00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינה בחשיכה הפכה לשמחה

מדינה בחשיכה

למה הם שתקו

 


  כבר שנים שהנושא לא מניח לי ואני דוחה את ההתמודדות עם כתיבתו


למה הם שתקו


גדלתי במשך תקופה די ארוכה בילדותי בשממה רגשית, חסר תובנות וחסר עבר.
עם הזמן התבגרתי, ניסיתי להבין מי אני, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.
אחד ממקומות המפלט היתה הספריה.
   הייתי להוט לקרוא כל נייר שהודפסו עליו מילים, ספרי היסטוריה, רומנים, נובלות, אנציקלופדיות, כל מקור
למידע על העבר.
אמא היתה ההורה הכי קרוב אלי. תמיד חיבקה, גוננה ואף חינכה.
אבא היה המפרנס. שתקן. היה הולך לעבודה עם שחר וחוזר לעיתים בלילה מאוחר.
   לא פעם רציתי לבקש מאבא, תן לי חיבוק לפחות פעם אחת, תגיד לי מילה טובה כמו שאבא צריך לדבר עם
ילדיו, רוצה להרגיש שאתה אוהב אותי. אבל הוא תמיד שמר על מרחק.
לאבא היו המון חברים. איתם היה תמיד מתבדח, צוחק, מתרועע, תמיד היה מקובל ביניהם כאילו היה חלק מהם.
איתם היה אותו אדם שרציתי שיהיה איתי.
   לא פעם הבטתי בקנאה גלויה בידידיו. למה איתם הוא כל-כך לבבי ומלא חיים ואיתי מחליף רק כמה מילים
של שגרת היום.
   כמה פעמים שאלתי את עצמי מי באמת הם הוריי, מה היה עברם, מי הם בכלל.
ילד צעיר לא בדיוק יודע מהן השאלות שהוא צריך לשאול, הוא יותר מרגיש אותן, לא יודע להביען.
וכך עם הזמן התבגרתי ומצאתי את עצמי אדם זה שיצרתי תוך התבוננות בחיים שמסביבי.
כל חיי חיפשתי דמויות לחיקוי, כשמישהו כבר הרשה לי להתקרב אליו, חיבקתי אותו בכל ליבי.
   אבל ביום מן הימים הרגשתי עד כמה אני זר להוריי, עד כמה הם זרים לי. שאני לא בדיוק מכיר את אותם
ההורים שגידלו אותי.
אלו שהייתי אמור להכיר טוב יותר מכל אדם עלי אדמות. הבנתי שדווקא אותם אני מכיר כה מעט.
   בינתיים גם אני הפכתי להורה ואז חזרו אלי כל אותן התהיות שנשכחו עם הזמן. מאוד רציתי לדעת מהו
מוצאי, מי הוריי, מי אני?
   הייתי כבר בן 25 או קצת יותר, כבר ידעתי מה אני רוצה לשאול ובהזדמנות הראשונה שאלתי למוצאם,
מי היו הוריהם, איפה התגוררו, מה קרה להם.
   אז קיבלתי תשובות שהבנתי מאוחר יותר שהן היו כבר מוכנות מראש. היה להם מספיק זמן להכינם.
כנראה ידעו כל הזמן שיגיע היום בו אתעורר ואתעקש לשמוע על האמת.
בזמנו כאשר סיפרו לי על תולדות המשפחה לא ידעתי זאת, אז הייתי נרגש לשמוע מה שחיכיתי לשמוע
עשרים שנה, אבל יותר מאוחר התחלתי להבין את המרמה.
התשובות היו כבר מעובדות ומוכנות, "נספר לו רק מה שנחוץ לדעת, הוא לא צריך לדעת הכל".
   בשלב הזה אתה עובר את תהליך הכעס. אתה אפילו שונא את ההורים המסתירים את האמת, אתה שואל
את עצמך, מה יש להם להסתיר? מה הם כבר עשו שהם מתביישים לגלותו? ואתה ממשיך לדוש ברגשותיך
ומעלה עוד אפשרויות.
אולי הם מתביישים במה שעשו להם? אולי הם מתביישים כי יש להם רגשות אשם, אולי ייסוריי מצפון?
בשלב מסויים אתה מרגיש שכל חייך חיית בשקר, כל מה שחשבת שאתה, אתה לא. אתה מישהו אחר לגמרי.
והאמת שגם זה מה שקרה לי.
  רק לאחר זמן רב של התחבטויות אתה מבין את לב העניין, הם שתקו כי לא רצו שתקח ללב עד כמה ומה הם
השאירו מאחור, אתה מתחיל להבין איזה קורבן הם הקריבו כדי שילדיהם יגיעו למשהו גם אם הם שגו בהסתרת
ההקרבה, ואני עדיין מתלבט ביני לבין עצמי אם חלק מהשתיקה לא היתה גם פסולה מעיקרה.
   אבל האמת לאמיתה שהם שתקו כי האמת היתה כאובה מדי. אף אחד לא היה מאמין להם.
בהזדמנות אחרת סיפר לי אבי איך חזר מהעיר לעיירה, מאות רבות של  גופות מדממות היו מפוזרות בכל הרחובות,
גופות של יהודי העיירה, בין הגופות היו כל בני משפחתו, כולם.
זכרון כזה אפשר לספר? איך מספרים על זכרון כזה?
   עם הזמן נוכחתי שאני לא לבד עם השקרים שהשארתי מאחורי, דור שלם היה לצידי, דור שמחפש את שורשיו
ולפעמים לא יכול להתמודד עם האמת לאמיתה שהוא מצליח או לא מצליח לגלות. אתה מתחיל לחשוב שהכל שקר
וכזב, כל מה שידעת הוא רק סיפור כיסוי למשהו שונה לגמרי, שאתה יצירה מוזרה של מצב לא הגיוני ובלתי נסבל.
הם יצרו מחזה עם חומרים פשוטים של מקומות ועובדות אבל עם פרושים שונים ומשונים.
אתה לומד ומפנים שלא כל מה שלבן הינו לבן, וששחור לא תמיד הינו שחור, אתה עומד בפני שורה של החלטות,
להמשיך הלאה או להרפות ולהבין. אני מניח שלעולם לא נדע את האמת לאמיתה כי אנחנו בעצמנו כבר יצרנו
מציאות מדומה שאותה הפכנו למציאות ממשית. גם אם היא שקרית זו המציאות שיצרנו.
אני לא יכול להבטיח שהיו לנו הורים מושלמים או פגומים ולמרות שנוח לי למענם להניח שהיה בהם פגם, שריטה,
או קימוטים שניסו להסתיר. הם עצמם היו זקוקים לאותה חומה שתגן עליהם בפני העולם הגדול.
עולם שלם הזוי הסתיים באותה מלחמה נוראית ואני לא מסוגל לשפוט את הניצולים, מי אני שאשפוט אותם.
צריך רק לזכור שמשהו שחור משחור קרה והוא ירחף תמיד מעל לראשנו, מאיים, מתריע, מזהיר והוא זה שצריך
לדחוף אותנו לחיות.
  הסיפור היהודי הוא סיפור של עצב ויתמות, סיפור שלא התחיל במאה הקודמת כפי שנראה לנו, דורות רבים
לפנינו כנראה שהמחזוריות הזו חזרה על עצמה מספר פעמים והבעיה היחידה היא שאנחנו לא מודעים לה.
  מדברים על אימא יהודיה, כעל פראזה או לפעמים בגיחוך מסויים, אתם לא מבינים שעם הדורות זה כבר משהו
גנטי, מושרש.
  יש משהו כזה, אימא יהודיה.

היום כשרכבתי עם הנכדה שלי בלב רמת גן על האופניים, היא מובילה ואני אחריה, ראיתי את גבה הקטן ומדשדשת
ברגליה עלו בי רגשות של געגועים להוריי זכרונם לברכה, אני לא זוכר שאבי אפילו פעם אחת לקח אותי לטיול,
סתם כך רק הוא ואני, כמה שזה היה יכול לשנות את כל חיי.

רק רכיבה משותפת אחת שהייתי זוכר אותה כל חיי. 

לילה טוב







השואה.אישי.ניצולי השואה.השורדים.דור שני.השתיקה.הבושה.הפחד.רעב.אמא יהודיה.פחד מוות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת