00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

קוקוש טאריי

 

קוקוש טאריי


אנחנו, הילדים שנולדנו במזרח אירופה באמצע המאה הקודמת, נושאים עימנו טראומת ילדות שלעולם צרובה בזכרוננו: ה"קוקוש טאריי". זו לא היתה התעללות פיזית ולא התעללות מינית, אלא התעללות נפשית קשה. בזמן אמת לא זיהינו אותה, אך משגדלנו, והתבוננו בתמונות משכבר, קיבותינו התהפכו מרוב זוועה: לכל התינוקות היה קוקוש טאריי.

הפירוש המילולי של "קוקוש טאריי" הוא "כרבולת של תרנגול”. האם המזרח אירופית החלה לטפח אותו מאז שהילד נולד. היא היתה מברישה את שערות הינוקא מהצדדים אל המרכז, עד שהשער איבד את יכולתו לצמוח כמו שאלהים רצה. ככל שהילד התבגר ושערו גדל, הוא נהיה דומה למוהיקני האחרון, כשלאורך גולגלתו התרוממה באמצע ציצת שער קלושה.עם הזמן, כשהציצה עבתה, היא החלה להתקפל וליפול לצד אחד. כאן האמא המזרח אירופית נתקפה אקסטזה, שכן עוד מעט קט היא תוכל לחפון את הכרבולת בשתי אצבעותיה המורות, ולייצר את הקוקוש טאריי המושלם: קרם-וורשט באוורי שמן, שחלקו צונח על מצח התינוק מכוח הכבידה.

גם באותה תקופה היו תינוקות מכוערים, שבקושי הצמיחו שיער. הם נותרו מאחור ולא התקדמו מעבר לתסרוקת המוהיקני האחרון, לדאבון ליבן של אמהותיהם. אני כמובן הייתי ילדה יפהפיה לפי כל הקריטריונים של אמהות ממזרח אירופה: עגולת לחיים , שטוחת פנים, ובעלת הנקניקיה הכי גדולה ברחוב דאצ'ילור 8.

והנקניקיה היתה תסרוקת יוניסקס: גם לבנים גידלו נקניקיה על הראש. אבל הבנים קיבלו חנינה בערך בגיל שנתיים. אז גילחו את ראשם כליל, מתוך אמונה שהשיער החדש יהיה בריא ומלא. כאשר שערם גדל מספיק, הם זכו לתספורת של בן. ומכאן ואילך הם התחילו להתעניין בגודלה של נקניקיה אחרת.הבנות לעומתם, סחבו את הנקניקיה על ראשן שנים רבות. אני נפטרתי מהנקניקיה שלי הרבה יותר מוקדם, ומעשה שהיה כך היה:

רלי היתה ילדה בת גילי באותה עת, כבת ארבע. היינו חברות טובות. גם האמהות שלנו היו חברות. אמי טוסקה התקנאה באגנש, כי בעלה רודי עסק בשוק השחור, והרוויח הרבה כסף. אמנם, מדי פעם לכדו הרשויות את רודי, ואז הוא ישב בכלא מספר ימים, עד שבחר את הסוהר שאותו שיחד. כמובן שכל הסוהרים היו בני שיחוד ולכן נהגו ברודי בכבוד מלכים כל זמן שהיה מאופסן, כדי שיבחר בהם. רודי הפיץ בכל העיר כי הוא "אסיר ציון", אבל אצלנו בחצר ידעו את האמת.

הנחמה היחידה של אמא היתה, שלה, לטוסקה, יש שני ילדים יפים עם קוקוש טאריי נערץ בכל העיר, בעוד רלי היתה בת יחידה, קטנה וציפורית, ומעולם לא יצאה משלב התסרוקת של המוהיקני האחרון.

יום אחד רלי ואני שיחקנו יחד כדרכנו. רלי העלתה את הרעיון שנשחק "מספרה". היא הביאה מסרקים ומברשות, וכמובן גם מספריים. סרקנו זו את זו. אז לקחתי בידיי את המספריים. שאלתי את רלי אם היא רוצה להסתפר. היא רצתה. על כן תפשתי את שורשי המוהיקני האחרון, וגזמתי אותו עד הסוף.

מיד הרגשתי שזה לא היה רעיון טוב. ברחתי הביתה והסתתרתי בארון המטבח. ידעתי כי כאשר אגנש תראה את הקוציצים על ראשה של רלי, אני אלך ישר לבית סוהר של רודי, רק שלנו לא היה כסף לשחד את הסוהר.

עד מהרה נשמעה זעקה איומה במסדרונות. עצמתי את העיניים חזק וסתמתי את האוזניים. אבל הזעקות גברו והזעיקו שמיים וארץ.
אמא, שיצאה לראות על מה המהומה, הותקפה בצרחות של אגנש: "תראי מה עשתה בתך המרשעת!” אמא גוננה עליי: "אבל היא רק ילדה, היא לא הבינה מה היא עושה!”. אגנש אמרה "אז עכשיו הבת שלך מטומטמת? הרי תמיד את אומרת שהיא גאון!” אמא התבלבלה קצת. האם היא צריכה להלחם על שמי הטוב כגאון, או על חיי. היא החלה לסגת לעבר ביתינו ואמרה שהיא הולכת להעניש אותי.
אגנש רדפה אחריה וצרחה "תשמרי על הבת שלך, אני עצמי אגזור לה את הקוקוש טאריי. מעכשיו תמיד יהיו לי מספריים בכיס!”
אמא נכנסה הביתה וצעקה "ז'וז'יקה, צאי מיד מן הארון!” זחלתי החוצה. כבר ייללתי קצת, ליתר בטחון. לא באמת פחדתי מאמא, כי מעולם לא הענישו אותי באופן משמעותי. זו היתה מחווה של רצון טוב, בבחינת "תראי כמה שאני מצטערת." אמא נאמה לי נאום חינוכי. שמעתי אותה בהרכנת ראש ובתחושת אשמה כבדה.

אבא היה צריך להגיע. לכן, זחלתי שוב לארון המטבח. גם אבא מעולם לא הרים עליי יד, ובניגוד לאמא – הוא מעולם לא צעק עליי. אבל הרג אותי לחשוב שאני מאכזבת את אבא. ועל כן התחלתי ליילל שוב.

שמעתי את אבא נכנס. עצרתי את נשימתי. שמעתי את אמא אומרת "טיבי, אתה יודע מה עשתה הבת שלך היום? היא גזרה את הקוקוש טארי של רלי!” אבא שאל "ממש עד הקצה?” "כן" אמרה אמא, "היא נראית עכשיו כגוזל שנפל מן הקן”.

אז שמעתי את הלא יאומן: ההורים שלי, שלא ידעו שאני מאזינה, פרצו בצחוק גדול.
יצאתי מן הארון. אבא אמר "אני צריך לדבר איתך”. אמרתי לו "לא נכון, שמעתי את שניכם צוחקים”. אז אבא ואמא ברחו מן החדר.

את רלי סגרו בבית, עד ששערה יגדל קצת. אמא חטפה פראנויה, ולא השאירה אותי לבד בחצר. אני חושבת שבאותם ימים היא חלמה רק על נקניקיות, וקמה בזעקות. וזאת אשה שלא פחדה מעולם מנקניקיות, אדרבא, היא אכלה הרבה נקניקיות בימי חייה.

אחרי חודש לאבא נמאס "את מחדירה פחדים בילדה. בכלל, למה היא צריכה את הנקניקיה הזו על ראשה?” כך העז אבא להטיל ספק בטוב טעמן הרב דורי של האמהות המזרח אירופיות..אמא הביאה מסרק. פרמה את הנקניקיה, עשתה לי שביל באמצע וקלעה לי שתי צמות עבותות. ברור שהצמות לא עוררו את אותו הפיתוי כמו הנקניקיות.

וכך זכיתי להפטר מהקוקוש טאריי בגיל צעיר ולגדול כאשה נורמלית (בערך).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

84 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת