00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

כל ישראל ערבים זה לזה

בלוג העוסק בענייני פסיכולוגיה ורוח, עוסק אפוא בכל מה שמעסיק את בני האדם. כל מה שאנו תופסים, קולטים, מבינים, מסיקים ומפרשים הרי הוא חלק מנפשינו, השלכת אורנו על העולם, או סתם "השלכה" שהרי היא מנגנון פסיכולוגי ידוע. הרי אין אדם יכול להביט להתבונן ולהבין אלא מתוך עצמו. כך שכל העולם מצוי בתוכו. שאלה מרכזית בפסיכולוגיה של הנפש ובכל התורות הרוחניות הינה השאלה של אחדות, כלומר הזדהות והתחברות (בתוכה מרכיב האהבה על גווניה השונים) כנגד שאלת הפירוד ותפיסת השוני והאחרות.

בתחילת חודש אוגוסט 2011, ניכנס, בשעה טובה ובמזל טוב, לתפקידו שגרירה החדש של ארצות הברית בישראל. מר דן שפירו, יהודי דובר עברית רהוטה לאחר שהתמחה בין היתר בלימודיו ביהדות, ישראל ועיברית. אף למד כדבריו מספר שנים בישראל וגם חי בקרב משפחה ישראלית.  בראיונות הכמעט זהים לערוצי הטלוויזיה השונים הצהיר שברצונו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. ברוך הבא.

שאלה: כיצד יהודי דובר עיברית זה שירבה לסייר בארץ, יוכל לייצג בו זמנית את האינטרסים האמריקאים נטו? נכון שישב כחבר בועדות לביטחון לאומי האמריקאיות השונות והיה מעורב כהלכה עם הנשיא אובמה וגורמי ממשל מרכזיים, אך האם אפשר ששורש נישמתו היהודית ולא פחות מכך השפה העיברית שבפיו, שלדעתי (הנתלית באילנות גבוהים), הינה שפה עוצמתית ביותר, לא תביאו בעצם לכך שיעשה "עלייה"?

ספר הקבלה הראשון הינו ספר "יצירה" (מיוחס לפי המסורת לאברהם אבינו) ולשיטתו נברא העולם באמצעות ל"ב נתיבות חוכמה שהרי הן עוצמתם האנרגתית של 22 אותיות הא"ב העברי ועוד עשר הספרות (על פי הקבלה פועלים בעולם עשרה כוחות המהווים את עת הספירות: כתר - חוכמה, בינה, דעת, חסד, תפארת, דין, נצח הוד יסוד מלכות). מה יגבר על מה אצל מר דן שפירו? שורש נשמתו או שאיפותיו הפוליטיות? ימים יגידו.

החיבור היהודי בעיניי הוא בלתי מותנה ומובן מאליו, שלא לדבר על החיבור הישראלי בחו"ל. בשנות ה 20 שלי בארצות הברית, כל הישראלים במקום הפכו לחברים שלנו מהדקה הראשונה. כל ישראל חברים בכל מקום מחוץ לגבולות ישראל.

לחיבור היהודי האינטיאוטיבי היהודי התוודעתי הודות לזוג רוזנברג (ג'ודי וארווין יברכם האל) שבברונקס ניו יורק. מעולם לא שמעתי שמם קודם לכן או אודותם, והסתבר שהם קרובים של קרובים של קרובים רחוקים של אחד השכנים היהודים האמריקאים של זוג ישראלים שהיו חברים שלנו בפלורידה. שמעו שאני נוסעת לטייל בניו יורק, דיברו בשרשרת עם מי שדיברו, וסוף עניין שהוזמנתי להתארח אצל הרוזנברגים בברונקס ניו יורק. אני דופקת על דלת ביתם בערב שבת, ממונית בשדה התעופה, ובמאור פנים נפתחת הדלת. ג'ודי מחבקת אותי וארווין גם והם מזמינים אותי להסב איתם לשולחן שבת. ילדיהם הבוגרים עזבו את הקוטג' הבייתי והנה הגיעה לביקור "הילדה" מישראל. על השולחן זוג פמוטי נרות, דג ממולא (למען האמת גפילטע פיש קרפיון אמיתי), ולידם על השולחן חלה מתוקה קלועה. "איך קוראים לכך באנגלית?" אני מצביעה על החלה. "חלה", הם עונים באנגלית ידישאית בהגיית מילעיל. מיידית הייתי בבית.היה שבוע נפלא בניו יורק, ואירוח יהודי של לב חם אוהב.

לצערנו בתוך ישראל, מתפוגגת האחווה. בחו"ל אנחנו יהודים / ישראלים מול שאר העולם. בארץ, אנחנו בתוך עצמנו וזה כבר סיפור אחר. נתחיל כרגיל מהבית: אמי, ניצולת שואה, שחוותה את זוועות הגזענות הרימה משום מה את דגל הגזענות באמירתה "רק לא פרענקים", מיוצאי עדות המזרח. כאילו להיות מזרח אירופאי זה כביכול סוג של אליטיסטיות (כמובן שגם כאן יש "הבדל עקרוני" בין הארצות השונות). כילדה לא הבנתי בדיוק את פשר ההתבדלות אך מאחר ואמירה זו לוותה בעוד כל מיני דעות והשקפות על העולם, שהפעם לא היו מקובלות עליי לחלוטין, ארזתי הכל בצרור של "מיועד להשלכה" ופניתי לדרכי.

בשנת 1980 (אולי שנה פחות) פרצה לשירה העיברית שירתו מעוררת ההתרגשות והצמרמורת של שלמה בר, יליד מרוקו וסולן להקת "הברירה הטבעית", כלי מיתר והקשה המרטיטים את הנפש והמוזיקה בעלת גוון מזרחי אותנטי מובהק והמילים נוגעות בלב. לבושים היו בגלאביות לבנות: "אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס, לוקחים את הילד שהגיע לגיל 5... מכניסים לבית הכנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מא' עד ת' את כל האותיות בדבש ואומרים לו "חביבי לקק", והיתה התורה שבפה מתקה כמו טעם של דבש..." בכך השתלבתי באופן סופי במרחב הבינעדתי שבארץ, מה גם ש"פולניות" הפכה לשם גנאי מושמץ בין היתר, גם בעקבות סיפרו של יאיר גרבוז "תמיד פולני".

בת זוגו של בני הנה לגאוותה בת לארבעה גלויות שונות: לוב, מרוקו, טורקיה וספרד, זה מצד הסבים והסבתות. בתי שהופתעה מהריבוי אמרה לה בצניעות: "ואנחנו רק אשכנזים". ענתה לה גברת פלפלת: "מותק, זה לא כל כך נורא, לא צריך להתבייש בזה". הקיצור - הפוך על הפוך או מעגלים שניסגרים בחינניות.

ועכשיו מגיע הוידוי הגדול שלי: שני מוקדי קונפליקט עמוקים בחברה שלנו - בין חרדים לחילוניים ובין הימין הפוליטי והשמאל הפוליטי. להפתעתי עם השנים אני זזה לעבר אימוץ שני הקטבים, שתי נקודות מבט מנוגדות ושונות, בכל אחת משאלות מהות אלו. האם אין לי דעה משלי? יש לי, אבל מעורבת, הן לכאן והן לכאן, וזו הפתעה עצמית גדולה. כיצד זה אפשרי?

אני חסידה ומאמינה גדולה בתודעה הקולקטיבית. בפסיכולוגיה המודרנית הטביע ק. יונג את המונח הזה של תודעה קולקטיבית שהיא סך התודעה המשותפת של משפחה, עיר, חברה, מדינה וכל קבוצה שהיא הן ברמת המודע והן ברמת התת מודע. להבנתי יש תודעה יהודית קולקטיבית ותודעה ישראלית קולקטיבית (זה בעיקר פוגשים כאמור בחו"ל בה המשותף מודגש על פני חילוקי הדעות ועל פני ההיפרטות לזרמים, דעות והשקפות, כמו במילואים בעת מלחמה). אז נתחיל דווקא בקטע הקל לי יחסית שהוא העניין הדתי: אני חילונית גמורה בכל הילכותיי ואורח חיי ובעלת זיקה ואהבה עמוקה לישראל ולנכסיה התרבותיים: תנ"ך, תלמוד, קבלה, ספרי קודש שונים של מקובלים שונים וכמובן הסיפרות הישראלית המוקדמת וגם סיפרות היידיש. קיים כעס עמוק בציבור החילוני על החרדים הנתפסים כטפילים על החברה הישראלית מבחינה כלכלית ומבחינת הפטור משירות צבאי ולאומי שכן "תלמודם הוא אומנותם". עניין זה של פטור לציבור החרדי הוא עניין פוליטי של מאזן הכוחות הקואליציוני בכל כנסות ישראל לדורותיהם, ועמדות כח פוליטיות שהצליחו להשיג כספים בתמורה לציבור החרדי. רצינו דמוקרטיה, קיבלנו דמוקרטיה ואת מחירה.

משום מה, אין בי על כך כעס כלל. למרות שאני מסכימה שחלוקת הנטל אינה הוגנת ואינה שווה. מאחר ואני מאמינה בתודעה קולקטיבית והתחברות דרך על מודע ותת מודע, אז טוב לדעתי  שיהיה ציבור מסוים שיישב וילמד ויעמיק בלימודי הקודש, וישמור על גחלת היהדות שאלמלא כן תדעך. כל אחד תורם משלו ובדרכו לתודעה הכוללת המחלחלת בסופו של דבר גם לחילונים בצורת מסורת מסוג זה או אחר או שמירה על חגי ישראל או קריאת סידור פה ושם, עלייה לתורה בבר המצווה, שלא לדבר על ברית המילה, חופשה וקידושין כדת משה בישראל ולא עלינו לוויות קבורה ו"שיבעה" לפי מסורת ישראל.

נושא מורכב עוד יותר עבורי הוא עניין השמאל והימין הפוליטים ויחסם לפלשתינאים. עשרות שנים ראיתי עצמי כשמאלנית מסריחה, משהו של "שלום עכשיו". עם ההתבגרות והשנים, עברה המחשבה. איך נוצרה ההתיישבות בארץ ישראל החדשה, בסוף המאה ה 19 אם לא על ידי עלייה על הקרקע והקמת ישובים, תנועת השומר, חומה ומגדל, ובקיצור הקמת ישובים ופיתוח תשתיות? הרי המדינה, לא ניתנת לנו על מגש של כסף. גם איש לא עשה את העבודה במקומנו. אז מה עושים היום 300 אלף מתיישבי יהודה ושומרון? בדיוק אותו הדבר. אותם חרדלניקים (ציונים חרדים לאומים) המסכנים חייהם בפועל ממש (מישהו לא זוכר את משפחת פוגל בה נשחטו הורים על ילדיהם) מתחילים מקרוונים, אוהלים וכו' ומקימים בלהט האמונה בדת והדבקות בארץ ישראל ואהבתם אליה, תוך תחושת שליחות לאומית, עוד ועוד ישובים כפי שנאמר: "את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם", "כל מקום בו תדרוך כף רגליך לך יהיה". וכי קוימה החלוקה של 29 בנובמבר 1947? וכי לא קמה מדינת ישראל לאחר מלחמה בגבולות 1948? ואם כך מה ההבדל בין מלחמת ששת הימים והרחבת הגבולות? שלא לדבר על היחס הדמוגרפי בינינו לבין הפלשתינאים המקבל חיזוק חיובי מצד מתיישבים דתיים לאומיים? ולמה להיות עיוור מלראות שרק בעשייה, ובהשקעה, ובהתמדה, וגם בהתעקשות ובכח של הישרדות נבנית מדינה? אז כן, אני יכולה להבין ולהזדהות ולהיות דוברת הימין, כשבעצם כל ימי חשבתי שאני שמאלנית מסריחה.

ואלו הם טעונותיי השמאלניות: אני בעד שלום. גם פלשתינאים הם בני אדם, ילידי הארץ ותושביה, לא טוב ולא מוסרי לכבוש עם אחר, זה משחית את המידות. התיישבות יהודית פוגעת ביכולת להקים מדינה פלשתינאית בעלת קיום והדבר יחייב ויתורים טריטורילים מצידנו. אז למה להשקיע כה הרבה בהתישבות ביהודה ושומרון כאשר יש צורכי עוני, מצוקה וקשיים חברתיים כה עמוקים וצורך בחינוך, בריאות ורווחה כלכלית לתושבי המדינה? וכך הלאה וכך הלאה. אני בעד ויתור, נסיגה והשגת שלום ואני גם לא!!! למה לוותר ולסגת? והיכן גבול הויתורים? על הגולן נוותר? על יפו לוותר? מי פה הקובע עם לא הריבון בשטח? אז אני נעה בין שתי דעות מנוגדות ומקוטבות ויודעת שאין אמת אחת נקודתית. לאמת זוויות רבות ושונות ואין האחת טובה, או מוסרית יותר מהאחרת. איש באמונתו יחיה ויש לחיות עם ריבוי האמיתות ועם הניגודיות. לקבל את האחר  והשונה בהתנהגויות ובדיעותיו ללא בוז ועוינות שהרי כולנו ישראל וכולנו רוצים בטובת המדינה שלומה ורווחתה. המחלוקת היא על הדרך ועל האמצעים לכך.

ידיד צעיר שלי, הוא ממנהיגי המחאה החברתית של חודש יולי 2011 שמטרתה השגת שוויוניות בהכנסות והקלות למעוטי היכולת. הוא בטח שמאלני מסריח, אמר לי מכר, "בטח לא עשה צבא". "דווקא עשה ועוד איך", אמרתי, "שירת שלוש שנים קרביות מלאות ודופק מילואים כל הזמן". הרי הוא ציוני גמור וגם איש שמאל חברתי. האם זה ניגוד? וכי החלוצים מתיישבי הארץ ובוניה לא היו סוציליסטיים ציונים? אם לדבר במונחי צדק היסטורי, האם לא נקנתה ארצות הברית לאמרקיאים אם לא על ידי טבח האינדיאנים, או ע"י קניית אדמות ברמייה, תמורת משקה אלכוהול?  האם מאמיני הכנסייה וישו, דורשי החמלה, חשבו על אכזריותם ונחישותם להשמיד עמים רבים בצפון אמריקה ובדרומה על מנת לגזול את אדמתם? האם ארצות הברית של היום שהיא כביכול דמוקרטיה שוחרת שלום אינה מעורבת עד צוואר במלחמות מחוץ לארצה במאבק בלתי פוסק על משאבים כלכלים גלובליים ועוצמות השפעה?

את הערכים היפים תופרים במילים אידיאלוגיות יפות על מצבים ונסיבות לא מוסריות בעליל. זאת דרכם של אומות העולם. מדוע לרדוף את קדאפי ולעזוב בשקט את אסאד? מה ההבדל מבחינת יחסם ההומני לבני ארצם? שם המשחק הגלובאלי הוא "הייה חזק או שתכחד". ואם זהו שם המשחק בעולם האומות ובעולם החי, למה על ישראל להיות צדיקים ויפי נפש יותר משאר האומות? אבל אני בעד להיות טוב ומוסרי ולא אוכלת בשר מתוך אידאלוגיה ואיך אפשר לעקור מטעי זית, פרי האדמה, מה חטאו העצים? זהו חטא נגד האדמה ממש. ומה עם פרנסת בעלי המטעים? כך שאני מסתובבת סביב עצמי פעם עם טיעונים אנושיים והתחשבות מוסרית ופעם עם טעוני כח והישרדות. כח ומוסר משחקים פה ביחד, ואין הרמוניה ושלום ביניהם אך בהחלט ניתן לקחת כל פעם את נקודת המבט של האחר, להזדהות עם האחר, להבין, להסכים ואז לגעת באמת ההפוכה,

בדיוק כמו בטיפול זוגי...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת