף הנושא הלא מעניין לכאורה, לא מצאתי את עצמי משועמם לרגע אחד. מבנה העלילה מוצלח גם הוא - כל רבע שעה בערך יש תפנית עלילתית יחסית משמעותית, ובניגוד למה שציפיתי, גיליתי שלא הצלחתי לחזות את רוב התפניות האלה. אומנם לא מדובר ב"טוויסטים" שגורמים לך להתסכל על כל הסרט אחרת ומותירים אותך בשוק טוטאלי (כמו ב"החשוד המיידי" ו"החוש השישי"), אבל מדובר באירועים שבהחלט משנים את העלילה ויכולים לבוא קצת בהפתעה. מה שמעניין הוא גם שהתפניות האלה מתאימות לשינויים שעוברות הדמויות, מה שמוסיף להם עוד משקל.

את הדברים שלא אהבתי בסרט קצת יותר קשה להסביר. אני לא יודע איך לקרוא לזה במילה אחת אבל בואו נגדיר את זה ככה: כמו שציינתי, כל השחקנים יודעים להעביר את הרגשות של הדמות שלהם בצורה יוצאת מן הכלל, אבל איכשהו, למשהו - הרגש הזה לא עובר מחוץ למסך. כשאוון רייצ'ל ווד הייתה עצובה בסרט, האמנתי לה, אבל אני לא הייתי עצוב. כשריאן גוסלינג היה מתוסכל, האמנתי לו, אבל לא הייתי מתוסכל בעצמי. כשפול ג'יאמטי היה מניאק רשע - לא הרגשתי שום דבר נגדו. אין בסרט הזה רגש, אבל הקטע הוא שאני לא יכול לשים את האצבע שלי על למה. זה קשור אולי לבימוי הבנאלי והשמעמם של ג'ורג קלוני, או אולי לטון הסיפור הקר והיבש או אולי לדמויות שעוסקות במקצוע כה לא סימפטי שאתה לא יכול לחוש אליהם סימפטיה בעצמך. תהיה הסיבה אשר היא - בסרט הזה אין רגש, וזאת בעיה ענקית.

עוד בעיה שקצת עצבנה אותי היא קשקושי הפוליטיקה. בסופו של דבר, מדובר בסרט שפונה בראש ובראשונה לקהל האמריקאי, ולכן רק צופה שבקיא בדרך שבה הבחירות מתנהלות שם יבין מה קורה. הצופים האחרים - ביניהם אני - ישבו שם וינסו להבין למה הסנטורים כל-כך מודאגים מאיזה 'סיקור בלוגי', או למה לתת לאיש אחד תפקיד מסוים יכול להביא לך 355 מושבים בקונגרס או למה לסבתא יש עיניים גדולות. אני לא יכול להתלונן על זה, כי אין באמת דרך שבה הם יכלו לעשות סרט שכזה בלי להכניס לתוכו את כל המושגים הלא ברורים האלה, אבל עדיין עשיתי טעות כשלא באתי מוכן.

ואם מדברים על פוליטיקה, אז ההתייחסות לנושא הזה היא עוד בעיה שהייתה לי עם הסרט. קשה לחדש עם דרמות פוליטיות, אבל היו לי תקוות מ"משחקי השלטון", משום שהוא היה אמור להיות הסרט הראשון שמציג את המתרחש מאחורי הקלעים של המפלגה הדמוקרטית, מה שהופך אותו לסרט ההוליוודי הראשון שמציג את המפלגה הזאת באור רע (ועוד מביים אותו ג'ורג' קלוני - אחד הדמוקרטים הבולטים בהוליווד). אבל שום חידוש ושום נעליים - הסרט הזה מציג רק אג'נדות ומסרים שסרטים אחרים כבר עסקו בהם, כמו "הפוליטיקה מושחתת וזה מוסתר מעיני הציבור" או "פוליטיקה הורגת את המצפון והאידאולוגיה". זאת כמובן לא הייתה בעיה, אבל הסרט מציג את המסרים האלה כאילו הוא הראשון שחושף אותם. כל פעם שיש תפנית סטנדרטית בעלילה יש פתאום מן פאוזה כזאת שכאילו אמורה לתת לנו לעכל את זה, כאילו זה ראינו עכשיו טוויסט ברמה של "מועדון קרב" או "האימפריה מכה שנית". יש לתסריט מעין גישה כזאת של "תראו כמה שערורייתי אני, אנחנו חושפים רובד חדש בחברה האמריקנית!". ג'ורג' קלוני והתסריטאי השותף שלו גרנאט הסלוב באים לפה בתחושה שהם עושים משהו חדש, שהם עושים מהפכה חברתית. טוב, אני מצטער להגיד זאת, ג'ורג', אבל אנחנו יודעים שפוליטיקה זה דבר מושחת ולא נקי. לא צריך אפילו להרחיק לארה"ב כדי לגלות את זה - מספיק לראות את הערס התורן של כיתה ד'3 משחד את חבריו לספסל הלימודים עם סוכריות כדי שיצביעו לו בבחירות למועצת התלמידים.

קצת קשה להגדיר את הדעה שלי על הסרט בצורה חדש משמעית. אני בהחלט אהבתי בו כמה דברים, אבל הוא מרגיש לי נורא מפוספס. הוא חכם, מעניין ומשוחק מצוין - אבל הוא חסר רגש ומאוד יבש. זהו הסרט שפותח את עונת הפרסים באופן רשמי, אבל בתכלס, הפרס היחיד שהייתי רוצה לראות אותו מועמד אליו הוא פרס צוות השחקנים הטוב ביותר בטקס ה-SAG. אני לא דורש את השעתיים שלי בחזרה, אבל אני בהחלט חייב להזהיר את האומה - זה לא סרט לכל אחד. אני ממליץ לראות את הסרט, אבל אם תתאכזבו, אל תגידו שלא אמרתי לכם את זה קודם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת