00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

על התנתקות התחברות ויהדות

26/09/2011

הסיפור שלי עם הדת הוא לא פשוט.
עד גיל 20-21 לא היה לי שום קשר לדת. וכשאני אומרת שום קשר אני מתכוונת ממש ככה. הפעם הראשונה בחיי שראיתי מה זה קידוש היתה כשסגרתי שבת ראשונה בבסיס. אני באה מבית חילוני לחלוטין, ומבחינה פוליטית תמיד ידעתי שאנחנו שייכים ל"שמאל". אומנם אנחנו חוגגים חגים "כמו שצריך" ומקפידים על המסורת, אבל זה תמיד ברוח ישראלית ציונית ואף פעם לא דתית. גם בבתי הספר שלמדתי אף פעם לא היו אלמנטים דתיים כלשהם. אני זוכרת שהיה לי ידיד טוב אחד שלמד איתי בכיתה והיה חובש כיפה, אבל מבחינתי לא הייתה שום חשיבות לעובדה שהוא היה דתי ולא הרגשתי את זה בכלל. בקיצור, במשך 20 שנות חיי הראשונות לא ידעתי כמעט כלום בקשר ליהדות, הייתי ממש בורה וחסרת ידע בסיסי ברמות מביישות. הדעה שלי (ואין לי מושג באיזה שלב בהתבגרותי היא התפתחה) הייתה שהדת היא משהו מגביל מאוד, מלא בחוקים ובאיסורים הזויים וחסרי כל תכלית הגיונית ושאני ממש לא רוצה שום קשר איתה.

כך חלפו להן בשקט ובכיף 21 שנה. בינתיים אני נכנסתי לתוך מערבולת של זוגיות סבוכה עם בחורה והתנתקתי מרוב מעגלי החיים האחרים. עד שכשלושה חודשים לפני השחרור שלי (כשכבר התחילו דיבורים על לטוס להודו לבד), ואחרי שניסיתי ללא הצלחה להתחמק מכך, נשלחתי לפנות במעגל הראשון של מבצע ההתנתקות. עברתי כחודש וחצי של אימונים וסימולציות להידברות ולפינוי בכוח, וכשאלו הסתיימו מצאתי את עצמי גרה במחנה האוהלים המאולתר "רעים", כחלק ממחלקה של עוד קצינים ואנשי קבע. הימים עברו שם בעצלתיים, בין משחקי קלפים, לקפה שחור, לעוד סימולציה ועוד אימוני פינויים. עד שיום אחד הממשלה הפילה החלטה שזה קורה, הפינוי מתחיל ונכנסנו לעזה. מכאן והלאה יש לי קצת בלאגן בזכרונות. אני זוכרת את עצמי ישנה על המדרכה בתוך נווה דקלים, אני זוכרת שצרחו עלי, שירקו עלי, שזרקו עלי עגבניות, ששאלו אותי בכעס איך אני לא מתביישת, שקראו לי נאצית. אני זוכרת אותנו צועדים בשני טורים, לבושים בכחול הזה, או עומדים בפנים חתומות שמולנו צעקות כמו "איך את מעזה לשתוק?! את בובה של המשטר הנאצי ולא יותר! אין לך מה להגיד בגלל זה את שותקת!!" וכשמישהו מאיתנו העז להגיד משהו מייד התנפלו עליו "מה אתה מדבר בכלל?!?! אתה בסך הכל בובה אז עדיף שתשתוק!!!" אני זוכרת בניין מלא בבנות, ואני בחוץ, רואה בקבוק מלא בשתן שמשפריץ לכל מקום. אני זוכרת צמיגים נשרפים, צפיפות איומה, בתי כנסת הומים עד אפס מקום ובתוכם תפילות ושירים שעד מהרה הפכו לצעקות, לבכי ולאלימות. אני זוכרת את ריח הזיעה של הבנות שהרמתי בידי ופיניתי מביתן לאוטובוס. אני זוכרת גם את החיבוק האוהב ואת התמיכה שנתתי לאלו שהסכימו, בזמן שליוויתי אותן מביתן לאוטובוס. אני זוכרת שניסינו כל הזמן להקשיב, להכיל את הכאב שלהם, לנסות לגרום להם להבין שגם לנו כואב, לתמוך, לעזור. אני לא זוכרת כמה ימים זה נמשך, או כמה לילות טרופים עברו עלי על איזו מדשאה מחוץ לאחד היישובים או על מדרכות היישובים עצמם, לדעתי הדחקתי הרבה פרטים עמוק עמוק לפינה נסתרת בתוכי. מה שאני יודעת הוא שזה גרם לי למקם את עצמי במקום הכי רחוק מהדת שיכולתי. עד אז לא היה לי קשר עם הדת, אך מאז נוצר קשר, של דחייה וסלידה עמוקה מכל מה שקשור אליה. את גודל הטראומה שההתנתקות השאירה בי הבנתי רק שנה וחצי אחר כך, ומאז היא הולכת וקטנה, אבל אני חושבת שתמיד תישאר לי צלקת קטנה. היום כשמידי פעם יש איזו כתבה על ההתנתקות, אני כל כך מפחדת שאראה את עצמי פתאום.

כשזה נגמר, הדחקתי עמוק את מה שהיה, השתחררתי מהצבא וברחתי להודו. בהודו קרו לי מלא דברים מופלאים, אך המופלא מכולם היה ההיכרות עם מי שהוא היום בעלי. הכל היה כל כך קסום, וקרה כל כך מהר, שבכלל לא הטרידה אותי העובדה שהוא הגדיר את עצמו כשומר מסורת, או העובדה שהוא סיפר שיש לו אח שחזר בתשובה, או העובדה שהוא שמר בשר וחלב ולא אכל בשר כל הטיול מטעמי כשרות. לא הרגשתי שמשהו מהדברים האלה מפריע לי כשהיינו בתוך הבועה המאוהבת שלנו בקצה השני של העולם. וכשחזרנו לארץ, עדיין בימים הראשונים לא הרגשתי כלום, אבל מהר מאוד האופוריה חלפה והתחלפה בקושי גדול. נכנסתי לתוך עולם שלם שלא הכרתי, וכלום לא היה יכול להכין אותי למה שעומד לבוא. לא מצאתי את עצמי בתוך המשפחה שלו. הרגשתי כל כך זרה שאפילו לא מצאתי בתוכי את היכולת לדבר. ואכן, רוב הזמן לא דיברתי. מהבחורה הקורנת והזוהרת בהודו הפכתי להיות סמרטוט מתחבא וביישן שרק מתחנן (לאלוהים?) שאולי האדמה שמתחתי תיפער לרגע ואני אוכל פשוט ליפול לחשכה ולהתחבא שם. ניסיתי לחפש הגנה והבנה אצל ב', והוא עשה כמיטב יכולתו לעזור, אבל הוא לא יכל לדבר במקומי או להגן עלי בכל רגע של כל ארוחת שישי או חג. השיא הגיע כשהתארחנו אצל משפחתו של אחיו (זה שחזר בתשובה כמה שנים לפני כן) שגר באותה התקופה באחד היישובים מעבר לקו הירוק. שוב, הכל דהוי בזיכרון הזה שלי, הכל מודחק עמוק. איכשהו השיחה התגלגלה להתנתקות, או ל"גירוש", כמו שהם קוראים לזה. איכשהו כנראה שאמרתי משהו על זה שהייתי שם ופיניתי. אני זוכרת שהם היו בשוק. נראה לי שבהתחלה הם אפילו ריחמו עלי, עד שכנראה (אני לא זוכרת את זה, זה נאמר לי הרבה זמן אחרי...) זרקתי איזה משפט אומלל על זה שהיו שם הרבה כלבים נטושים ושריחמתי עליהם. באותו רגע נזרקה פצצה, אך עברו עוד כמה שבועות עד שהיא התפוצצה בסוג של "חרם" עלי. ב"פיצוץ" נאמרו לי משפטים שלא אשכח כל ימי חיי ושאני לא מתכוונת לחזור עליהם כאן. בתקופה שבאה אחרי הבנתי איך זה מרגיש להיות מנודה, איך זה מרגיש שפשוט לא אוהבים את מי שאת, ואומרים לך ועליך דברים שפוגעים כמו חץ בחזה ואין לך שום יכולת להגיב כי את מרגישה הכי קטנה ולא בסדר שאפשר, וללא יכולת לתקן כבר את מה שחושבים. ותאמינו לי, שבמשך כמעט 4 שנים ניסיתי באובבסיביות לתקן את מה שחושבים. אני אדם שלא מסוגל להתמודד עם סכסוכים, חיכוכים וריבים שקשורים אלי, אני רגילה לדבר ולפתור את הדברים ולא יכולה להשאיר אותם תלויים באוויר כשהכל חרא. ובמקרה הזה, הכל היה חרא, ולא יכולתי לעשות כלום בקשר לזה. נטרפתי עם עצמי ופיתחתי אובססיה של להיות בסדר, רק שיאהבו אותי.

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הסיפור הכואב הזה, שה"פיצוץ" היה רק התחלתו וכמו שאמרתי נגרר יותר משלוש שנים, הרחיק אותי, עד כמה שהיה ניתן במצב שבו כבר הייתי, מהדת.

לא כתבתי על זה כאן עוד אף פעם, אולי כי זה עדיין כואב, אבל עכשיו כשאני כותבת את זה רצים לי כל כך הרבה דברים וסיפורים בראש, שאני די בטוחה שאתחיל לכתוב כאן יותר על התקופה הארוכה הזו, ועל מה שעבר עלי בתוכה. כי אם אנסה עכשיו זה פשוט יתארך בצורה מוגזמת.

ההתמודדות הזאת, שהייתה קשה מנשוא בשבילי ורק לימדה אותי עד כמה הייתי חלשה שלא יודעת להתמודד עם כלום, הייתה משהו שהייתי צריכה לעבור, ובזכות טיפול אינטנסיבי גם הבנתי בדיוק מה הביא את התקופה הזו לחיי ולמה הייתי צריכה לעבור אותה, וזה סיפור מדהים בפני עצמו. 

נחזור לדת. במשך הזמן, היו לי ולב' הרבה מאוד משברים שסבבו סביב הדת. הרבה רגעים שרצינו לשבור את הכלים, שהרגשנו שזה קשה מידי ולמה אנחנו צריכים את המלחמות האלו? אנחנו שונים מידי ושבאנו מעולמות הפוכים מידי ושבלתי אפשרי לגשר על הפער העצום. אבל תמיד אהבנו יותר מידי בשביל לוותר. תמיד בסוף הצלחנו לפתור ולהבין, ללמוד לקבל אחד את השני והכי חשוב לכבד אחד את השני. לכבד את הדעות הכל כך שונות. היום אנחנו כבר כמעט ולא מתווכחים על נושאים שקשורים לדת. בכל התקופה הקשה שעברתי עם חלק מהמשפחה שלו הוא עמד לצידי. לא תמיד בדרך שאני רציתי, אבל תמיד לצידי. אני עם הזמן למדתי איך להתנהג והשתפרתי, למדתי בפעם הראשונה באמת על היהדות והתחלתי להכיר את החוקים והמגבלות האלו שמילדות לא אהבתי. נחשפתי דרך הוריו ומשפחתו המורחבת של ב' ליהדות יפה, יהדות קסומה וקדושה, של אנשים טובי לב. כאלה שמכבדים אותך למרות שאת שונה מהם. בכל פעם עוד משהו ועוד משהו נפתח וגיליתי שהשד לא נורא כל כך. הבנתי שבגלל שלא הכרתי את הדת באמת, פשוט פחדתי ממנה. פחדתי מהלא ידוע. והיא לא מפחידה בכלל, להפך, היא יכולה להיות זוהרת ויפה.

בדרך גם התחלתי ללמוד גיאולוגיה, לכאורה המקצוע הכי אנטי-דת שיש, שסותר ללא הרף את התנ"ך ואת מה שכתוב בו. במשך שנים ארוכות מתחוללות מלחמות חורמה בין הגיאולוגים לבין אנשי הדת בנוגע לגילו של כדור הארץ למשל. ובכלל ידוע שהמדע והדת הם לא חברים טובים.
תארו לכם עד כמה התפלאתי כשהכרתי חברים דתיים שבחרו ללמוד גיאולוגיה, ועוד יותר כשהכרתי פרופסורים וחוקרים גיאולגיים מכובדים דתיים. לא הבנתי מה הקשר? איך זה מסתדר? אבל ככל שהתקרבתי והתחברתי ליותר דתיים, ככה הבנתי שזה יכול ללכת ביחד. שאין בעיה להאמין באלוהים אחד גדול ומופלא, שיצר את העולם המרהיב שלנו, שאותו אנחנו לומדים ומנסים להבין, תו"כ ההבנה שלא את הכל אנחנו אמורים להבין. שאין בעיה גם להאמין בתנ"ך ובסיפורים שבו אם מקבלים את העובדה ההיסטורית שהוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו מהפה לאוזן, ושעברו שינויים ושיפוצים כדי להפוך לסיפור מעניין. אם רק רוצים, הגיאולוגיה והאמונה יכולות להסתדר ביחד ולהיות חברות טובות. המנחה הראשית שלי בתואר השני היא דתייה, כמו גם עוד רבים מאנשי המקצוע בתחום.

אפילו היום, מקום העבודה שלי ממוקם בתוך אחת השכונות הכי חרדיות שיש. אני בקושי יכולה להסתובב שם בחוץ עם מכנסיים או גופייה... אבל שם זו הקצנה לדעתי שאותה אני לא אוהבת ולא מקבלת. הנקודה היא שהיום, אחרי כל מה שעברתי איתה, אני הכי קרובה לדת מאשר הייתי בכל חיי. אני חלק ממשפחתו של בעלי ומרגישה שייכת לשם לגמרי, עברו הרבה מים בנהר... יש בדת צדדים כמובן שאני לא מסכימה איתם ושלא אקבל לעולם, אבל גם יש בה הרבה צדדים שאני אוהבת, שמחה שנחשפתי אליהם וחושבת שזה חשוב בתור ישראלית להכיר ולכבד.

אני אומנם חיה מחוץ לדת ושומרת על זהות חילונית לחלוטין, אבל הדת מצאה את דרכה וחדרה עמוק לתוך החיים שלי. אני לומדת יום-יום לחיות איתה בשלום. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

22 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת