00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

חיזור גורלי בגיל השלישי

 

 

 

יום אחד אני עומדת בסופר, מחזיקה בידי האחת ראש כרוב ובידי השנייה דופקת עליו. אני חושבת שלמרות שלכרוב אין תפקיד מכריע בסיפור שלנו, אני חייבת לכם הסבר למה אני דופקת ראשי כרוב: ובכן, אין לי מושג. אבל ראיתי כי עקרות בית מיומנות דופקות כרובים, חצילים, ואבטיחים. ואני לא אחשוף עצמי בציבור כעקרת בית פארש, מה שאני באמת.

ברגע זה בדיוק קרב אליי אדם מבוגר. מה זה מבוגר – ישיש. הוא קמוט כמו סדין של זונה. לראשו דבלולי שיער לבן, ויש לו טיק של לעיסה בפה. יתכן שהוא חושק בכרוב שלי, וכבר מכין את פיו לנגיסה. הוא פונה אליי ואומר לי "שלום". אתם יכולים לחשוב על מיזנטרופים מה שתרצו, אבל הם מחזירים "שלום" בנימוס וממהרים להסב את גבם לדובר. וכך אני עושה. אבל אז אומר הישיש "מיזי?!”. זו התפתחות מסוכנת מאד ללחץ הדם שלי, יש רק שנייה לשקול אם להתכחש לעצמי (“לא מכירה שום מיזי") או להזדהות.למרבית הזוועה אני עונה אינסטינקטיבית "כן?”. עכשיו הישיש נופל על צווארי ומנשקני מנשיקות פיו.

עד מהרה מסתבר שזהו יוסי, שהיה אחד מהחבורה הסלונית שלנו לפני חמישים שנה. אדושם, הוא מבוגר ממני רק בשנתיים! איך הקשישו אותו שנתיים אלה, שהרי אני עצמי עדיין אשה צעירה למדי ויפת תואר, על אף שאני נושאת עליי למעלה ממאה קילוגרם סקסיים, ויש לי יותר סנטרים מכפי שהטבע התכוון.
שם ליד ארגז הכרובים אנו מספרים זה לזה בסטנוגרפיה כל שעבר עלינו במשך שנות יובל.
" אני התחתנתי עם לידיה, מהחבר'ה שלנו. את זוכרת כמה יפה היא הייתה?”. (בטח שאני זוכרת, היא הייתה בת דמותו של הרקול פוארו – ראש ביצה, עם שפם דקיק ושחור, שלפעמים הזדקר בצד אחד לאחר שינה טובה. אם אמא שלה היתה בסביבה, היא הייתה מרטיבה אצבע אחת ברוק, עוברת ליד לידיה ומחליקה את השערות הסוררות מטה בתנועה מיומנת).
"כן" אני אומרת, “היא הייתה היפה שבינינו". יוסי ממשיך "ואיזה טוב לב, איזו אשה נאמנה, מעולם לא הוציאה מילה רעה מהפה"! (גם מילה טובה לא הוציאה, הייתה סתומה כמו בלטה) “נכון" אני אומרת "הייתה אשה טובה מאד". אז עולות דמעות בשתי חורי עיניו של יוסי, שצומצמו עקב בצקת שחרחרה, והוא מספר שהרקול נפטרה לפני שלוש שנים. אני מאד מצירה על ראש ביצה. יוסי שואל "את עוד נשואה למיליונר?” (מה מיליונר, היינו עניים כמו עכברי כנסיה יתומים! מאיפה הוא לקח את השטות הזו?) “לא, התגרשתי מהמיליונר ואז הוא מת והשאיר את כל רכושו לאשתו השנייה". (למה הוא חשב שהיה מיליונר? יתכן שאני עצמי הפצתי את השמועה, לאחר שכל מודעיי תהו למה אני מתחתנת מתחת למעמדי?).
עכשיו הוא שואל אותי מה אבשל מהכרוב. אור אדום: סכנה! סכנה! סכנה! “לא, אני לא בשלנית, אני מתכוונת לאכול את הכרוב חי". “אה, את מתכוונת לסלט כרוב?” “לא, לא, אני פשוט חותכת את הכרוב לחתיכות ולועסת אותו.” פו, ניצלתי.
יוסי מתעקש על החלפת מספרי טלפון. המספר שלו נטמן מתחת לכרובים.
למחרת יוסי מצלצל: “תראי, את לבד ואני לבד. מה דעתך שנבלה קצת יחד?”.
“על מה חשבת"? אני אומרת בזהירות. יוסי אומר "תראי, כל יום ששי אני עולה לקבר של לידיה. אני מזמין אותך לבוא איתי". (הוא מזמין אותי לבקר את ראש ביצה בבית הקברות! זה בילוי שתמיד חלמתי עליו). אמרתי "לא".

לא יצא יום, ויוסי ביקש לבוא לבקר אותי. המיזנטרופ המצוי יוצא מסיטואציה כזאת בקלי קלות. מצד שני, בגלל רגשי האשם שלי על כך שביזיתי במחשבותיי את זכרה של הרקול ראש ביצה, התבלבלתי לגמרי ואמרתי "טוב".
יוסי הגיע עם גלגל ים. מה, הוא באמת חושב שאני אלך איתו לים? לא מספיק שאני מתביישת בתחת השמן שלי, האם אני צריכה להתבייש גם בשביל בנזוגי הישיש, שעל חזו ראיתי – ואוי לעיניים – ארבע שערות לבנות על גוויל קלף מ"המגילות הגנוזות"?
אבל יוסי לא רצה ללכת לים. הוא שם את הגלגל על הכורסה שלי, וישב עליו. הוא הסביר "יש לי טחורים מדממים, לאחרונה הם כל כך גדלו שהם יוצאים ממש החוצה".
(יותר מדיי אינפורמציה! מצידי תמרח על הטחורים שלך קרם הגנה 35 ותשזף אותם בשמש) אני לא מוצאת מילים ובוהה בו. זה לא קורה לי הרבה.
פתאום יוסי מאדים. נשימתו נעצרת ואפילו תנועות הלעיסה שלו פוסקות. יופי, עכשיו הוא ימות לי על הכורסה. לצלצל למגן דוד? אני מדמיינת שמורידים את יוסי באלונקה, הטחורים משתרבבים למטה ודופקים על כל מדרגה תק, תק תק!
יוסי מתאושש, אומר לי "זה כלום, באמת, אל תבהלי" אבל אני מזרזת אותו ללכת הביתה ואני יודעת שאצטרך לשים קץ ליחסים הללו, ביי הוק או ביי קרוק.
בשעה שתיים בלילה אני מקבלת אס.אם.אס "ערה?”
מה הוא רוצה?! הישיש השתגע? אני לא עונה, אבל הוא מצלצל: תגידי, יש לך במקרה פרוקטוצורין"? “פרוקטו - מה?” אני שואלת. “פרוקטוצורין, משחה נגד טחורים?” לא, אין לי שום דבר נגד טחורים, כל זמן שהם לא ברקטום שלי.
למחרת יוסי מתיישב על הגלגל על הכורסה שלי, ואנו מנהלים שיחה מרתקת על טחורים. לצורך העניין, אני מאווררת את הטחורים העבשים של סבתי המתה, וגם יוסי מכיר המון אנשים עם טחורים. השיחה ממש קולחת. הוא גם מספר לי על יסוריי גסיסתה של הרקול פוארו ראש ביצה. ואני, בן אדם מדוכא מנוער, רוצה לצרוח לאדושם, להרוג את יוסי ולקפוץ מן החלון.

יוסי אומר "אני מרגיש שיחסינו כל כך העמיקו בתקופה האחרונה" “כן?” אני תוהה. “כן" כך יוסי "ולכן אני רוצה לגלות לך משהו". (אל תספר לי שאתה פוטנטי! אני לא רוצה לדעת!)יוסי ממשיך "את זוכרת שהרגשתי רע אצלך, וחשבת שאני הולך למות?” (אם אני זוכרת! עד היום מרדף אותי הצליל של "תק תק תק") “כן, בוודאי שאני זוכרת".
"אז תראי, אני נורא סובל מגזים. הם מתערבלים לי בבטן וקורעים לי את המעיים. בבית אני משחרר חופשי, ואני נרגע די מהר. אצלך התאפקתי, כי לא היה לי נעים". (תודה לאל על חסדים קטנים).
"האם אתה לוקח משהו נגד הגזים"? אני שואלת.

“לא" אומר לי יוסי, "לא לוקחים תרופות בשביל כל שטות. ואז הוא רוכן לעברי כממתיק סוד ואומר:"אנחנו כל כך התקרבנו, אני מציע להעלות את יחסינו מדרגה, הגיע הזמן לשדרג את המערכת שלנו".
???!
"אני מציע שנתחיל להפליץ באופן חופשי זה בפני זה. הרי זו פעולה אנושית".

"ואני מציעה" אני אומרת ליוסי " שתאסוף את הטחורים שלך מהריצפה שלי,ותעוף הביתה, עכשיו, מיד, ואל תחזור עולם!"

כך אני שומרת על זכותי האזרחית להפליץ לבד, גם פלוץ לא-אנושי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

104 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת