00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

גם קשישים רוצים צדק חברתי

 

 

 

באחת השכונות הפחות נחשבות בעירנו, יש כיכר לא גדולה שמשמשת מרכז מסחרי. אין שם חנויות מותגים, לא מסעדות פאר ולא מעצבי שיער,רק ספרים. יש סופרמרקט קטן, חנויות "הכל בדולר", דוכנים עם בשמים מזוייפים, חנות ירקות, וטכנאי שיניים ש"בונה תותבות שלא קופצים מן הפה". יש מסעדת פועלים שבה אפשר לאכול "אוכל ביתי”, אם האוכל הביתי שלכם מופק מפרודוקטים ירודים, רוויים בשמן זול ומשומש. יש קיוסק בו יושבים נאמני קבוצת מכבי העירונית ושותים בירה, וגם גברות זקנות יושבות בגזיבו באמצע הרחבה עם הפיליפיניות שלהן. הפיליפיניות בוחשות בסלסלות וקונות לילדים הרחוקים שלהן חולצות שכתוב עליהן "פטיש". קשישים אוכלים בכיכר ארוחת צהריים: שני בורקס תפו"א ואחד עם גבינה.
אני אוהבת את האווירה בכיכר. הלבוש לא פורמלי, הרוסים לובשים טריינינגים צבעוניים (האמת שהם לובשים אותם גם בקניונים) הקשישות חבושות כובעי קש ובידיהן שקיות ניילון עם שתי עגבניות ומלפפון.
אני נוסעת לכיכר הזאת מדי פעם, יורדת מן האוטו כשרק המפתחות בכיסי וגם 100 ש"ח, שמא יתחשק לי לקנות משהו שאין בו צורך.
ליד פתח החנות של "הכל בדולר”, אני מגלה סלסלה מלאה במחזיקי אודם. זו קופסית קטנה ונוקשה, העטופה בבד משי. על הדופן הפנימי מודבקת מראה קטנה, והיא משמשת מיכל לאודם שלך, שממילא ארוז בקופסית מהודרת של היצרן.
אני מתלבטת אם זה מוסרי לקנות את הקופסית הסינית,כשאני יודעת כי ילדות קטנות בנות חמש עובדות שתים-עשרה שעות ביממה, עם אצבעות הגפרורים הרזות שלהן, תמורת קערית אורז קטנה. אסור לתמוך בדבר נבזי כזה. מצד שני הקופסיות מאד חמודות ואני גם כועסת קצת על הילדות, כי הן לא מדביקות את הראי ישר ובד המשי שמודבק על הקופסית לא מתחשב בדוגמא המצויירת. קטנות קטנות, בכל זאת מקבלות אורז, ויכלו לאמן את האצבעות הצהובות הקטנות לעבוד יותר מדוייק ומקצועי.
אני מצליחה למצוא קופסית כמעט מושלמת ( הילדות הוכו בזמן יצירתה, ולכן הקפידו יותר, השדות הקטנות כפויות הטובה). אני מוסרת את שטר המאה שלי למוכרת. היא אומרת לי "זה עולה שני שקלים וחצי”" (למעשה היא אומרת 'זה שתיים וחצי שקל') ואני לא מפריטה מאה שקל בז'ביל זה".

אני די נרגזת. מאד נרגזת, למעשה. בקרבת מקום יש חנות ירקות. אולי אקנה קצת פירות וירקות, שישאירו ברשותי כמה מטבעות. אני נזכרת שיצאתי במטרה להתאוורר ולא כדי לסחוב ירקות. בכל זאת אני נכנסת לירקן ומחפשת משהו זול ולא כבד. אני לוקחת צרור פטרוזיליה ועומדת בתור. אני נותנת לקופאית את שטר המאה שלי. הקופאית אומרת "גיברת, זה פטרזיליה שתיים וחצי שקל. אני לא בקופה כסף קטן, סליחה”. בכיתי קצת. בא בעל הבית ואומר לי "אמא,אני לא מסכים שאת תבכי כי אין לך כסף לשלם. אני נותן לך את הפטרוזיליה במתנה". הגברתי את בכיי, כי הירקן חשב שהוא יכול להיות בני. הוא יותר זקן ממני! אבל לא ביישתי אותו, הודיתי והסתלקתי עם הפטרוזיליה בידי.
החלטתי לפרוט מיד את כספי, כך או אחרת. הייתי מיובשת עקב הביזיון של הפטרוזיליה.ניגשתי לקיוסק וביקשתי קולה. הפעם התחכמתי ולא הראיתי מראש את השטר שלי. שתיתי לתיאבון. נתתי את השטר. הקיוסקאי התחיל לשאוג שאין שותים קולה ומנסים להתחמק מן התשלום. "כל הזקנים באים עם שטרות שאין לי לפרוט ומנסים לשתות חינם!גיברת, אם אין לך כסף תשתי מים!" נקברתי מההשפלה. אחד מאוהדי מכבי, ג'נטלמן קשיש קם ואמר "אמא אל תדאגי, אני מזמין אותך על חשבוני. שום גברת מבוגרת לא תלך צמאה כי אין לה כסף, כל זמן שאני חי!” סליחה! אני יש לי כסף! ולא רוצה שום טובות מאנשים זקנים שרוצים להיות בניי. בניי עצמם לא רוצים להיות בניי. כך אני אומרת בלבי.

אני מתיישבת בגזיבו של הקשישות בכובע הקש. יש ביניהן דיבור, אבל מינימלי. "אויוייז מיר,קשה קשה, איך כואב לי”. אני שותקת.אני עוד צריכה לעכל שנולדו לי שני בנים קשישים , ויש לי זר פטרוזיליה ביד. אחת הקשישות אומרת לי "איזו פטרוזיליה יפה!” אני מנסה "להעביר הלאה": הנה נפלה בחלקי הזכות להיטיב עם מישהו, וזה גם לא עולה לי. "קחי”, אני אומרת לה, "אני בעצם לא זקוקה לזה”. הגברת אומרת לי "אני לא קבצנית, יש לי כסף לשלם על מה שאני צריכה. קחי שנים וחצי שקלים!” נו, אני לא אבייש אותה. אני לוקחת את הכסף.
חיש קל אני חוזרת לקופסיות האודם וקונה לי אחת. אני מלאת סיפוק. הלך לי ממש טוב היום.
מולי מאפיה שמפיקה ריח עדנים. אני נכנסת פנימה במטרה לקנות חצי קילו בורקס. אז אני מתחילה לחשוב: חצי קילו זה די יקר. ברור שיהיה להם עודף. אולי אקח רק שני בורקס. כמה זה יכול לעלות? אולי לא יהיה להם עודף? הם לא יתנו לקשישה שמתאווה לשני בורקס קטנים ללכת רעבה הביתה, מה גם שהכיכר שורצת בנים אבודים שלי, שלא יודעים שאמא היא אוהדת הפועל.

אני בקופה עם שני הבורקס.הקופאית לוקחת את השטר שלי, ומחזירה לי ללא מילה תשעים ושניים שקלים. היתכן שעברה שמועה בכיכר, כי קשישה אחת מסתובבת ומנסה לאכול ולשתות חינם?

תשמעו, נעלבתי. אני לא חושבת שזה מוגזם שבמסגרת הצדק החברתי החדש, יקבל כל קשיש ביום ששי פחית קולה, שני בורקס וזר פטרוזיליה חינם.
אני מקווה שטרכטנברג שומע.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת