00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

זמן לסלוח?

כולם מקווים שזו רק התקופה הזו ושזה יעבור לו. הוא סוגר את הדלת ונשאר בחדר החשוך שלו ברוב הזמן שהוא בבית, וכל נסיון לתקשר איתו מסתיים באגרופים חדים הישר למרכז הבטן. כאלה שיכולים או לעצבן אותך עד טירוף, או להעליב, עם כל האבסורד שבכך.

נורא רציתי לנסות להתקרב לשם כדי להבין. אחרי הכל גם אני עברתי את הגיל העקום הזה עם קשיים בלתי נסבלים. כולם תמיד אמרו שזה גיל ההתבגרות ושזה יעבור. בסוף, בסוף כיתה י"א התעשטתי על עצמי והבנתי שאם לא אעשה שינוי, לא אוכל להישאר במסגרת (כולה בית-ספר תיכון!), ובסוף י"ב קיבלתי תעודת הצטיינות. אז ניסיתי לדבר איתו בשפה שלו כדי להקשיב באמת ולהבין באמת. וגם כדי להרגיע את ההורים שלי שהוא בסדר, שהכל בסדר. כל נסיון כזה שמתחיל טוב מסתיים בהתרסקות, כל משפט שמתחיל בחיוך מסתיים בחיכוך שהופך למכות מילוליות ומשאיר אותי עם טעם רע בפה ורצון לא לראות אותו לפחות לשארית היום. מה שפחות תקשורת ככה טוב.

ניסיתי לסלוח לו היום, רציתי לשים את הכל מאחור ולשכוח. להתחיל את השנה הזו ברגל ימין (אפילו שהיא עדיין פצועה!). ושוב נכוויתי. ניסיתי להסביר לו למה זה מפריע לי שהוא מנגן על החשמלית שלו ב12:00 בצהריים של יום כיפור. ולך תסביר לו שהדבר היחיד שמפר את השקט (לא רק) שלי, אלה הבאסים שיוצאים מהחדר שלו. נכון! - סביר להניח שהשכנים לא שומעים את זה. נכון - לא צמתי, אבל השקט המוחלט הזה שיש פעם אחת בשנה למשך 24 שעות הוא דבר שאני צריכה ולא מוכנה להתפשר עליו. והוא שונא את יום כיפור, וגם אף פעם לא מוכן להתפשר על אוזניות למשל.

כולם אומרים שזה הגיל, שזו רק תקופה ושזה יעבור לו. מבפנים כולם מודאגים ומפחדים. גם אני.

ולמרות זאת קשה לי לסלוח לו על הכל. ואני רוצה, ואני משתדלת.

*

לפני שבועיים וחצי נפצעתי בברך ימין. לא משהו רציני מידי אבל מספיק בשביל שלא אוכל להתאמן (אני באמת מקווה שנכנסתי לישורת האחרונה ואוכל לחזור להתאמן בעוד כמה ימים).

מצאתי את עצמי כועסת על עצמי כל-כך הרבה פעמים בשלושת הימים הראשונים שלאחר הפציעה, מכיוון שקרתה ברגע כל-כך קטן ובדרך כל-כך סתמית. ביום ההולדת שלי הייתי בשיא הכעס והבאסה, מתוך הבנה ברורה שלא אוכל לחגוג באימון קפואירה כמיטב המסורת (ואמנם כן חגגתי עם החברים באימון אבל מבלי להתאמן..)

בלילה שלאחר יום ההולדת שלי, החלטתי לא לכעוס עליי ולהבין שהגוף שלי דרש מנוחה במקומי. אז החלטתי לנצל את הזמנים הריקים לטובת מנוחה ותחומי עניין אחרים שיש לי. אחר-כך החלטתי שזה יכול להיות בדיוק הזמן המתאים להגשים חלום גדול שלי. אני חושבת עליו כבר שלוש וחצי שנים בתיאוריה ואפילו כבר יש לי סקיצה שלו. אז אחרי הסידורים של הבוקר, אזרתי אומץ ועשיתי את הקעקוע הראשון שלי, על צד השוק הימנית שלי. והוא יצא הרבה (הרבה!) יותר יפה ממה שחלמתי! (פרטים ותמונות למבקשים בקרוב )

*

היה לי שקט לחשוב היום. הבנתי שקשה לי והבנתי גם למה. כל מיני חתיכות של פאזל שהתפזרו לי חזרו והתחברו, שוב הבנתי מה אני צריכה לשנות, על מה לעבוד ומה לשפר. אחר-כך הבנתי שזה בדיוק היום הנכון למחשבות מהסוג, כי יום כיפור זה זמן של התחלות מחדש, חשבון נפש, הבנה ושיחרור. ואחרי כל אלה, החלטתי שהגיע הזמן לסלוח לאדם הכי חשוב בכל המשוואה הזו. לעצמי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת