1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

החתול שרצה להיות אדם (סיפור לשבת)

 
בילבו (שם בדוי? או אולי לשם שינוי לא שם בדוי? השם ירחם!) היה חתול ג'ינג'י נחמד שהיה לו הכל: קורת גג מעל ראשו, רצפה מרווחת מתחת לרגליו, אוכל (גם יבש וגם רך) ושעשועים.
ואם זה לא די, היה לו בבית צוות של ארבעה משרתים אנושיים שדאגו למלא את קערת האוכל שלו ולנקות את השירותים שלו ומדי פעם לתת לו חטיפים טעימים במיוחד ואף לשחק איתו.
היו לו בבית גם שני נתינים חתוליים איתם היה יכול לשחק (או לחילופין להתעלל בהם) כאשר צוות המשרתים האנושיים היה בחופשה.
 
אבל בילבו לא היה מאושר. יותר מדי שאלות פילוסופיות הטרידו אותו ללא הרף. מדוע הוא קיבל פיסת נקניק רק אחת ליומיים? מדוע הוא קיבל טונה רק אחת לחודש?
שאלה אחת הציקה לבילבו יותר מכל. בגללה הוא לא הצליח לישון יותר מ-14 שעות ביום: מדוע הוא – מלך הבית – כלוא בו כאחרון האסירים?
נכון שבני האדם נתנו לו לצאת מפעם לפעם דרך אחת הדלתות אל העולם המופלא שמעבר, אך תמיד הם דאגו להכניס אותו חזרה לאחר דקות ספורות.
ואילו הם – המשרתים - יצאו להם כמעט בכל בוקר וחזרו בשעות מאוחרות כשבכל היום הם מבלים להם בגן העדן הידוע בכינויו "החוץ הגדול".
אם כבר מדברים על זכויות המשרתים – בעוד שבילבו הסתפק ב"אוכל יבש" לאורך היום וב"אוכל רך" בבוקר עם קצת גיוון פה ושם (בעיקר פה) – היו המשרתים זוללים בכל פה מגוון מדהים של מטעמים כולל נקניקים, שניצלים ודגים (חוץ ממנקה השירותים שמשום מה נהג לאכול רק את האוכל של האוכל. בילבו מזמן הבין שמדובר בתמהוני).
 
אחרי התלבטויות רבות גמלה בליבו של בילבו החלטה – הוא חייב להיות אדם. אמנם זה היה כרוך בוויתורים כואבים רבים, אבל זהו צעד הכרחי כדי ליהנות ממנעמי החיים שנראו שמורים רק למעמד המשרתים. (אבל בילבו נדר שגם כשיהיה אדם לא ישכח מהיכן הגיע  ולעולם לא ישרת חתולים).
כעת רק נותר לממש את ההחלטה.
והסתבר שזה לא היה קל...
 
כצעד ראשון ניסה בילבו ללבוש את בגדי בני האדם – כי הרי כידוע הבגדים עושים את האדם.
בגדים לא חסרו בבית, אבל לאכזבתו של בילבו הם לא התאימו לו. הוא רוקן מדפים שלמים בארונות הבגדים וניסה להשתחל לתוך חולצות ומכנסיים, אך הם תמיד החליקו מעל גופו.
מכיוון שכך החליט בילבו לנסות טקטיקה אחרת – ללכת על שתיים. זה נראה מוזר ולא הגיוני, אבל מזמן הוא שם לב לכך שאחד המאפיינים של בני האדם הוא הליכה על שתיים.
בילבו נעזר במשרתיו – הוא ביקש מהם להגיש לו פיסות נקניק בגובה הולך וגדל מעל לראשו. הוא התמתח ונעמד על שתיים כדי להגיע לנקניק. הוא אפילו הצליח לצעוד מספר צעדים ונראה היה לו שההצלחה כבר בהישג כפותיו.
אבל אחרי כל עליה באה נפילה ובילבו גילה שהוא בעצם לא מצליח ללכת כאשר אין תגמול ראוי מעל לראשו. למרבה הצער הוא נאלץ להודות שזו לא הדרך  - רק לעיתים נדירות הוא ראה בני אדם מהלכים כשנקניק תלוי מעל לראשם.
 
בילבו הלך לישון מתוסכל כשלפתע הוא שמע משק כנפיים מעל לראשו. הוא התעורר מיד וקפץ ממקומו לבדוק את מי אפשר לצוד. לתדהמתו הוא ראה מולו חתולה זעירה מרחפת בגובה ראשו באמצעות זוג כנפי פרפר. הוא עמד לשלוח את כפתו אינסטינקטיבית אך החתולה הזעירה עצרה אותו בקריאה: "אני הפייה הטובה שלך ובאתי להגשים את משאלתך!"
תוך שניה כל החדר – כולל הפייה – הצטמק פלאים. בילבו העיף מבט במראה וגילה כי הוא כבר אינו חתול אלא אדם (ג'ינג'י כמובן). הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות – הרי על זה הוא חלם כבר זמן רב.
ראשית הוא רץ לארון ובחר לו חולצה ומכנסיים שהתאימו לצבע עיניו.
לאחר מכן הוא רץ למטבח, פתח את המקרר (פתאום זה נראה כל כך קל!) וחיסל בשניות את כל הפסטרמה שהייתה בו.
בביטחון עצמי רב הוא פתח את הדלת ויצא אל החוץ הגדול.
ההרפתקה הגדולה של חייו עמדה להתחיל.
 
בילבו ירד בזהירות במדרגות (היה לו קצת קשה עם הרגליים המסורבלות האלה אבל הוא התגבר). תוך דקות ספורות הוא מצא את דרכו אל החוץ.
אמנם חוש הריח שלו כמעט ולא תפקד, אבל הוא הצליח להריח ניחוח קלוש של בשר טעים באוויר. הוא הלך בעקבות הריח והגיע לחנות המכולת (הוא שמע בעבר את בני האדם מדברים על המקום וזיהה אותו מיד).
בצעד בוטח הוא נכנס פנימה ונגש אל מקור הריח. הוא התבונן בבני האדם האמיתיים שהיו שם וחיקה אותם – לקח סלסלה, מילא אותה במבחר נקניקים וצעד אל הקופה.
 
בעומדו בתור הוא הבין שמשהו חסר. בני האדם שהיו לפניו בתור השתמשו בניירות או בפלסטיק כדי לצאת מהמכולת. הוא פשפש בכיסיו אך הם היו ריקים.
בעל המכולת ששם לב להפיכת הכיסים (שהפכה פראית יותר ויותר) התחיל לצעוק: "אין לך כסף? לך מפה! פה אין צדק חברתי! זו לא לשכת הסעד!" הוא עקר בכוח את סלסלת הנקניקים מידיו של בילבו ונראה היה שהוא עומד להרביץ לו.
בילבו ניסה לשלוף ציפורניים אך ללא הצלחה.
 
לפתע הוא שמע משק כנפיים מעל ראשו. בילבו התעורר מיד ושמח לגלות שהוא עדיין חתול. הוא ראה מול ראש משהו קטן מרחף. מיד הוא שלח את כפתו וטרף את היצור המעופף לפני שאותו יצור היה יכול להזדהות.
 
היה טעים.
 
מוסר השכל:  אם פה הם ישבו, אם ישבו שם ממול,
                  היחדלו להיות בני חתול?
                  חתול הוא חתול.
 
שבת שלום!
 
ואל תשכחו לברך את עננת לכבוד הרשומה החמש מאות שלה (ובאותה הזדמנות לתרום למאבקים חשובים)

(לצערי לא מצאתי את הביצוע המוצלח יותר -לטעמי - של אריק אינשטיין,  וגם התמונות לא משהו - אבל העיקר הכוונה)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

67 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת