00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

השריטות של טולי

ירוק עולה

בתחילת השבוע, הייתי עם החבר'ה מהעבודה בטיול ביערות הכרמל. למרות שאני גרה בחיפה, לא ביקרתי באזור כבר מעל לשנה. איכשהו, לא יצא לי לצאת לטבע מאז השרפה הגדולה. הזיכרון שלי מהמקום הזה הוא של הר ירוק, שופע צמחייה צפופה, חיות בר, צל קריר, פינה קסומה של הטבע.

מה שנגלה לעיני בטיול, קרע את לבי לגזרים. הירוק נעלם ונותר רק הר ערום ברובו. באזורים מסוימים, שנפגעו קצת פחות מהאש, בלטו קרחות יער או קבוצות גדולות של שלדי עצים מפוחמים.

את כל זה, ראיתי כבר כשהיינו בדרך למקום המפגש עם המדריך שלנו. עברנו גם במקום העצוב ביותר בשטח. אנדרטה שמוצבת במקום בו נשרף האוטובוס ואנשים רבים מדי איבדו את חייהם. היו ביניהם כאלה שהכרתי באופן אישי. יהי זכרם ברוך.

נפגשנו עם המדריך. המאבטח והחובש קיבלנו הסבר קצר לגבי המסלול – "מנחל בוסתן ועד 12בצהריים".

אחרי נשנוש קל, קרם שיזוף, שירותים והצטיידות בבקבוקי מים, יצאנו לדרך. טיפסנו על מרגלות ההר מערוץ הנחל וקיבלנו הסברים מרתקים על זני הצמחייה השונים והתמודדותם עם נזק השרפה בדרכם לשיקום שאחרי. למרות הכל, לכרמל יש עדיין את הקסם שלו. בכל נקודת תצפית אפשרית, עצרנו לרגע והוקסמנו מהנוף המדהים, ואיך אפשר שלא, הצטלמנו.

המדריך הסב את תשומת לבנו לשרידים של הנוכחות הבריטית מקום המדינה. כשהגענו לנקודה הכי גבוהה, נגלו לעינינו הריסותיו של מבנה שאמור היה לשמש כמבצר מגן בפני התקרבות גרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה. קיבלנו שיעור קצר בהיסטוריה מהמדריך. הצלמים שבינינו רדפו אחרי פרפרים, צרצרים וחיות אחרות.

הפוטוגניים עשו פוזות דוגמנות לעיני המצלמות, והשאר, כולל אותי, פשוט נחו קצת.

במקום שהתיישבתי לאגור כוחות להמשך, צדה את עיניי תמונה שחיממה לי את הלב. בין השרידים המפוחמים, צצו נטעים דקיקים וירוקים של הדור הצעיר, הדור שאחרי. הטבע, אם לא מפריעים לו, יודע לשקם את עצמו בדרכו.

לאחר המנוחה, צעדנו לכיוון אטרקציה נוספת - מערת האצבע. בזמן שהמדריך הבהיר את פירוש שמה של המערה, אני חייבת להודות שמאד, אבל מאוד התאפקתי כדי לכבוש את היצר להגיד את מה שעבר לי בראש. מי שמכיר את ההומור שלי, בטח יצדיע לי על המאמץ.

ביציאה מהמערה, טיפסתי על סלע שקט ופשוט בהיתי בנוף עוצר הנשימה. הר ירוק-שחור מביט על רצועת חוף מיושבת. בזווית העין, הבחנתי בכלא 6, שלא ממש משתלב בהרמוניה המקומית. דחף כמעט בלתי נשלט, גרם לי לרצות לפרוש כנפיים ולעוף. למזלם של כל המשתתפים, הוא חלף במהירות ולא יצא לנו לבדוק את כישוריו את החובש המלווה.

התחלנו לרדת בחזרה דרך הערוץ של נחל אורן. "קיבלנו הנחה" בצורה של מדרגות אבן שבנו בריטים בזמנם. מיד צצה בראשי  השאלה: אם כבר להשקיע במדרגות, אז למה לא במדרגות נעות?

כשהגענו למטה, חיכו לנו שולחנות מלאי אוכל ושתייה קרה. מטבח דרוזי שופע כל טוב אחרי מסע רגלי כזה, בדיוק מה שהיינו צריכים. במיוחד הקפה והבקלאווה שמגיעים בסוף.

המדריך הודה לכולנו ונפרד לשלום.

"היה לכם כיף?", שאלה מארגנת הטיול שדאגה ללא הפסקה להנאה של כולנו.

"כן!", ענינו פה אחד, כשבט צופים מיומן.

"רוצים להמשיך?"

"לאאאא!!!", ענינו כולם, כאילו תיאמנו את הבדיחה מראש והתאמנו עליה חודשים.

בנסיעה חזרה לציוויליזציה, שוב הבטתי על הנוף שמעבר לחלון. הפעם, ראיתי בו משהו אחר. מעבר לערום המפויח והשחור, ידעתי שמסתתרת תקווה ירוקה שצומחת מחדש. חשבתי על החיים שלי שעברו טלטלה רצינית בשנים האחרונות, חשבתי על כל אחד מאיתנו שעובר רגעים כאלה של משבר. אם הטבע הקסום הזה, שעבר טראומה בלתי נסבלת, מסוגל לצמוח מחדש ולשקם את עצמו ליער ירוק מלא תקווה, הרי שכל אחד מאיתנו יכול, גם אני... 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל natalyty אלא אם צויין אחרת